בבחירות האלה היד הבוחרת מרגישה כבדה מאוד

אפשר שזו העובדה שחציתי את גיל החמישים והשנים שנאספו להן מכבידות על כל תהליכי הבחירה לרבות על זה. ייתכן שזו שנת הקורונה שעברנו אשר הפכה את החיים למורכבים הרבה יותר, ואפשר שזה שילוב של השניים עם תבלון החגים שמתקרבים בצעדי ענק עם אינסוף דרישותיהם, אבל אל הבחירות הקרובות אני ניגש - לראשונה בחיי - בצעדים מהוססים.

לא טבעי למי שהיה פעיל כבר בגיל 12 בקן השומר הצעיר הזעיר בבת ים, מתמודד עם ונדליזם יומיומי (כל שבוע מחדש נכתבה על הדלת "שלום אך-שווא. לכו מפה!") ומתמחה בהתחמקות מחבר'ה שבאו "לעשות מכות לקומוניסטים". לא משהו שהיית מצפה ממי שבמגיל 14 נהג להתכתב עם ח"כ צעיר בשם יוסי שריד על פתרון לבעיית הכיבוש ובוודאי לא דבר של מה בכך למי שבבגרותו שימש בהתנדבות יועץ קרוב לארבעה ראשי מפלגת העבודה וראש מטה התכנון שלה בשתי מערכות בחירות.

למרות כל אלה, הפעם היד הבוחרת מרגישה כבדה. כה כבדה.

אני מביט בקנאה אל עבר חברי הכנסיות הניצות שעל המגרש: הסיקריים של כנסיית רק-ביבי והקנאים של כנסיית רק-לא-ביבי. כיצד הם צועדים בביטחון מוחלט אל עבר הקלפיות. הבחירה שלהם ברורה ופשוטה: כל שמבקשים אנשי-יוחנן זה שנתניהו מקור הברכה יישאר להגן עליהם בבלפור וכל שמבקשים אנשי-שמעון זה להעיף את מקור השאול משם. לכן לא חשוב להם למה בדיוק הם מצביעים כל עוד זה יקדם את המטרה היחידה שבלעדיה אין. אשריהם. לי, כאמור, הדבר קשה יותר. למרות שאני מאמין שנזקו של נתניהו הגיע לשלב שהוא עולה על תועלתו ללא ספק, עדיין הבחירה בדרך לקדם את החלפתו אינה פשוטה.

זאת משום שהכל התערבב פה וכבר לא ברור מי עושה מה ומי מקדם מה. במבחן הסרט העיוור נתניהו הרי הגשים הרבה חלומות שלי כאיש שמאל סוציאל דמוקרט, גם מעבר למבצע החיסונים המדהים שהוביל. הוא לא סיפח שטחים, לא בנה התנחלויות חדשות, חתם על הסכמי אברהם והמפתיע מכולם - הוביל מדיניות כלכלית נכונה ומרחיבה במשבר האחרון. מדיניות רווחה אוניברסלית שפרשה רשת ביטחון סוציאלי תחת רגלי האזרחים המסוגרים בדמות מענקים וכרטיסי מזון מדינתיים. בנוסף הוא שיתף פעולה עם איגודי העובדים והעצים את השירותים שהמדינה מספקת לאזרח. חלום. גם בתחום המדיני הוא פעל ביישוב דעת ונזהר ממלחמות. מנגד, הוא הוביל מדיניות של שיסוי פנימי שמקרבת אותנו באמת ובתמים למלחמת אחים, הרים יד על שלטון החוק שבלעדיו "איש את רעהו חיים בלעו" ואחראי באותה מידה של אחריות למבצע החיסונים, גם לניהול המחפיר של משבר הקורונה בשל כניעה לסחטנות גורמי-כוח שהוא תלוי בהם בשל מצבו הפוליטי-אישי.

אלא שמבין אלה שעשויים להחליפו בממשלה והם טובים עשרת מונים ממנו בכל נושאים האחרונים, כולם עלולים להיות מסוכנים לשיטתי בנושאים הראשונים שחשובים עבורי לא פחות. כבר ראינו את אולמרט חסר הניסיון יוצא למלחמת לבנון השנייה ולשני מבצעים צבאיים (גשמי קיץ ועופרת יצוקה) בפחות מארבע שנים. איני מתגעגע לזה. אני גם לא מתלהב מהמדיניות הכלכלית הימנית הקיצונית מבית קרן תקווה שמרבית המועמדים המובילים האחרים יובילו פה. אז מה עושים?

אולי פשוט לחזור לעבר ולבחור במפלגת נישה שמאל ציונית שמתאימה לרוב עקרונותיי מתוך ידיעה שהיא מראש לא עתידה לקחת חלק בשלטון ולכל היותר אני בוחר במי שינסה להשתלט על מיקרופון הצד במליאת הכנסת לטובת נאום חוצב להבות של דקה שלמה אחת? לא. גם זה לא רלבנטי עבורי יותר. עייפתי מהטהרנות. אני מבקש להשפיע על המציאות עצמה והיא נקבעת בשולחן הממשלה. עלי לבחור במפלגה שמכוונת להגיע לשם גם במחיר פשרות אידיאולוגיות והפרת חלק ממצעה ושתצליח לעמוד בלחץ "נבגדיה" בתקשורת.

וכך, ממשיכות המחשבות להסתובב במעגלים שהולכים ומתרחקים מהמרכז והיד הבוחרת שבכל מערכות הבחירות עד כה הייתה סוחבת שלט גדול איתה לקלפי לשכנוע האחרים ומסיעה בוחרים נוספים נותרת שמוטה לצד הגוף. שמוטה וכבדה.

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב תרבותיים קריה האקדמית אונו