רובין הוד | סיקור שוטף

לגנוב את הדעת ולשדוד את הבורסה: הדחף להתקומם הגיע לשוקי ההון

הגילוי הגדול ביותר של זמננו הוא כנראה "הדחף להתקומם", מבלי לדעת לאיזו תכלית בדיוק • זה קרה בפוליטיקה, אבל זה יכול לקרות גם בשוק המניות • אידיאליזם וניהיליזם מצטרפות אל תכונות היסוד של המשקיע היחיד • המדריך למשקיע, פרויקט מיוחד

צעירים חולפים על פני פסל השור בוול סטריט, ניו יורק / צילום: Associated Press, Mark Lennihan
צעירים חולפים על פני פסל השור בוול סטריט, ניו יורק / צילום: Associated Press, Mark Lennihan

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

הניסיון לתת סימנים בהתנהגותו של משקיע בורסה יחיד או במניעיו משופע כמובן בקלישאות: תאוות בצע ופחד תופסים מקום ראשון, לצד תכונות המהמר. עכשיו, בזכות רובין הוד וגיימסטופ אנחנו מקבלים בברכה גם אידיאליזם, או לפחות ניהיליזם.

ה"ניו יורק טיימס" הציע ניסוח קצת פחות פומפוזי. הוא ייחס למשתמשי רובין הוד, שהקפיצו את גיימסטופ, "תערובת של חמדנות ושל שעמום, בצירוף נחישות דעת של שמחה-לאיד כדי ללמד את וול סטריט לקח".

מי שהקדימו לסחור באמצעות מקלדות המחשב שלהם לפני נניח 25 שנה (לא היו עדיין טלפונים חכמים) ירגישו בבית. כבר היו דברים מעולם: חדרי צ'אט באתרי רשת, עוד לפני הולדת ווב 2.0 והמדיה החברתית, פרנסו פסיכוזות, הקפיצו מניות של חברות-ללא-סיבה, ושינו את מצב הרוח הלאומי.

כנראה אין זו הגזמה לטעון שהשנים 1997-1999 היו הטובות ביותר בחיי אמריקה בחצי המאה האחרונה; כמובן, לא מפני שסוחרי יום עשו הון עתק בסחר המניות הדמוקרטי ביותר מאז ומעולם, אבל זה בהחלט עזר.

"לטרוף את העשירים"

מתור הזהב הקצר של סוף המאה נעדר לעומת זאת הערך המוסף. אנשים לא קנו מניות, או מכרו אותן, כדי לקדם סדר יום פוליטי, או חברתי, או כדי למחות נגד אי-צדק. בשביל זה היינו צריכים, או לא צריכים, את המדיה החברתית, זו הנותנת טעם כלשהו גם לאקטים הלא-מלומדים ביותר של חיינו.

מה אפשר להגיד על נערים בני 16, העושים כמה מאות דולרים על מניה של חברה שהם לא טרחו ללמוד, ומכריזים ש"זו הזדמנות טובה לעשות כסף - ולהכניס לקרנות הגידור". או כוהן דת פרוטסטנטי צעיר, המייחס את מעשיו ברובין הוד לטראומת נעורים מוקדמת שלו, מזמן משבר הסאב-פריים (שאמריקאים מכנים "המיתון הגדול"), אשר הוריד את הוריו מנכסיהם. עכשיו, הוא אומר, יש לו ההזדמנות לטפטף קצת מן הכאב ההוא אל גרונם של בעלי הכסף הגדול. אשתו, הוא אומר, סיכמה את זה באופן עוד יותר בוטה: "לטרוף את העשירים" (מצוטט מן ה'ניו יורק טיימס', 27 בינואר).

כל זה נוטף אירוניה, פיתוח פוסט-מודרני של מלכת הקלישאות, "אם אינך יכול להביס אותם, הצטרף אליהם" (בתרגום מילולי מדיי מאנגלית). עכשיו, בזכות הכלים החדשים הנתונים לנו, חוכמת הדורות הזו מתרחבת ל"אם אינך יכול להביס אותם, הצטרף אליהם - ואז תביס אותם".

"לחלק את עושרה של ארצנו"

המלחמה על הסטטוס קוו לובשת צורה חדשה, שהתיאורטיקנים הגדולים של מלחמת המעמדות לא היו מעלים על דעתם (אף כי הם עצמם, או לפחות חלקם, ניזונו מספקולציות הבורסה המוצלחות של פטרוניהם).

מתחוורת לה לאיטה המידה שבה מאורעות 2007-2008 טרפו את הקלפים. הם קראו תיגר על הגיונה של השיטה הכלכלית, שנהגנו לכנות "הדמוקרטיה הקפיטליסטית המערבית". זו הדמוקרטיה שנחלה ניצחון היסטורי במלחמה הקרה, ועמדה להנחיל את האתוס שלה ואת כללי פעולתה לעולם כולו. הגיונה לא היה תפוס-ככל-יכולתך. בימי שיאה, באירופה ובארה"ב, היא הקנתה יציבות חברתית והתקדמות כלכלית. פועלי תעשיה יכלו לסמוך על שכר הולם ועל הטבות מפליגות.

מרגרט תאצ'ר התיישבה ליד ההגה בימי שקיעתה של השיטה הכלכלית. היא רצתה להשיב על כנם ערכים שנגזרו מעולמו של המעמד הבינוני. היא רצתה חברה של בעלי בתים, מפני שהאמינה כי הבעלות מקנה רוח של עצמאות ליחיד.

