ההברקות הפוליטיות הגדולות של בנימין נתניהו קשורות לפי דעתי פחות בסחר־הסוסים וחישוב המנדטים של הפוליטיקה הישראלית, ויותר, הרבה יותר, בניצול רגעי ההתיימנות הגדולים ביותר של הפוליטיקה האמריקאית.
הוא גדל באמריקה, והגיע בה אל פרקו הפוליטי בשנים שבהן הימין האמריקאי התאושש מארבעים שנה של נסיגה, של התקפלות, של הצטדקות ושל אבדן עצות. הביטוי העיקרי של ההתאוששות היה כלכלי, אם כי את עצם ההתאוששות איפשרה פוליטיזציה של הדת ותגובת־הנגד ללגליזציה של הפלות מלאכותיות.
נתניהו גדל על ברכי הימין החדש, הניאו־קונסרבטיזם, שבקע מחלציהם של אינטלקטואלים יהודיים בניו יורק ובבוסטון. הוא נעשה סגן השגריר בוושינגטון ב־1982, בשנתו השנייה של ממשל רייגן; והוא נעשה השגריר באו"ם שנתיים אחר כך, זמן קצר לפני שרייגן נבחר לכהונה שניה, לאחר שנחל את הניצחון הגדול ביותר בתולדות הנשיאות.
המחצית הראשונה של שנות ה־80 במערב עמדה בסימן רייגן ומרגרט תאצ'ר. הם חידשו את נעורי הקפיטליזם. תאצ'ר גמרה אומר לפרק את מדינת הסעד, שהקימה מפלגת העבודה הבריטית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר 35 שנה של הלאמות, בבריטניה ובדמוקרטיות תעשייתיות אחרות, תאצ'ר התחילה להפריט. הפרטה נכנסה עד מהרה ללשון הדיבור של הפוליטיקה המערבית, והתפתחה לפעמים עד ממדי דיבוק. היא הדביקה אחר כך את מזרח אירופה הפוסט־קומוניסטית. היא הדביקה את ישראל של אמצע שנות ה־80. היו לה יתרונות חשובים, והיתה לה גם תוצאה טראגית: ריכוז העושר בידי מתי מעט ופריחת האוליגרכיה.
רה"מ בריטניה מרגרט תאצ’ר ונשיא ארה"ב רונלד רייגן. צבעו את תקופתם בצבעי ההפרטה, דה־רגולציה, ו"כלכלה חופשית" / צילום: Associated Press
רייגן לא היה צריך להפריט, מפני שבארה"ב הממשלה מעולם לא היתה הבעלים של כלי הייצור. אבל הוא העמיד את הסרת־הפיקוח במרכז מדיניותו הכלכלית, זו שניתן לה השם הסקסי eaganomicsR. האמת שהיא התחילה עוד בימי קודמו הדמוקרטי ביש המזל של רייגן, ג'ימי קרטר, אבל לא נזקפה לזכותו מפני ששום דבר חוץ מכשלונות מונומנטליים לא נזקף לזכותו.
לחשי הקסמים של כלכלת רייגן הונחלו לדיון הפוליטי באמריקה, כמו "הממשלה אינה יכולה לפטור בעיות, מפני שהיא־היא הבעיה", או "הדמוקרטים מעולם לא נתקלו במס שהם לא אהבו". הדמוקרטים היו "מפלגת הבזבוזים והמסים". רייגן הבטיח שמסים יעלו רק "על גופתי המתה".
ב־1988, הבוחרים אסירי התודה העניקו תקופת כהונה שלישית רצופה לרפובליקאים, בפעם הראשונה מאז שנות ה־20.
מלה בעברית לדה־רגולציה
ביל קלינטון היה יציר כפיה של 'מועצת המנהיגות הדמוקרטית', שקמה כדי להזיז את המפלגה ימינה. הוא אמנם פלירטט עם רפורמות של השמאל, ואפילו העלה מסים, אבל חזר בו לאחר שעמד על התוצאות. בסוף השנה השנייה של כהונתו, השליטה המלאה בקונגרס עברה לידי הרפובליקאים, בפעם הראשונה זה 40 שנה.
