"אתה יוצא מהבית ולא יודע אם תחזור": מסע מטלטל אל המציאות האלימה בחברה הערבית

כפר קרע: "נשק כמעט בכל בית"

"אנחנו לא מתגברים, לא מצליחים", אומר נזיה מסראווה בשקט. "כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה יגון. הפצע לא מגליד". צילום גדול של בנו, סלימאן, בן 24 וחצי, ניצב על כן ציור בפינת הסלון, בעיניו מבט אופטימי ועל פניו חצי חיוך טוב לב. לפני שלושה שבועות, ב-5 בינואר, נרצח סלימאן ביריות M16 כשישב במכוניתו במרכז כפר קרע, ככל הנראה בגלל טעות בזיהוי.

לסלימאן לא היו עבירות קודמות או מעורבות בסכסוך כלשהו, רק מכונית שדומה למכונית אחרת. הוא היה הנרצח השישי בחברה הערבית מתחילת 2021. נכון לתחילת השבוע, ואנחנו רק בתחילת פברואר, כבר נרצחו 14 אזרחים ערבים.

 נזיה מסראווה. "כמעט 60 אלף צעירים מסתובבים בלי מטרה" / צילום: איל יצהר

נזיה מסראווה (63), לשעבר ראש מועצת כפר קרע, יושב על הספה הצהובה ליד התמונה ונראה האדם הכי עצוב בעולם, אפשר ממש לחוש את נוכחות העצב בסלון - כהה, סמיך ועמוק כמערבולת. לפעמים נדמה שהעצב של מסראווה עומד לבלוע את הבית כולו על יושביו, ואז את הכפר, ואז את ואדי ערה, ואז את המדינה. אני מחפש משהו לאחוז בו. טארק, אחיו הצעיר של נזיה, מגיש לנו תמרים וקפה חזק ומר.

כפר קרע הוא התחנה הראשונה שלי. ביומיים הקרובים אשתה יותר מדי קפה חזק ומר ואיחשף ליותר מדי עצב וכאב - יומיים שבהם אנסה להתחקות אחר החיים של אזרחי ישראל הערבים בצל הפשיעה והאלימות והדם.

שיעור מקרי הרצח בחברה הערבית גבוה פי שבעה מאשר בחברה היהודית. רק בשנת 2020 נרשמו בה 113 מקרי רצח (שמתוכם פוענחו כחמישית) - מספר שיא - לעומת 36 בחברה היהודית, הגדולה פי כ-3.5 (ומתוכם פוענחו יותר מחצי).

הנתונים האלה לא מפתיעים. בשני העשורים האחרונים מופקר הציבור הערבי כמעט בכל קטגוריה שאפשר לחשוב עליה - תכנון, תעסוקה, אכיפה, תחבורה, בריאות, חינוך, סביבה, ספורט. אין שום צורך להסביר, כל ישראלי שעבר דרך יישוב ערבי כאן מבין מצוין על מה מדובר. רק אלימות יכולה לצמוח על קרקע כזו של הזנחה וייאוש וכעס.

המרחב עצמו אלים, לרוב אין מדרכות, פנסים או מעברי חציה. הכול חשוף, מוזנח, צר וצפוף וללא מוצא ותלת-סטרי; אפילו הבאמפרים גבוהים מדי ללא צורך, העליות תלולות מדי והירידות חדות מדי. אין גנים, אין פארקים או חורשות, אין לאן ללכת. הנהיגה היא חוויית סף מוות תמידית. כנראה שככה זה כשהחיים זולים.

2020 אולי רשמה שיא במספר מקרי הרצח במגזר, אבל כמו שזה נראה כרגע, 2021 עוד עלולה להשאיר לה אבק. "עוד מעט", אומר מסראווה בשקט, "כל אלה שלקחו כספים בשוק האפור, כי האמינו שהקורונה נגמרת מהר, יצטרכו להחזיר". זה, פחות או יותר, הלך הרוח שם היום. כל מי שדיברתי איתו היה מיואש, מפוחד (רבים לא רצו להתראיין או להצטלם, למה להסתבך עם ארגון פשע?) ולא הצליח לראות את האור בקצה המנהרה.

לעתים מסראווה מתנתק מהשיחה שלנו ושוקע בתוך אבלו הכבד עד שממש צריך לשלוח יד פנימה, למשוך חזק ולהחזיר אותו משם, שלא ייעלם. "אנחנו מכונסים באבל ובצער, איבדנו את היקר מכול", הוא אומר. מלבד סלימאן יש לו ולרעייתו מונתהא, מנהלת בית הספר "אלמוסתקבל" (העתיד) ומחנכת אהובה בכפר קרע, שתי בנות מבוגרות.