מרגרט תאצ’ר. "לחלק את העושר" / צילום: Associated Press, Gerald Penny
 מרגרט תאצ’ר. "לחלק את העושר" / צילום: Associated Press, Gerald Penny

היא לא התכוונה רק לבתים. ב-1986, בשיא הפופולריות שלה, היא הסבירה מפני מה עמדה על הפרטה דמוקרטית. "מדוע הרשינו לאנשים לרכוש מניות בתעשיות המולאמות? רק כדי לשפר את היעילות? לא. כדי לחלק את עושרה של ארצנו בין כמה שיותר בני אדם".

הרעיון של החלפת כלכלה מולאמת ב"חברה של בעלי מניות" עמד ביסוד ההפרטה המסיבית, בן-לילה, של כלכלות הגוש הסובייטי, לאחר נפילת הקומוניזם, לפני 30 שנה. הרעיון הזה הפך לקריקטורה מבישה, כאשר "בעלי המניות" מכרו את מניותיהם בפרוטות למי שיתחילו להיוודע זמן קצר אחר כך כ"אוליגרכים".

טראומות קיבוציות

הרעיון של חלוקת העושר באמצעות הבורסה הילך קסמים, וגם הילך אימים על חברות מערביות עוד מלפני העידן התעשייתי. אנגליה כולה הפכה לחברה של בעלי מניות ברבע הראשון של המאה ה-18, בזכות המסחר המוטרף במניותיה של חברת "הים הדרומי". משרתות קנו לעצמן מרכבות, לפני שמכרו אותן ועברו לבתי תמחוי. אפשר לטעון שהתמוטטות "הים הדרומי" מילאה תפקיד חשוב בהתהוות המערכת הפוליטית הבריטית.

בסוף המאה ה-19, הצרפתים סחרו כמטורפים במניותיה של חברה שהבטיחה לכרות תעלה בפנמה. התמוטטותה רוששה המונים, ערערה את הדמוקרטיה הצרפתית בחצי המאה הבאה, ומילאה תפקיד עקיף אפילו בהתעוררות התנועה הציונית. התפשטות האנטישמיות בצרפת, כולל פרשת דרייפוס, הייתה תוצאה מוחשית של השערורייה ההיא.

טראומות קיבוציות חמורות הרחיקו אנשים מן הבורסה למשהו כמו עשר שנים: הטראומה של תחילת שנות ה-70 חיכתה לתיקונה באמצע שנות ה-80; ההתמוטטות של 1987 הפחידה משקיעים עד סביבות 1997; ו-2008 לא נפדתה אלא עשר שנים אחר כך.

אין זאת אומרת שאמריקאים לא היו בבורסה בזמן הזה. חוקי המס מעודדים אמריקאים להשקיע את חסכונותיהם במניות ובאגרות-חוב. דונלד טראמפ לא חדל להזכיר להם כיצד הגאות בבורסה, שהוא טען לבעלות עליה, ניפחה את ערך חסכונות הפנסיה שלהם. "הווירוס הסיני" גנב לו את התמורה הפוליטית.

"גדול מכדי להתמוטט"

אבל התגלית הגדולה שלו, זו הנלמדת עכשיו בכל קורס לפוליטיקאים מתחילים, לא פסחה על הבורסה: הכוח הגדול ביותר בפוליטיקה המערבית של ימינו הוא ההתקוממות הספונטנית נגד בעלי האינטרסים, שאינם מפסידים אפילו כאשר הם מפסידים, מפני שהוחלט כי הם "גדולים מכדי להתמוטט", ועל משלם המסים הוטל לפדות אותם באשר הם.

תחושת המאיסה בסטטוס-קוו אינה זקוקה להגדרות מדויקות. היא אינה שייכת לימין. בוודאי לא לימין המסורתי. היא גם אינה שייכת לשמאל, לא בתור שכזה. דפדוף רנדומלי בחילופי הדעות ב-Reddit, שנעשתה הפלטפורמה העיקרית של משתמשי רובין הוד, מגלה את עומק הבלבול, אם בלבול הוא. אפשר למצוא שם שעטנז של עגות פוליטיות: החצי הראשון של המשפט יכול להופיע בכל נאום ממוצע של טראמפ; החצי השני יכול להופיע בנאום של רדיקל מן השמאל.

אחד, הקורא לעצמו sneakerkid, מודיע שהוא יימלך בדעתה של עורכת דין על החלטת רובין הוד להפסיק את המסחר בגיימסטופ. הוא מתאר את עורכת הדין כ"חברה [אינטימית] של אשתו של אבי", ומוסיף בסוף, "כן, לאמי החורגת יש חברה. זו 2021, קנאים חשוכים". כך, פתאום, כדי להקנות לנו מושג על הסביבה נטולת ההגדרה שבה מתרחשים המסחר והדיון במסחר.

אתר הרשת המעניין Vox כותב על ספר "נבואי", שחיבר לפני שש שנים אנליסט לשעבר של הסי.איי.אי, מרטין גורי. הוא נקרא "התקוממות הציבור". גורי, המתמחה במערכות פוליטיות, הקדים לחזות שהמדיה החברתית תשנה את דפוסי ההשתתפות הפוליטית. הוא אמר כי יתפתח "הדחף להתקומם" נגד המוסדות הקיימים ונגד האליטות השולטות בהם. הוא הזהיר מפני "התקוממות קבועה" נגד הסדר הקיים, שתהיה שקולה כנגד צעקה, מבלי שיהיה כרוך בה איזשהו מושג על השלב הבא.

קשה לחשוב על פוטנציאל מסוכן יותר לניצול בידי דמגוג, או בידי ספסר בורסה; או אולי הדמגוג המצליח הבא אמנם יהיה ספסר בורסה. מהי דמגוגיה אם לא אמנות התיעול של זעם נטול בית וחסר כיוון. מי אמר שדמגוגיה מוכרחה להסתיים בנצחון בבחירות. היא יכולה גם להסתיים בשוד בורסה.

_________________

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny