הציבור הישראלי מחכה למנהיג שיטפל בעוני

שנה עברה. שנה מאז התפרצות הקורונה ומאז הסגר הראשון. שנה מאז פסח הקודם ועד הפסח הזה. שנה כאוטית, מסעירה וכואבת שהכתה בנו. ללא רחם וללא הכנה מוקדמת.

לחיינו פרצה מגפה בריאותית, Covid-19, אשר גרמה לאלפי מתים ומאות אלפי חולים בישראל, ומיליונים רבים בעולם. בידודים, חיסונים, בדיקות, מוטציות, ריחוק חברתי, מסכות, אלכוג'ל, זום, עבודה מהבית, שמיים סגורים, תרבות סגורה, משק סגור, מערכת חינוך סגורה, שלושה וחצי סגרים, עוצר לילי, משבר כלכלי, מיליון מפוטרים, חל"ת, וזוהי רק רשימה חלקית מהשפעותיה של הקורונה.

אבל בואו נתמקד באחת ההשפעות העיקריות: התפרצות המצוקה הכלכלית, עוני ואי ביטחון תזונתי שלא ידענו כמותם עשרות שנים, ככה בבת אחת. בום. משפחות שהיו עניות טרום המשבר הפכו עניות יותר, נוגעות בתחתית. עניים עובדים כבר לא עבדו יותר, עניים חדשים הצטרפו.

שחקנים, אנשי תיירות, בעלי עסקים קטנים, מסעדנים, פועלי במה, אובדי עצות. אין במה לעבוד. קשישים וניצולי שואה ש"פעם" רצינו להפיג להם את הבדידות ופתאום שלחנו אותם להסתגר לבד בבית כדי שלא יידבקו. ואפילו חיבוק או יד לשלום לא יכולנו לתת. מה נשתנה הלילה הזה? כל-כך הרבה.

שני דברים דווקא לא. הראשון, קל. בחירות. שוב בחירות. לפני הקורונה ותוך כדי. ואחרי? השני, קשה. ההתנהלות שלנו כחברה בעניין הזה שאנחנו קוראים לו מצוקה כלכלית, עוני, פערים חברתיים ואי ביטחון תזונתי.

למרות שכל המילים האלה שמתארות אי שוויון ואת הבעיות הכלכליות-חברתיות הכי גדולות שלנו שהיו פה קודם "ורק" התעצמו, ההתייחסות של כולנו לא השתנתה כלל. פעם אחר פעם, הטיפול בנושאים החברתיים נדחק לשוליים ולא לוקח חלק בשיח הפוליטי והתקשורתי. כך גם במערכת הבחירות שעברנו כעת, הרביעית בשנתיים האחרונות, למרות המשבר הכלכלי החמור.

כששאלנו מדגם מייצג של הציבור בסקר שערך עבורנו בימים האחרונים מכון Rotem.ar - למה הטיפול בעוני תופס מקום כך-כך שולי בשיח הציבורי - מחצית מהציבור (52%) נימקו זאת בכך שהנושא המרכזי של הבחירות שעברנו היה "כן ביבי, לא ביבי".

חמישית, 21% סברו כי הדבר נובע מכך שלשכבות המוחלשות אין כוח פוליטי ויכולת הפעלת לחץ על המפלגות השונות. מבחינת המדינה, הרי שממשלת ישראל בהתעלמות כמעט מוחלטת. בירוקרטית, סקטוריאלית, פוליטית, נטולת שיקול דעת ענייני, חסרה מדיניות חברתית ראויה ואפקטיבית שתעניק לשכבות המוחלשות והפגיעות ביותר את הבסיס שהן זקוקות לו כדי להתקיים בכבוד.

63% מהציבור אמרו באותו סקר, שהטיפול בעוני כלל לא נמצא, או נמצא בסדר עדיפות נמוך של הממשלה היוצאת. ולמרות שמעל מחצית (57%) העידו כי התחייבות מפורשת של מפלגת מסוימת לטפל בעוני ובמשבר הכלכלי, תהווה שיקול עבורם לבחור בה בבחירות ועל אף שכרבע (23%) מהציבור הצהירו שהטיפול בנושאים אלה יהיה אחד משני נושאים עיקריים שינחו אותם בהצבעה למפלגה פלונית בקלפי, זה פשוט לא קרה.

דבר נוסף שלא השתנה בהקשרים האלה של מצוקה כלכלית ואי ביטחון תזונתי, הוא שעדיין יש את מכחישי העוני, שלא מבינים איך ייתכן שמשבר כל-כך חמור באמת השפיע לרעה על אנשים שממילא היה להם קשה כבר קודם. לצידם, לשמחתנו הגדולה, יש משמעותית הרבה יותר חברות עסקיות וקרנות פילנתרופיות ובעיקר ישראלים טובים שנרתמים בכל כוחם, תורמים ומתנדבים. וגם אנחנו, ארגוני הסיוע, שממשיכים להיאבק למען אלו שזקוקים לנו באמת, כתף (מחוסנת) אל כתף. ואיזה מזל שזה לא השתנה.

אז לשכבות המוחלשות אולי אין כוח פוליטי, אבל אסור לנו לשכוח שהן האוכלוסיות הפגיעות ביותר. ואמנם החברה האזרחית משמשת קו הגנה ראשון ומספקת רשת ביטחון חברתית, אבל רק בכוחה של הממשלה לצמצם באופן משמעותי את הבעיה החברתית שהכי דחופה לטיפול פה. ואם זה יקרה, אם למשל אלה שירכיבו את הממשלה הבאה יכלילו מימון משמעותי לטיפול באי ביטחון תזונתי בבסיס התקציב, אפשר יהיה לשאול בפסח הבא "מה נשתנה", ולענות: ואללה, סוף-סוף השתנה.

הכותב הוא מנכ"ל ארגון לתת