ספר לי על סלימאן.
"כל הורה אומר על הילד שלו שהוא זהב, אבל הוא באמת. כולם אהבו אותו, היה בחור יפה, מבפנים ומבחוץ, ילד נשמה", מספר האב, בידו האחת שרשרת תפילה מוסלמית, בידו השנייה סיגריה. "הוא לא רצה ללכת ללמוד. אמרנו, בסדר. פתח עסק לתיקון ומכירת טלפונים".

החנות הקטנה, S-phone, ניצבת בכניסה לחניה, אפשר לראות אותה מהחלון של הסלון, מאחורי התמונה של הילד שנרצח כי היה לו אוטו שדומה לאוטו אחר. "אם הגיעו אליו ככה - להירצח באמצע הכפר, ועוד בן של ראש המועצה - יגיעו לילדים של כולם. איבדנו ביטחון. בתשע ורבע יצא מהבית, אני חושב שבעשר וחצי כבר היה מת. אלוהים נתן, אלוהים לקח. האמונה עוזרת ומנחמת, וגם האנשים שבאים עוזרים, אבל מה אני אגיד לך, דרור, זה קשה, קשה מאוד".

הרצח המיותר של סלימאן זעזע את כפר קרע. כ-10% מהרציחות בחברה הערבית הן מקרים של טעות בזיהוי, ירי תועה וכיו"ב, והם שפוגעים יותר מכול בתחושת הביטחון האישי ומעוררים את מרב הזעם הציבורי. אולי זה גם המפתח לשינוי מדיניות.

שביתה כללית הוכרזה בכפר קרע בעקבות הרצח של סלימאן. בלוויה השתתפו אלפים, כולל אנשי ציבור, ובסיומה צעדו המשתתפים וחסמו את כביש 65 במחאה על הרצח הזה, כל הרציחות שלפניו וכל הרציחות העתידיות שלא נמנעות. אבל ההפגנה, שקראה למשטרה לעשות את עבודתה, הסתיימה בעימותים איתה, כולל גז מדמיע ועצורים.

"מסתובבים 500-400 אלף כלי נשק בחברה שלנו", אומר מסראווה, "זה נשק בכל בית כמעט, כן? ילדים בני 25-17 מחזיקים אותם. יש כל הזמן יריות פה, ואין תפיסות כמעט. זה נתן לארגוני הפשע את התחושה שזה משתלם, מרוויחים טוב, ויש מכוניות ובנות וסמים ומה לא, החיים קלים. לא רק המשטרה אשמה, גם אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ולראות לאן אנחנו הולכים. אנחנו בבעיה גדולה ואוטוטו זה יזלוג גם למגזר היהודי, ולא יעזור לכם כלום, זה יגיע".

 פראס בדחי, ראש מועצת כפר קרע. "נתניהו יכול להגיע לאיראן, אבל בשביל להעביר תוכנית שולח אותי לגנץ" / צילום: איל יצהר

"הרבה במגזר היהודי יגידו לך בטוקבקים: זו התרבות שלהם ודברים כאלה. לא מספיק שאנחנו הקורבנות, גם מאשימים אותנו שאנחנו פושעים. לא מספיק הכאב על האובדן של הבן, גם אומרים לך שהוא היה עבריין ושזו התרבות שלנו. זה כאב על כאב.

"אחת הבעיות שלנו היא שכל הזמן שמנו דגש על רופאים, עורכי דין, דברים הישגיים כאלה - ובדרך נפלו כל אלה שלא בקטגוריה הזאת ואותם אף אחד לא סופר, חוץ מארגוני הפשיעה שיודעים למשוך אותם. התוצאה היא שיש לנו כמעט 60 אלף צעירים שמסתובבים בלי מטרה, בדרך לפשע. אם לא נאסוף אותם, לאן הם יגיעו? צריך לחזור לערכים, להחזיר סמכות הורית. היום הכול פאודה. צריך את השוט של המדינה והשוט הזה לא קיים".

מאז אירועי אוקטובר 2000 - שבהם נגבו חייהם של 13 אזרחים ערבים בהתנגשות האלימה ביניהם לבין המשטרה - חווים הצדדים משבר אמון עמוק. הפרשה הסתיימה ללא כתב אישום אחד נגד שוטר, ומשטרת ישראל נטשה את היישובים הערביים ויצרה קרקע פוריה לכאוס. בעשור וחצי שלאחר מכן האזרח הערבי לא נתפס על ידי המשטרה כמי שיש לשרת אותו ולהגן עליו, אלא כאויב, כאיום ביטחוני. גם הציבור היהודי המצולק מאירועי 2000 הדיר רגליו לכמה שנים מהיישובים הערביים, מה שפגע בהם כלכלית. הפער רק הלך והעמיק.

הנוכחות הדלילה של המשטרה ביישובים הערביים משכה לשם בשנים שלאחר מכן את הדי המלחמה בפשיעה היהודית. בקיץ 2003 אישרה הכנסת את חוק המאבק בארגוני פשיעה ויצאה למלחמת חורמה בארגוני פשע גדולים שנשלטו ברובם בידי משפחות כמו רוזנשטיין, אבוטבול ואברג'יל.

