הבטיחות לא עמדה על הפרק. החצרות הקטנות השתלטו על ההר ועשו ממנו מסחרה

הסצנה החותמת את ספר הזוהר מתארת את מותו של רשב"י: כשהוא במיטת חוליו, מוקף שרשרת של אש, רואה רשב"י את אלוהים יושב בראש שולחן של חכמים וכולם מחכים לו, שיצטרף. כשמת, עלתה מיטתו באוויר ואש מלהטת סביבה. המיטה הבוערת שייטה כעב"ם בשמי הגליל עד שהגיעה למקום קבורתו. מילתו האחרונה של רשב"י לפני שנפח את נשמתו היתה: "חיים".

סצנה שונה מאוד התרחשה באותו מקום בליל שישי. לחשוב על הרגעים האחרונים שם, במירון. הסיפורים והעדויות והסרטונים והפרטים ההולכים ומתגלים מתארים תמונה ברורה, ברורה מדי. הצפיפות, התנועה הלא רצונית של ההמון בתוך המעבר הצר, מיני מערבולות נוצרות בתוך ההמון, הצרחות, התפילות, הילדים, פגיעות המעיכה, הבלבול, האימה שאין לתאר. לחשוב על זה שנפל וכבר נופלים עליו והוא מנסה לנשום ואנשים מסביב זועקים שמע ישראל ומאחור ממשיכים לדחוף ומקדימה מנסים למשוך, להציל. רק לנסות לדמיין את זה, להעלות מהאוב זיכרון על חוויות מעיכה, למי אין כזו, מי לא הרגיש לפחות פעם אחת שאין אוויר, שכבד המשא. לחשוב על הרגעים האלה, לדמיין אותם - כאילו שיש ברירה, חלמתי על זה בלילה - ואז לפקוח עיניים ולהקים ועדת חקירה ממלכתית. אם זה לא יקרה, סימן שמישהו העדיף לשמוע קולות חזקים יותר וקרובים יותר מהקולות של האנשים שנמעכו אל מותם בקבר רשב"י במירון.

"זה בכלל לא נראה כמו מקום קדוש"

לא הכל יכול להיפתר על ידי ועדת חקירה. בציון קבר הרשב"י במירון דרים בכפיפה אחת עוצמה רוחנית גדולה, לא צריך להיות דתי כדי לקלוט את האנרגיות שהצטברו במקום במהלך מאות שנות דבקוּת. המקום קורן. ולצידה של העוצמה, בכפיפה אחת, עליבות נוראית, עזובה והזנחה. נכון שדרכי הגישה שופרו ואפילו שמו כיכר, אבל בפנים, איפה שהאקשן; טלאי על טלאי. תערובת צפופה וכעורה של פחונים וגדרות וקירות מתקלפים ותקרות שמאיימות לקרוס, שעטנז סבוך של שבילים וגשרים והפרדות וכוכים. "זה בכלל לא נראה כמו מקום קדוש" - השתומם אחד הכתבים באחד הערוצים (לקראת שישי בערב כל הדיווחים נמרחו לעיסה כבדה וסמיכה) בעודו משוטט במתחם בו אירע האסון - "זה נראה כמו מחנה פליטים".

מילים קשות, אבל צריך להודות באמת: זה נראה כמו לא מעט שכונות חרדיות ברחבי ישראל; פסטיבל של עבירות בנייה מסוכנות וכמעט אפס חשיבה על מה שנקרא "המרחב המשותף" (גם בחברה הערבית, אבל זה לפעם אחרת). המעבר-מנהרה בו נדחסו מאות אנשים ובסופו מצאו את מותם 45 אנשים לא ראוי למעבר אדם גם בימים רגילים. לוחות מתכת חלקים המונחים על משטח יורד? במקומות נורמלים קוראים לזה מגלשה. דברים כאלה אתה יכול למצוא בכל שכונה חרדית. הכל חלטורה, פרטאץ', קומבינה.

זו לא האשמה. זו התוצאה הבלתי נמנעת של הצפיפות, ככל הנראה החוויה המרכזית של רוב החרדים. בבתים, ברחובות, בחצרות, בישיבות, באוטובוסים. חיים על הקצה. תמיד יש יותר מדי אנשים, אף פעם אין מספיק מקום. תמיד, אבל תמיד, צפוף. צפיפות שאנחנו, החילונים, לא מכירים ולרוב לא מסוגלים לדמיין. צפיפות. התור במירון לא היה חריג במונחים חרדים, עד שהפך לקטלני.

כן, חובה להפקיע את ההר מידי החצרות הקטנות שהשתלטו עליו ועשו ממנו מסחרה, צריך לעשות שיפוץ, צריך למצוא את האחראים וכמובן לכונן ועדת חקירה ממלכתית - אבל איך עושים ועדת חקירה נגד הצפיפות? איך עושים ועדת חקירה נגד החיים, נגד היומיום החרדי?

זו צריכה להיות העבודה של החרדים לעשות; להפנות כמה שאלות קשות נגד הקברניטים שלהם. על פי השר דרעי עצמו, הבטיחות בכלל לא היתה על הפרק. כל מה שעניין את המנהיגים החרדים זה שלא יהיו הגבלות קורונה. הם דאגו ל"אמון הציבור", כמו שאמר דרעי - אבל הם לא דאגו לציבור, והם בטח לא חשבו על בטיחותם של הפרטים הנמעכים במסדרון. הם פשוט לא דברו על זה. אנחנו יודעים שזה לא עניין אותם. הפקירו אותם בגלל פחד מעסקנים. איך עושים ועדת חקירה נגד עסקנים? נגד תרבות החלטורה, הפרטאץ' והקומבינה?

נס שזה לא קרה קודם

לפני שבועיים הייתי במסיבה במדבר עם חמש מאות אנשים. מפיקי האירוע לקחו על עצמם התחייבויות ותנאים קשוחים במיוחד כדי לקבל אישור לקיום האירוע; בריאות, בטיחות, תברואה, ביטוח וכד'. הם היו האחראים. בנוסף, קפצו פקחים לביקורי פתע במהלך המסיבה. האישור היה לחמש מאות - והאדם החמש מאות ואחת שהגיע לא נכנס. נשאר בחוץ. המארגנים לא הכניסו אותו, אחרת הלך עליהם. הם לא סמכו על הנס. מישהו יכול לדמיין דבר כזה באירוע חרדי? ברור שלא, אף אחד מעולם לא באמת ניסה. כשמציבים אפס דרישות מקבלים אפס תוצאות. איך עושים ועדת חקירה נגד זה?

האסון הנורא, כולם מודים בפה מלא שנס שזה לא קרה קודם. אני מבין את החרדים שסומכים על הנס, זו זכותם. אבל למדינת ישראל אין את הלוקסוס הזה. ובכלל, איך עושים ועדת חקירה נגד ניסים שלא מגיעים? את מי מאשימים?