בראש הרפובליקאים התייצב מנהיג צעיר ורדיקלי, ניוט גינגריץ', שנתניהו הכיר וחיבב (לימים, שלדון אדלסון יממן מסע בחירות כושל של גינגריץ' לנשיאות). ב־1996, זמן קצר לאחר שנתניהו נעשה ראש הממשלה בפעם הראשונה, וסר לוושינגטון, גינגריץ', שהיה יושב ראש בית הנבחרים הזמין אותו לשאת נאום באוזני מושב משותף של שני בתי הקונגרס. "זכות גדולה, כבוד רם ועונג אישי לי להציג בפניכם את הוד מעלתו, ראש ממשלת ישראל", פתח גינגריץ' את המושב.
נתניהו היה במיטבו. רפובליקאים גנחו באופן דיסקרטי, שמה חבל שהוא אינו מועמדם בבחירות לנשיאות של אותה השנה. אחת השורות המבריקות לחלוטין שלו הייתה, "אתם יודעים, בעברית אין מלה לדה־רגולציה; עד שתסתיים תקופת כהונתי, תהיה מלה". אפשר לצפות בשיר ההלל של נתניהו לכלכלת השוק החופשי, יולי 1996:
חברת האקדמיה ללשון העברית שולמית הר־אבן מחתה, שיש בהחלט מלה בעברית לדה־רגולציה, "הסרת הפיקוח". אבל אי־הדיוק הלשוני לא גזל אף כמלוא הנימה משנינותו של נתניהו.
נתניהו חזר ומעד מעידות איומות בפוליטיקה האמריקאית כל אימת שהמטוטלת נעה שמאלה. לא היה לו מושג מה לעשות ומה להגיד; ועכשיו, משהמטוטלת חוזרת לשמאל, הוא משלם את המחיר.
אבל 1996 ציינה שיא מיוחד של תנועת המטוטלת. בשנה ההיא אימץ הנשיא קלינטון את התרועה הרטורית המפורסמת ביותר של גינגריץ' ושל הימין החדש, "הממשלה הגדולה הסתיימה!" (big government is over).
רה"מ בנימין נתניהו נואם בקונגרס ומאחוריו יו"ר הרוב הרפובליקאי, ניוט גינגריץ’(מתכופף), וסגן הנשיא אל גור, 1996 / צילום: Reuters
הבה נריץ את הסרט קדימה
ביל קלינטון, שהיה יכול לכתוב את הערך האנציקלופדי על אופורטוניזם, היה עסוק ראשו ורובו בניסיון להבטיח את בחירתו החוזרת ב־1996. הוא עשה כן באמצעות פניה ימינה, "טריאנגולציה", כפי שקראו לזה אז בתערובת של השתאות ושל לגלוג.
בה בשנה, הרפובליקאים בקונגרס אימצו חוק שהביא אל קיצה את מערכת הסעד הדמוקרטית. החקיקה נועדה להכריח מיליונים של מקבלי קצבות סעד ואבטלה לחזור אל שוק העבודה. היו בה לא מעט היגיון, אבל גם לא מעט רשעות. לא זו בלבד שקלינטון לא הטיל וטו, אלא שהוא הכריז, כי החוק יבטיח את "סופה של מערכת הסעד כפי שהיתה ידועה לנו".
אלה היו נסיבות הכרזתו של נתניהו, שישראל תהפוך לכלכלת שוק למהדרין: "יוזמה חופשית, הפרטה, שוקי הון פתוחים, קץ לקרטלים, מסים נמוכים יותר, הסרת הפיקוח...ואני מצטט את היושב ראש גינגריץ', המצטט את הנשיא קלינטון, ש'עידן הממשלה הגדולה הסתיים'. הוא הסתיים גם בישראל".
הבה נריץ את הסרט קדימה, אל אביב 2021, 25 שנה פחות שלושה חודשים לאחר נאום השוק החופשי של נתניהו. במקרה הלא־סביר שהוא היה חוזר ומוזמן לנאום באוזני הקונגרס, שהדמוקרטים שולטים (אם גם בקושי) בשני בתיו, מה היה בנימין נתניהו אומר השבוע? האם הזיקית היתה מחליפה צבעים, והוא היה מדבר בשבח 'הממשלה הגדולה'?
במרץ 2021, הקונגרס של ארה"ב אימץ את חבילת הסיוע הגדולה ביותר מאז ומעולם, 1.9 טריליון (1,900 מיליארד) דולר לנפגעי הקורונה. אחד העיתונים קרא לה "הסוף של סופה של מדינת הסעד". המנהיג הבולט ביותר של השמאל האידיאולוגי בארה"ב, הסנאטור ברני סנדרס, הכריז שזו "החקיקה החשובה ביותר לטובת האדם העובד זה עשרות שנים". נשיא דמוקרטי וקונגרס דמוקרטי חזרו אל דפוסי המחשבה של שנות ה־60, שהם עצמם היו שלוחה של שנות ה־30.