כששקע אבק הקרב, התברר שמרכז הכובד של הפשיעה המאורגנת התבסס ללא הפרעה בחברה הערבית. הנשק התחיל לזרום פנימה בכמויות, הביטחון האישי הידרדר, המרקם החברתי השתבש, הביטחון האישי נסדק. ארגוני הפשיעה המשיכו להשתכלל שם ללא תגובה. האבטלה הגבוהה בקרב צעירים, חוסר במסגרות לא פורמליות ותחושת חוסר ערך וחוסר מטרה הובילו רבים מהם להצטרף לעולם הפשע. רק ב-2016 שינתה המשטרה את טעמה, מינתה לראשונה ניצב מוסלמי, ג'מאל חכרוש, והעמידה אותו בראש מנהלת חדשה לשיפור שירותי המשטרה בחברה הערבית.

ניצב חכרוש מגיע לבקר בבית משפחת מסראווה עם ראש מועצת כפר קרע פראס בדחי. "אנחנו לא מכירים", אומר חכרוש, "אבל היה לי חשוב לבוא לבקר. דבר אחד ודאי, אין כלום על הילד - לא מניע, לא מעורבות. מה יש לומר לאבא שאיבד את הבן שלו? אין דבר בעולם שמצדיק קיפוח חיי אדם. זו מערכה של כולם, לא רק של הערבים.

"צריך להחליף את ההאשמות ההדדיות באחריות אישית. יש דבר מעל הכול וזה קדושת החיים. גם אתם התקשורת, אל תכעס, תורמים את חלקכם. העבריין רואה את ההתנגשות בין החברה הערבית למשטרה - ונהנה מזה. מי שמתסיסים את ההפגנות הם הגורמים האלימים".

אנחנו מדברים על שגרת החיים ביישוב ערבי. "כל הזמן יש ירי", אומר הדוד טארק, "קליעים נופלים ככה סתם. אני מפחד על עצמי, על הילדים, על האחיינים. אתה לא יודע מה יקרה, אז אתה לא מסתבך. מישהו עוצר באמצע הכביש - אני לא מצפצף לו. שיגמור את העניינים שלו. אני אחכה".

עדויות דומות אני שומע מכל הארץ. רק ביום שני האחרון מת אחמד חג'אזי, סטודנט לסיעוד בן 22, שנקלע לקרב יריות בין שוטרים לעבריינים בטמרה, ועד כה לא ברור עד הסוף הכדור של מי פגע בו - של השוטרים או של העבריינים.

"אני רוצה שזה ייגמר", אומר מסראווה, "מספיק, די, אי אפשר להמשיך עם הדם הזה. זה קורע את החברה לגזרים ולא מביא לשום תוצאה. אני קורא לחברה שלנו לחשוב מחדש. אסור שהכאב יישאר בתוך הבתים".

ראש המועצה בדחי מספר על פגישה עם ראש הממשלה, שבוע קודם לכן. "דיברנו על המצוקות של הציבור, על האלימות, והוא אמר: תעזרו לי ותלחצו על גנץ להעביר תוכנית. אתה מבין? פה יש קורבנות ברחובות והוא אומר, לכו תפעילו לחץ על גנץ. זה זלזול. הוא יכול להגיע לאיראן, אבל בשביל להגיע לגנץ הוא צריך אותי? הם רוצים את הצעירים שלנו בבתי החולים (רופאים ואחים - ד"פ), אבל כשאנחנו צריכים את הממשלה, כלום. הוא הקשיב והביע הזדהות עם הכאב, אבל הזדהות זו לא תוכנית. יש גם אחריות".

מה עם האחריות שלך?
"ראש רשות יכול להילחם בארגוני פשיעה? לאסוף נשק? אני יכול למנוע זליגה של נשק מצה"ל? אני יכול לשנות חקיקה? לייצר הרתעה? פשיעה זה התפקיד של הממשלה, לא שלי. האסון הגדול הוא שכולם יודעים איפה כל תחנת סמים, מי העבריינים, מי החיילים ומי המפקדים. המשטרה יודעת הכול אבל לא עושה שום דבר".

אום אל-פחם: "רוצים שקט כמו בתל אביב"

התחנה הבאה שלנו היא אום אל-פחם - מבירות הפשיעה, הירי והרצח במגזר הערבי בישראל וגם אחד ממרכזי המחאה על כך. רק ערב קודם התקיימה פה הפגנה סוערת שבסיומה נעצרו חמישה אנשים. אנחנו לא מצפצפים לאף אחד בעודנו מנווטים בסמטאות הצפופות והמבולגנות בדרך לשכונת אל-מידאן, לפגוש את משפחת אגבארייה.

