תקופת הקורונה (עם או בלי חיסון) הפכה את עם ישראל רשמית לעם של שתיינים. כך לפחות מדווחים לא מעט יצרנים וסוחרי אלכוהול. בעיקר, כך מתברר לשמחתנו, לשתייני יין. הרבה ממנו הוא יין מקומי והרבה מזה מגיע מיקבי בוטיק. לא שזה טוב או בריא לשתות יותר מדי, אבל אם זה במידה אז אפילו הרופאים ממליצים, כידוע.
בתור מי שכותב על יין כבר שנים, ושותה עוד יותר שנים, אין דבר שיכול לשמח אותי יותר מאשר פריחה (מחודשת?) של היקבים הקטנים בישראל. הגדולים ידאגו מן הסתם לעצמם גם בלעדיי. השם הכי חם (שעוד לא שמעתם עליו, מן הסתם) בסצנת היין התל אביבית של ימי הקורונה, או לפחות אחד מהם, הוא עמית טולדו.
היינן הצעיר (37) טולדו, למד ועבד באיטליה (ביקב ואלדיפיאטה במונטפולצ’יאנו שבקיאנטי, וביקב בורגו דל טיליו), המשיך לניו זילנד ללא פחות מיקב קלאודי ביי המהולל, זה שהסוביניון בלאן שלו נחשב לאחד הטובים בעולם, ומשם המשיך לשמפיין. בארץ עבד ביקב טריו של משפחת שקד (דרך היין, יקב רקנאטי). כל הרזומה המפואר הזה יכול להוליך להמון דברים. לטעמי מה שנולד ממנו מפתיע ובעיקר משמח.
בשנים האחרונות מדברים הרבה על יינות שהם פחות אלכוהוליים, פחות כבדים ועוצמתיים. יינות יותר קלים, פחות "עציים" (כלומר כאלו שמרגישים בהם חזק את החבית), יותר שמחים. אלא שבעוד שכולם מדברים, רק מעטים מבצעים. זו לא ממש אשמתם. ישראל היא מדינה חמה, ובמונחי יין יכולה להיחשב לעיתים אפילו חמה מדי. הרבה שמש מייצרת הרבה סוכר בענבים, המניב בתורו הרבה אלכוהול וכמובן יינות הנמצאים על הצד המתוק יותר של הסקאלה, להבדיל מזה החמוץ.
והנה, כמעט משום מקום, הגיח בשנה האחרונה טולדו עם יקב חדש הנקרא בפשטות יינות טולדו, ומצליח היכן שגדולים וותיקים ממנו נכשלו, או לא ניסו בכלל. בשורה (קצרה, אבל ממוקדת ומרשימה) של יינות צעירים, קלים, שמחים, רעננים ומקסימים בבקבוקים יפהפיים, והוא עושה זאת עם זנים לא ממש צפויים.
גאמאי הזן המשמש לייצור יינות בוז’ולה, ואחד הבודדים שנעשו אי פעם בארץ, דבוקי (זן מקומי של ענבי מאכל בכלל), סמיון (זן לבן שפעם כיכב כאן ועושה קאמבק בצעדים קטנים וזהירים). כל זה בשיטות עבודה נקיות מאוד, עם כמה שפחות ריסוס, גופרית דו-חמצנית ושמרים מתורבתים.
בחודשים האחרונים חי טולדו לסירוגין כאן (רמת הגולן) ובאי יווני שבו רכש חלקת אדמה, והוא ממתין כעת לאישור לטעת בה כרם. כך שלא בטוח שבכל הקשור ליינות שלו בארץ יהיה בכלל המשך. אני מקווה שגם אם ייצר יינות ביוון, ימשיך את העשייה המבורכת והטעימה שלו כאן.
טעימה, יינות עמית טולדו
סוביניון בלאן - סמיון 2019 - בלנד בורדולזי לבן קלאסי אמנם אבל תוצאה שאפילו בעמק הלואר לא היו מוציאים. יין חומצי מאוד, פריך ואפילו קשוח. יין "מאנייק", שחובב לבנים (וגם אדומים) חמוצים כמוני לא יכול לעמוד בפניו. לא מסונן ולכן קצת עכור, אבל בבקשה לא להיבהל. מעט מאוד אלכוהול, 11.5%. יין מרתק ונהדר ממש. 110 שקל.
סמיון 2018 - זן הסמיון היה פעם סוס העבודה של היינות הלבנים בישראל (בדיוק כמו הקריניאן באדומים) וככזה הועם זוהרו. טולדו מחדש את ימיו אבל לא כקדם אלא כיין אצילי ואיכותי. שוב, מאוד חומצי וזוויתי, שוב, מעט מאוד אלכוהול, 11.5%, ושוב, יין יוצא דופן שכדאי מאד לנסות עם או בלי דגים או אפילו סלט. 110 שקל
קריניאן-מורבדר - סירה 2019 - האדומים של עמית טולדו הם ההפתעה הגדולה באמת. לא זו בלבד שהם כאמור קלים מאוד, הרי שחלקם, בניגוד לגאמיי שהזכרתי ואזל כבר, יין העשוי מזן קל במקור, הרי שהשאר מיוצרים מזנים שאינם נחשבים אחראים ליינות קלילים במיוחד. כמו למשל אלו שלפנינו. והנה, למרות הענבים, התוצאה קלה, מרעננת, טעימה הרבה יותר כשהיא מקוררת, שמחה ומלאת חיים. עונג אמיתי. 110 שקל
סירה 2019 - בדיוק כמו היין הקודם שגם בו יש סירה, גם היין העשוי כולו מהעינב המהולל מפתיע מאד בקלילותו, אולי אפילו קל יותר מקודמו. גם כאן יש ניחוחות של תבלינים ועשבי תיבול, וגם כאן כמו באדום השני הפרי נוכח מאוד, אבל לא מוגזם. אחד מיינות הסירה הכי יוצאי דופן שטעמתי בארץ ואולי בכלל. 110 שקל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