זו תפנית חדה, עצומת ממדים, בלתי חזויה - וזמנית. כמעט ללא ספק. אולי זו בדיוק הסיבה לממדיה. הנשיא ומפלגתו יודעים שהנסיבות העניקו להם שנתיים. בבחירות של אמצע הקדנציה ב־2022 סביר מאוד להניח שהרפובליקאים יחזרו וישתלטו לפחות על אחד משני בתי הקונגרס, ויעקרו בזה את ממשל ביידן מיכולת החקיקה שלו.
ד"ר קיינס הניע את המטוטלת
זה עניינה של הפוליטיקה האמריקאית בדורות האחרונים: תנועת המטוטלת. משברים כלכליים חמורים, לפעמים קיומיים, מניעים את המטוטלת בכיוון המנוגד לנשיאים, שתחת שלטונם התרחשו המשברים האלה.
זה מה שקרה ב־1932, כאשר המערכת הבנקאית עמדה להתמוטט, בשיאו של השפל הגדול (המטוטלת נעה שמאלה); זה מה שקרה ב־1980, כאשר ארה"ב התנסתה ב"סטאגפלציה", צירוף הרסני של מיתון חריף ושל אינפלציה חסרת תקדים (המטוטלת נעה ימינה); זה מה שקרה ב־2021, לאחר שמגפה עולמית הניבה ירידה היסטורית בתמ"ג ועלייה היסטורית בהיקף האבטלה (המטוטלת נעה שמאלה).
תשעים שנות המטוטלת עומדות בסימן חוכמתו של כלכלן אחד, איש אשכולות שהתעניין באמנות ובפילוסופיה, והתנבא ש"בעוד מאה שנה" לא יהיה עוד צורך בכלכלנים. הוא אפילו ייחל ליום שבו הבורסה תוצא אל מחוץ לחוק. השראתו של האיש הזה הניעה את המטוטלת בשני הכיוונים: על פי דרכו - ונגד דרכו.
שמו היה ג'ון מיינרד קיינס (Keynes). הוא כנראה לא היה עושה חיל באקדמיה בת ימינו. הוא היה ספקן, בוהמיין וציניקן. הוא לא דגל בקנאות בתיאוריות של עצמו. הוא פקפק בערכן, ולא חשב שהן יסיימו את המשבר המערכתי הגדול ביותר של הזמן המודרני.
אבל הוא טלטל את אמות הסיפים של המחשבה הכלכלית, כאשר קרא לוותר על משמעת פיסקאלית בימי משבר. עד קיינס, האמונה הכמעט־כללית היתה הפוכה. נשיא ארה"ב בשלוש השנים הראשונות של השפל הגדול חשב שצריך להדק את החגורה ולאזן את התקציב. הגישה הייתה: "כוחות השוק" הביאו את המשבר, ו"כוחות השוק" יסיימו אותו. ממשלות אינן צריכות להתערב.
באמריקה ממשלות מעולם לא התערבו. הנשיא האחרון לפני השפל הגדול האמין שתפקידו החשוב ביותר הוא לשתוק, ולהניח לעולם העסקים לעשות עסקים. מעניין שפרנקלין רוזוולט עצמו, הלוא הוא הנשיא שהוציא את מחשבות קיינס אל הפועל, האמין במשמעת פיסקאלית עד שנכנס לבית הלבן, ונתקל בשוקת השבורה.
קיינס חשב שהעולם מתמוטט, בין השאר מפני שהוא אמנם התמוטט. הוא כתב ב־1932, כי רק עידוד הביקוש יוכל לחלץ את העולם ממעגל קסמים של מיתון ודפלאציה. לתכלית הזו, ממשלות צריכות לעשות משהו השקול כנגד כפירה בעיקר: להוציא כסף שאין להן.
הם אהבו אותו, הם שנאו אותו
בשורת קיינס לבשה ממדים תיאולוגיים, בייחוד בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה (בלעדיו, כי הוא מת צעיר יחסית, ב־1946). קיינס היה הכוהן הגדול בדת מדינית־כלכלית חדשה. הוא העניק את קרש הקפיצה המעשי והרעיוני ל"ממשלה הגדולה", שרייגן וגינגריץ' נמנו וגמרו לסיים.