 נאסר וכיפאח אגבארייה. "יותר משנה וחצי אנחנו עוברים מאבל לאבל" / צילום: איל יצהר

ארבעה מבני המשפחה נרצחו בתוך שנה וחצי. מחמוד באוקטובר 2019, מוחמד במאי 2020 לעיני אשתו ובנותיו, חאלד נרצח ביולי. ירו בהם. הבן הרביעי, מוחמד אגבארייה בן ה-21, נרצח בשבוע שעבר בכניסה לביתו, לאחר שחזר מהפגנה. הוא הנרצח ה-12 של 2021.

על עמודי הכניסה לבית המשפחה החצי בנוי, כמקובל, אפשר לראות את סימני הקליעים. אף אחת מהרציחות לא פוענחה, אבל יש תחושה שכולם יודעים הרבה יותר ממה שהם מספרים לי. עד כמה שאני יודע, אלה היו אנשים נורמטיבים, לא עבריינים.

בסלון הגדול והריק בקומה השנייה אנחנו פוגשים את אביו נאסר ואת דודתו כיפאח. העצב והכעס והאובדן מתפרצים מהם בעוצמה. כמה מתוסכל ומיואש צריך להיות אדם כדי להתפרק ככה אל מול אדם זר. אני יושב מולם וגם מעיניי זולגות דמעות.

"יש לנו 12 יתומים במשפחה", זועקת כיפאח, "וכולם בטיפול פסיכולוגי. מרטיבים במיטות, צורחים בלילות, לא ישנים. שואלים אותי: אם אנחנו טובים, למה הרגו את אבא שלי? למה הרגו את דוד שלי? למה הרוצח מסתובב חופשי ואני צריכה לפחד? על מה הורגים אותנו? תגידו לנו! בן אחי, שנרצח, אמר לי: למה הורגים את כל מי שאני אוהב? אני לא רוצה לאהוב יותר אף אחד. ילד בכיתה ב' אומר לי: אני לא רוצה שיהיו לי חברים, שלא יהרגו אותם. יותר משנה וחצי אנחנו עוברים מאבל לאבל". קירות הסלון הגדול והריק מחזירים אליי את הד קולה. ממסגד סמוך מאוד, סמוך מדי, עולה קול המואזין ומחריש את כולנו.

נאסר מספר איך נפרד מבנו בכניסה, וכשהגיע לקומה השנייה שמע את היריות. כשירד כבר היה מאוחר מדי. לטענת המשפחה, המשטרה מתעמרת בהם תקופה ארוכה. הם מראים לי סרטונים של חיפושים ליליים פתאומיים אחרי נשק, חלקם גובלים בוונדליזם, באחד מהם מקבל נאסר דום לב תוך כדי החיפוש המשטרתי וחובשים מטפלים בו, דברים קשים מאוד. באחר שולפים ילדים ממיטותיהם. כל פעם אחרי שיש חיפוש משטרתי, אומר נאסר, מישהו מהמשפחה שלנו מת.

"יש לנו את המשטרה הכי טובה בעולם. יהודי שנרצח - המשטרה מפענחת בתוך שעות. פה עוצמים עיניים. איפה כל הטכנולוגיה? המדינה הרי יודעת הכול, איפה נמצא כל כלי וכלי. אנחנו רוצים שקט כמו בנתניה או בתל אביב, גם אנחנו חלק מהמדינה".
אני שואל אם יש בשכונה מגרש כדורגל, גינה קטנה, מקום להתאוורר בו. "אין כלום", אומרת כיפאח. "יש אכזבה, יש כאב, יש דמעות ויש פחד. ואור שחור. 2021 תהיה יותר גרועה, זה יגיע לכל מקום".

מה אתם עושים כשמתחילות יריות?
"קודם כל רצים לילדים", אומרת כיפאח, "אחר כך ישר טלפונים לכולם, לראות שאף אחד לא נהרג". "אני לא ישן", מוסיף נאסר. "או שאני חושב על הבן שלי או על מי שיהיה הבא בתור. והילד הקטן שיגדל כל החיים במחשבה מי הרג את אבא שלו, אולי ייכנס לו לראש להתנקם? להיות עבריין?".

ילד בן 3 נכנס לסלון ומצביע עליי בתמיהה. "משטרה?", הוא שואל את אביו בחשש.

דיר חנא: "10,000 איש חיים בפחד"

מאום אל-פחם אנחנו מטפסים צפונה בלב כבד אל דיר חנא, כפר לא רחוק מסחנין שבמרכזו מבצר מהמאה ה-18. אני פוגש שם את וטן חמוד ועינאד חוסיין, בני 25, חברי ילדות שעזבו את הכפר לפני כחמש שנים למרכז. חמוד לומד קולנוע באוניברסיטת תל אביב וגר בדירה שכורה בעיר, אחותו היא הבימאית מייסלון חמוד. חוסיין לומד סיעוד וגר ברמת גן. במהלך 2020, עת לא יכלו עוד לפרנס את עצמם, חזרו שניהם הביתה לזמן מה להורים.

 עינאד חוסיין ווטן חמוד. "רוצים שהציבור היהודי ידע מה קורה אצלנו - 10,000 איש חיים בפחד" / צילום: איל יצהר

איך היה לחזור?
"הרבה דברים משתנים בדיר חנא בשנים האחרונות", אומר חוסיין, "תמיד היינו כפר קטן ושקט. עכשיו יש יריות, אלימות, קטטות - כמו בכל החברה הערבית. לפני חודש ירו פה, ריססו בית עסק, גם בשבוע שעבר, חבורת שיכורים הלכה מכות ומישהו רוקן מחסנית שלמה. היינו אצל וטן, כולם נבהלו, הורידו את הראש. המשטרה הגיעה אבל לא עשו כלום. כל ויכוח ברחוב יכול להסתיים ככה. הסתכלת על מישהו לא טוב, יכול להתעצבן עליך.

"החברה כולה השתנתה. אני מפחד על אח שלי, בן 13. בני גילו עסוקים בלגדל שרירים, במכוניות, מדברים על כסף, על מותגים. הוא מושפע מהמרחב הציבורי, מבית הספר, מהילדים. היום כולם רוצים להיות יותר חזקים, יותר גברים, שיהיה להם נשק בבית. הוא עוד לא שם, אבל אני רואה שזה עולם התוכן שלו, ואני דואג לו, חוקר, בודק, לא רוצה שהוא יגדל במציאות כזאת. אתה רואה איך הוא מדבר, ההתנהגות שלו. מה יהיה בגיל 18? לאן זה ילך?

"יש מלא צעירים שהאלימות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם, יש להם סטייל מסוים: כובע, זקן, אוטו משודרג או יקר, נרגילות. אין להם אופק, הם לא מחפשים הזדמנות, רודפים אחרי כסף קל. תמיד מתעסקים עם עוד משהו. אני גם שומע יותר ויותר על אנשים רגילים, לא פושעים, שהשיגו נשק כדי להגן על עצמם ועל המשפחות שלהם. מלא חמושים פה. חשבתי שאין דברים כאלה אצלנו".

אם אתה מחליט שאתה רוצה נשק, בתוך כמה זמן אתה משיג אותו?
"כלום. קלי קלות".

מה הדבר התל-אביבי שהכי חסר לכם עכשיו?
"בתל אביב אתה יכול להיות מי שאתה", אומר חמוד. "אתה חופשי והחופש גדל בתוכך. פה זה מקאווקה - סיר לחץ. כולם שופטים אותך ואתה חי להיות אותו אחד שהיית אתמול ותהיה מחר".

"לי", אומר חוסיין, "חסרים מקומות ציבוריים. בתל אביב אתה הולך לפארק, נושם, רואה אנשים. בכפר אין את הדבר הזה, אין לאן ללכת, אין לאן לברוח. אני רוצה שהציבור היהודי ידע יותר על מה שקורה אצלנו - 10,000 איש חיים בפחד. חשוב לי מה היהודים חושבים על הערבים. צריך להבין שרובנו סובלים".

"ישראל לא רוצה לטפל באלימות אצל הערבים", מוסיף חמוד. "רביע כנאענה רצח את ופאא עבאהרה בעראבה ולקח שלושה שבועות למצוא אותו. כשחלילה יש פיגוע, כמו רצח אסתר הורגן, בתוך ארבעה ימים הרוצח נתפס".

כפר ברא: "המצב אף פעם לא היה גרוע כמו היום"

מדיר חנא אנחנו מדרימים לכפר ברא, כקילומטר צפונית לכפר קאסם, לפגוש את שיח' כאמל ריאן. ביום שבו אנחנו נפגשים, 1 בפברואר, מציין לוח השנה 12 שנים לרצח בנו מועאד. "הבן שלי נישק אותי ואת אמא שלו, יצא לחנוך את הסופרמרקט החדש שלו, וחזר לי בארון. אנחנו משפחה נורמטיבית. יש לי בן רופא, בת רוקחת, יועצת חינוך ורואת חשבון. אני עושה דוקטורט במשפטים ואשתי עם תואר שני. לא משפחת פושעים אנחנו. שהבן שלי יצא ולא יחזור?".

 שיח' כאמל ריאן. "בוא לישון לילה אחד ביישוב ערבי ותראה מה זה. זה ג'ונגל" / צילום: איל יצהר

מישהו הואשם?
"טלפון אחד לא קיבלתי מהמשטרה ב-12 שנה. אתה כבר התקשרת אליי יותר. תאר לעצמך שכל הזמן נרצח עוד אחד ועוד אחד, וכל פעם הכול מתעורר מחדש. השכול לא יוצא מהבית שלי ולא מהלב".