הוא נעשה כליא הברק של מחוללי התנודה ימינה. פרידריך האייק ו"הכלכלנים האוסטריים" מיהרו להתנגד למה שהתחיל להיוודע כ"קיינסיאניזם". האייק, לימים חתן פרס נובל לכלכלה (קיינס עצמו לא הספיק, מפני שהפרס לא חולק עד 1969), סיפק את המניפסטו של מתנגדי קיינס. הוא כתב ספר מהולל, שתורגם לעברית תחת השם "הדרך לשיעבוד". מעניין שהוא כתב אותו בעיצומה של מלחמת העולם השניה, כאשר היה אפשר לחשוב על שיעבוד חמור קצת יותר מכלכלה סוציאל־דמוקרטית. אבל זה היה ביטוי של קנאותו ואולי גם של המיזנתרופיה שלו.
קיינסיאניזם נעשה נוסחה כללית. ריצ'רד ניקסון, שנתפס בשעתו כנשיא הימני ביותר מאז השפל הגדול, הכריז, "כולנו קיינסיאנים", כאשר הקפיא את השכר ואת המחירים בתחילת שנות ה־70, לחלחלתם של חסידי השוק החופשי.
אף כי האייק היה ידוע, נערץ ורב תלמידים, לא היתה לו עדנה פוליטית אלא בשנות ה־80. קיינס ירד מגדולתו במידה כזאת שבטקסטים ידועים של מבוא לכלכלה, למשל זה של פרופ' גרג מנקיו (Mankiw מ־MIT), הוא לא הוזכר כלל (מנקיו דווקא קרא לכלב שלו קיינס, וקשה להחליט אם זה היה ביטוי של חיבה או של זלזול).
המטולטלת המשיכה לנוע
עד שהמטוטלת חזרה ונעה. ב־2001, לנוכח מיתון, ממשל ג'ורג' בוש הבן הנפיק תקציב גרעוני. יועצו הכלכלי של בוש הכריז, "אני קיינסיאני". יועץ של ראש הממשלה הסוציאליסטי בצרפת התלונן אז, "זה שנים שהאמריקאים מטיפים לנו את יתרונות השוק החופשי. אבל כאשר הם נתקלים באותן הבעיות שיש לנו, הם נוטים לשכוח את החוקים האוניברסליים של השוק".
עד סוף כהונתו, ב־2009, בוש השני לא הגיש אף תקציב מאוזן אחד. ב־2008, שנת המיתון הגדול, נקרא דרור לכל העכבות. רפובליקאים ודמוקרטים הזרימו מאות מיליארדים להצלת המערכת.
למרבה האירוניה הלא־מפתיעה, הנהנים הגדולים מנדיבות הממשלה היו נושאי הדגל רבי־השנים של השוק החופשי וחסידי הדה רגולציה.
אני מוצא ברשימה שכתבתי בדצמבר 2008: "ד"ר קיינס? הוא יושב עכשיו בכל בית קפה פינתי, הוא מרחף בכל כיתה של כל בית ספר למנהל עסקים, הוא עכשיו חבר כבוד בכל ועדת קונגרס, כוס יין קבועה מצפה לו על שולחן הקבינט בבית הלבן".
בפרוש האביב של 2021, ד"ר קיינס, שמותו הפוליטי חזר והוכרז ב־50 השנה האחרונות, מוסיף לעמוד במרכז כל מחלוקת כלכלית. הוא מוסיף לחייך, בלגלוג קל, על אלה המודיעים ש"ההיסטוריה הסתיימה", במובן זה שהוויכוח הוכרע אחת ולתמיד.
אם יש לנו נחמה, היא באה ממנו. ד"ר קיינס כתב, אולי לא ברצינות גמורה, ואולי דווקא כן, כי כל בעיות הכלכלה יובנו ויטופלו בתוך מאה שנה. או־אז יהיה אפשר להתפנות לבירור הבעיות החשובות באמת, "בעיות החיים והיחסים האנושיים, בעיות הבריאה, ההתנהגות והדת".
על פי חשבוני נשארו רק 15 שנה לתאריך היעד של קיינס, אולי אפילו בטווח תוחלת החיים של חלקנו, ואולי כבר לא.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