בעבר כיהן כראש מועצת כפר ברא (1998-1983) וכסמנכ"ל מרכז השלטון המקומי. "אני מעורב בהוויה הישראלית-פלסטינית. המצב אף פעם לא היה גרוע כמו היום". אחרי רצח הבן הקימו כאמל ופאטמה ריאן את מרכז אמאן, שעוסק בהתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, ומאז הוא מקדיש עצמו לנושא. "מנסים לשנות דברים, אבל זה לא קל. לא כל אחד שומע אותך, ומי ששומע לא מקשיב, ומי שמקשיב לא רוצה להבין, ומי שמבין לא רוצה לעשות. ואם מישהו רוצה לעשות, הוא עושה לא נכון.

"אנחנו עוברים קטסטרופה. אין מדינה, אין כוח, אין הרתעה. יש ארגונים עם אלף חיילים - איזה ראש מועצה יכול להגיד להם לא? הם שולטים בראשי רשויות, במכרזים, בעורכי הדין. אנשים לוקחים עורכי דין ואלה מקבלים איומים ויורדים מהתיק. הם מתערבים בחלוקת ירושות בתוך המשפחה, קובעים איזה ילד יקבל כמה - ואף אחד לא אומר כלום.

"תבוא לישון לילה אחד ביישוב ערבי ותראה מה זה. זה ג'ונגל, לא מדינה. עד לפני עשר שנים המשטרה יכלה לפתור את הבעיה אבל לא רצתה, היום היא רוצה לפתור את הבעיה, אבל לא יכולה. עכשיו כבר מאוחר מדי.

"מפקדי תחנות המשטרה חושבים, מתכננים, מבינים, אבל מי שצריך לבצע ביומיום זה השוטר הזוטר בשטח, ושם זה כבר עולם אחר. המשטרה שלמעלה לא יכולה לממש את התוכניות בגלל המשטרה שלמטה. חבר יהודי אמר לי משהו נכון: 99% מהשוטרים היהודים הם קודם כל יהודים, אחר כך שוטרים. הם לא מתנתקים מהסכסוך.

"אסור להתייאש ולא הרמתי ידיים. אבל אני לא יכול לשקר, אין לי אופק, יש תסכול. ראש הממשלה משחק בדם של הילדים שלנו. זה מזעזע. מאז שנת 2000 נרצחו 1,521 אזרחים ערבים - אלה מספרים שלא ייאמנו. אני מתכנן תביעה בינלאומית בהאג. בשבילי זה פשע מלחמה. זכותי היום לחשוב שישראל הפרה את הסעיף הראשון בחוזה עם האזרח - שהיא תשמור על חייו. מבטיחים לנו הבטחות ועושים פוליטיקה על הדם של הילדים שלנו.

"מה לא עשיתי, למי לא פניתי, עם מי לא דיברתי, עם הנשיא, עם ראש הממשלה, שרים, מפקדי משטרה, ראשי רשויות, כל משרדי הממשלה - והמספר רק עולה ועולה. לא תמצא ערבי אחד שיגיד שיש לו ביטחון. ב-2020 המשטרה דיווחה על כ-8,200 מקרי ירי ביישובים ערביים, אבל לפי הנתונים של אמאן, יש לפחות 40 אלף מקרי ירי בשנה - פי חמישה.

"המדינה חושבת שזה יישאר אצלנו, בחברה הערבית, אבל אני אגיד לך: אם חלילה יהיו שוב אירועי אוקטובר, אנשים לא רק יזרקו אבנים, כן? מי שזורק רימון על השכן שלו יזרוק לצערי גם על מישהו אחר.

יפו: "איך אפשר לגדל ילדים בסביבה כזו?"

ב-2021 נרצחו 14 אזרחים ערבים, אבל חשיפה כלשהי לאלימות מתמשכת היא מנת חלקם של הרוב המוחלט שלהם, ולא משנה איפה הם גרים.

ווידאד אלטוחי, רואת חשבון, מתגוררת ביפו. עבורה הרצח של מוחמד אבו נג'ם, ההרוג ה-13 השנה, בחודש שעבר היה טראומה. אבו נג'ם, בן 40, היה רואה חשבון, בכיר בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ביפו, שעמד בפתח ביתו ונורה למוות. אלטוחי מכירה אותו הרבה שנים.

 ווידאד אלטוחי. "כשאני נכנסת ליפו, זה כמו שמסך שחור יורד" / צילום: איל יצהר

"אחרי הרצח שלו העולם הוא מקום פחות טוב", היא אומרת. "אדם משכיל, שומר חוק. הרצח שלו הוא רעידת אדמה ביפו, אין אדם אחד שלא נושא דגל שחור על הלב. זו לא מציאות חדשה, יש פשע ואלימות כל הזמן, אבל כשזה פתאום מכה אצלך בבית - זה שונה. יש לי שלושה ילדים ואנחנו חיים במציאות של פחד יומיומי. כשאני נכנסת ליפו, זה כמו שמסך שחור יורד. אני רואה אופנוע וישר נדרכת. כשאני מגיעה לתל אביב, רמת הסטרס שלי יורדת.

"אני שומרת את הילדים בסביבה מוגנת. כשהגדול, 16, יוצא אני חוקרת אותו, לאן, עם מי. כמה אפשר לגדל ילדים בסביבה כזו? אנחנו הורסים להם את הביטחון. אומרים להם: אם מישהו מדבר לא יפה, לא להגיב. זה מחלחל. יש לי בן 8 שאני צריכה לשדר לו ביטחון כשיורים, אבל הפחד בעיניים שלי בולט. אתם חושבים שזה רק במגזר הערבי, אבל זה מתפשט לאט לאט. והכי גרוע: אתה לא יודע מאיפה זה בא, האלימות לא סגורה בעולמות הפשע, הגבולות נפרצו".

את מתקשרת למשטרה?
צוחקת. "אני כבר לא מתקשרת למשטרה. אני נועלת את הדלת פעמיים.
"אתה מסתובב ביפו ורואה צעירים ברחוב, בלי מטרה. חיים שהולכים לאיבוד סתם, עוול עצום לאנשים. זה מעבר למייאש, כבר אין לי איך לתאר את התחושות. אתה לא רואה שום דבר באופק, כלום. להפך. יפו היא הבית שלי. הקהילה, החברים, המשפחה, ההיסטוריה. זו לא אופציה לצאת מפה. צריך לשנות משהו. כשרע בכל כך הרבה מוקדים בארץ בסוף יהיה רע לכולם".

גם חליל עיד, בן 39 ואב לשלושה מנצרת, מנהל מפעלים בחברת HP Indigo ופעיל חברתי, חווה את האלימות ביומיום. "הכול התפוצץ וזה מאוד מטריד. אני לא חי בשקט. כילד הייתי יוצא החוצה, היום לא אתן לילד שלי להסתובב לבד. אני גר בשכונה טובה אבל שומע ירי בלילות, רואה את הנוער שמסתובב בעיר, את האלימות בעיניים שלהם, שהם חיים בעולם בלי מסגרות, בלי תוכן. 

"אתה תמיד צריך להניח שהכול יכול לקרות - ירי, מכות, דקירות, מה לא. זה טרור אזרחי. אתה לא מבין מאיפה מגיע הפיצוץ. הרבה צעירים איבדו עניין. מחפשים רק לריב. עליי אמנם לא ירו, אבל מישהו יצא אליי עם סכין והתחיל לדפוק על המכונית. אין מה להתקשר למשטרה. אתה סוגר את החלון ומחכה שהוא ילך. המגזר הערבי רדום מבחינת הזכויות האזרחיות. ויתרנו על החיים וזה מפחיד. אבל צריך להפסיק לפחד, זה העתיד של הילדים שלנו.

"לדעתי, חלק מרכזי מהבעיה הינו כתוצאה מהמדיניות של המשטרה והמדינה כלפי המגזר הערבי , בסוף זה יתפשט לכל החברה. נוסף על כך, החברה הישראלית הערבית חייבת להסתכל פנימה ולהתחיל להתעורר ללחוץ ולפעול הן במישור הקהילתי , רשויות יותר חזקות ומקצועיות , יותר חינוך ויותר תעסוקה... עבודה כקהילה ולא כפרטים".

רמלה: "כמה ערבים נרצחים ולא קורה כלום"

התחנה האחרונה, שכונת גן חק"ל א' ברמלה, מפחידה למדי. אנחנו מגיעים בשעת ערב, הרחובות הקטנים חסומים בבטונדות. אני מחייך לעוברים ברחוב אבל לא זוכה למחווה חזרה.

ב-31 באוגוסט 2020 עמדה המורה שריפה אבו מועמר במטבח של ביתה כאן והכינה בקבוק חלב לליאן, בתה בת החצי שנה אז. חלון המטבח היה פתוח. ברחוב ניסו האחים פארס ומוחמד אל-שמאלי לרצוח את אחד מבני משפחת אבו מועמר. הם דקרו אותו וירו בו, אבל הוא הצליח להימלט. השניים פתחו בירי פראי, אחד הקליעים חדר למטבח, ופגע בשריפה בצווארה. היא התמוטטה אל מול ילדיה. עארף, בן ה-4, ניסה להעיר אותה, אך אחרי כמה דקות הופיע בפתח דירת סבתו בקומה התחתונה וידיו מגואלות בדם. אמא מתה, אמר.

 תמונתה של שריפה אבו מועמר. נרצחה עת שעמדה במטבח ביתה / צילום: איל יצהר

חצי שנה אחר כך ובפתח הבית אני פוגש את מוחמד אבו מועמר (34), האלמן של שריפה. קשה לו מאוד, רואים שהאהבה שלו לאשתו המתה עוד שורפת את כולו. חודש אחרי הרצח התראיין לכתבת טלוויזיה על הרצח, והתגובה הייתה עוד מטח יריות אל עבר הבית. אתה לא פוחד לדבר איתי? אני שואל. אני לא מפחד מכלום, הוא אומר בשקט, כבר הפסדתי הכול.

עארף אבו מועמר, אביו של מוחמד, מת משיברון לב שלושה שבועות לאחר הירצחה. הילדים עדיין בטראומה, לא מסכימים להיכנס הביתה או ללכת לגן, אז הם גרים אצל הסבתות והדודות, מפוזרים. מוחמד, שהיה טכנאי רכב, הפסיק לעבוד.

"היא הייתה הכול בשבילי, עכשיו אין לי כלום. אני לא עובד, לא ישן, לא חי". אני רוצה לעשות משהו שיקל עליו אבל אני לא יודע מה. הוא מדפדף בלי הפסקה בתמונות האחרונות ששלחה לו. "תראה כמה מאושרת היא הייתה באותו הערב", הוא מראה לי עוד תמונה ששלחה לו בוואטסאפ.

אני מוצא נחמה ויופי בעובדה ששריפה, מורה בתיכון, הייתה מאושרת עד מאוד לפני מותה. היא הכינה את הכיתה לפתיחת השנה, שיתפה תמונות עם בעלה, העלתה סטוריז לאינסטגרם, שלחה ברכה נרגשת לתלמידיה, התלוצצה עם ילדיה בערב נעים של סוף קיץ. ואז נרצחה.

מוחמד הנרגש מדבר בלשון הווה על דברים שכבר לא יהיו הווה לעולם. "אני עובד, אני חוזר הביתה בשש, מתקלח, מחכה לשריפה, כשהיא חוזרת אני הולך למסגד, ואז חוזר לארוחת ערב". ואז הוא חוזר למציאות. "הם פשוט הרסו את הכול".

עכשיו כל מה שהוא רוצה זה צדק בבית המשפט. "כמו שהילדים שלי בוכים, שגם הם יבכו. כמו שלי אין יום ולילה, שגם להם לא יהיו. אני רוצה שהעדים יעידו בבית המשפט. הם מחבלים. אני לא חושש לחיי, ב-31 באוגוסט הפסקתי לחיות. הפסדתי".

 סימני הירי על בית משפחת אבו מועמר, רמלה / צילום: איל יצהר

אתה מאמין שבית המשפט יעשה איתך צדק?
"נראה לי סיכוי של 5%. אני רואה כמה ערבים נרצחים ולא קורה כלום. זה קל לרצוח ערבים. אתה יורה ומשחררים אותך. החלום שלי הוא שיהיה צדק. אבל לפעמים חלומות לא מתגשמים, אני יודע".

משטרת ישראל: "אנו פועלים בנחישות, אבל נדרש שינוי שורשי"

אמל עוראבי, רכז פרויקט מאבק באלימות של עמותת סיכוי: "אלימות ופשיעה בחברה הערבית הם לא מקור הבעיה, אלא רק סימפטומים למשבר עמוק וכללי יותר. משבר של דיור ואבטלה. כל תכנית ממשלתית שלא תכלול התייחסות לביצוע שינויים במדיניות הממשלתית בתחומים אלה, במטרה לסגור את הפערים והאפליה ולקדם בהם שיוויון, תהיה בבחינת מס שפתיים"

ממשטרת ישראל נמסר: "אנו פועלים בשנים האחרונות בשיתוף פעולה מלא עם המשרד לביטחון הפנים למתן מענה לצרכים הייחודיים של החברה הערבית, לצמצום הפשיעה ולהגברת תחושת הביטחון. זאת לצד פעילות אכיפה נרחבת נגד פשיעה באשר היא והנגשת שירותי המשטרה.

"לצערנו, אירועי אלימות וירי מתרחשים לעתים קרובות מדי בקרב החברה הערבית בישראל, רובם על רקע סכסוכים פנימיים. המשטרה פועלת בנחישות לאורך כל ימות השנה נגד החזקה, סחר ושימוש באמל"ח בכל זמן ובכל מקום. פעילות זו הביאה לתפיסת כמויות נשק חסרות תקדים, בפרט ביישובי המגזר הערבי.

"בשנה החולפת, בצל המאבק בנגיף הקורונה, המשטרה אף הגבירה את הפעילות נגד עבירות נשק ועצרה ביישובים הערביים יותר מ-5,000 חשודים בעבירות ירי ואמל"ח. כמו כן הוגשו בתום חקירות משטרה 1,548 כתבי אישום על עבירות מסוג זה - כ-85% נגד חשודים מהחברה הערבית.

"עם זאת, רק שינוי שורשי עמוק, שיבוא מתוך החברה הערבית בישראל, בחינוך ובתרבות, בהוקעת נורמות פסולות ובפעולות אקטיביות של ההנהגה - יביא למיגור הפשיעה".