א. בכל פעם שאנחנו חושבים שהצלחנו לצאת, הם מושכים אותנו בחזרה פנימה. הקנאים. בכל פעם שמתחיל להימתח גשר אל עתיד אחר - ואפילו לא גשר אמיתי, בקושי רמז לגשר, חוט דק ורעוע של רצון טוב מעל מים עתיקים - הם שם להפיל אותו. לפני שנייה וחצי חתמה ישראל הסכמי שלום עם מדינות ערביות, לפני רגע החלו מפלגות בישראל לנהל משא ומתן, אמנם איטי, מהוסס ומלא ברוח רעה וחשדנות הדדית, כמו שלושה קיפודים שמנסים להסתדר במעלית, ועדיין חסר תקדים, מול המפלגות הערביות. היה תהליך. המדינה אפילו התחילה לשים לב לפשיעה בחברה הערבית, אמנם מאוחר מדי ומעט מדי, אבל התחילה, לא הרבה אחרי שהיינו מהמדינות הראשונות לצאת מהקורונה.
אני לא מנסה למכור פה נוסטלגיה מזויפת לימים היפים ההם של שבוע שעבר או לצייר תמונה שקרית של המציאות; הייתם פה כמוני גם לפני שבוע, חודש ושנה. אידיליה יהודית-ערבית לא שררה פה, אפילו לא קרוב, אבל יחד עם זאת, הדברים התחילו להשתנות, ואם לא התחילו, לפחות לרמוז שהם יכולים להיות גם אחרת, שהם לא חייבים להיות כל הזמן אותו דבר.
ואז, פחות או יותר, הם חזרו להיות בדיוק אותו הדבר, אפילו קצת יותר גרוע. רק בשבוע שעבר נסענו גלית ואני לבקר בחיפה, ירדנו במדרגות מהכרמל, טיילנו בעיר התחתית, ישבנו במושבה הגרמנית למרגלות הגנים הבהאים, אכלנו במסעדה פלסטינית, שתינו בבר של ערבים, עלינו בכרמלית. חצי יום של חופשה כמעט מושלמת בעיר השנייה האהובה עלינו בישראל אחרי תל אביב. כולם היו מאוד נחמדים. הסכסוך היחידי היה בינינו - לא אכלתי לפני הנסיעה והייתי עצבני כמו תינוק, אנטיפת כמו נער וטיפש כמו גבר מבוגר במהלך השליש הראשון של מחצית היום, אבל בואו לא ניכנס לזה בסדר? זה אישי.
השבוע בער הרחוב היפה הזה. מתי אשוב לשם ככה, בשביל הכיף? האמת, לא יודע. כנ"ל, עם כל הכאב והצער, בנוגע ליפו, שממנה ירד לי מזמן. מתי אשוב, לא כעיתונאי, לנצרת, ליישובי ואדי ערה? אם היו לי תוכניות להגיע ללוד או לשוק של רמלה בקרוב, כנראה שהייתי מבטל אותן. העיר העתיקה בירושלים? תמהני מתי אפסע להנאתי בסמטאות האלה שוב. גם בגלל שאני מפחד - לפעמים אני עושה רשימה של איזה מכישוריי יעמוד לי בשעת לינץ’. זו רשימה קצרה מאוד - וגם מהסיבה הכי פשוטה, אני לא רוצה להיות איפה שמריעים כשמעזה מפציצים את ישראל.
אני אומר את זה בכעס, אבל בעיקר בכאב עמוק: אני בטוח שכל ישראלי שעיניו בראשו וליבו בחזהו יכל היה לראות ולהבין את מצוקת החברה הערבית, להזדהות עם כאב הילדים שאמם נרצחה מול עיניהם, לראות את אי השוויון, את העוני, ולרצות לתקן אותם. אבל עכשיו יהיה הרבה יותר קשה. לא שדמיינתי שכולם אוהבים אותי, אבל כשעושים עליי לינץ’ - ואני זה כל יהודי, בקטע הכי בסיסי ומיידי - אין על מה לדבר ואין מה להבין. לפחות כל עוד הדם חם. אני מבין עד כמה חשובה למוסלמים אל אקצה, אבל אם תושבי לוד או ואדי ערה מתייצבים בצד של עזה כשהיא מפציצה את ישראל, אז אנחנו בבעיה. האש תשכך, הבעיה תישאר ותתווסף אל תלאות היומיום של החברה הערבית.
אני מחזיק מעצמי שמאלני על מלא, כמו שאומר הביטוי הדוחה. אני בעד סיום הכיבוש ונגד המצור על עזה. אני מאמין, באמת מאמין, בשוויון, באחווה, בשותפות הכלל ישראלית. אבל כמו שאני מבין טוב מאוד את ההזדהות של החברה הערבית בישראל עם הפלסטינים - אלו בני עמם - ככה אני מבין טוב מאוד את עצמי כשאני מזדהה עם החברה היהודית בישראל: אלו בני עמי. ברמה העקרונית אולי יש לי יותר במשותף עם המוסלמי החילוני, הליברלי, מאשר עם היהודי הקנאי, המסוגר, אבל יש דברים עמוקים יותר מעקרונות, נרצה או לא. יש דברים שהם לא שוכחים, כמו הנכבה, וזה לגמרי בסדר מצידי, אבל יש דברים שגם אני אתקשה לשכוח.
כל-כך הרבה צעדים קטנים נעשו בכיוון הנכון - צעדים צולעים, מהוססים, אבל בכיוון הנכון. עכשיו צריך להתחיל הכול מהתחלה, רק ממקום יותר נמוך. עד שחשבנו לרגע שהצלחנו לצאת, הם מושכים אותנו בחזרה פנימה. הקנאים.
ב. ואחרי שכל זה נאמר, נזעק מנהמת הלב, כמובן שאי-אפשר להאשים רק את החברה הערבית במה שקורה. הדברים אף פעם לא כל-כך פשוטים. גם לנו יש את הקנאים שלנו, ברוך השם, שדואגים לחבל בכל התקדמות, להציק, להתגרות ולהתסיס, כל אחד וסיבותיו; הדת, האדמה, השלטון. הזדעזעתי מתמונות הלינץ’? לפני דקה וחצי התרוצצו צעירים יהודים בירושלים בלילות והרביצו לערבים, זוכרים את זה?
תגידו שאסור להשוות? אני מסכים במאה אחוז: אכן, אין צורך למנות קנאי מול קנאי ולהשוות איזו קנאות גדולה יותר. ברור שנמצא יותר מחבלים מתאבדים בצד השני, אבל הצד שלנו לא חייב את הקנאים, הם רק קישוט פולקלוריסטי. הקנאות שלנו, לא שם היא טמונה: אפשר למצוא אותה ארוגה בתוך עמוד השדרה של מדינת ישראל, ובכל תחום: בתכנון, בחינוך, בבריאות, בתחבורה הציבורית, בביטחון האישי, באיכות מי השתייה, בחופש התנועה, בתוחלת החיים, בראיונות העבודה - היא בכל מקום, כל הזמן. היא במציאות הישראלית הכי פשוטה ויומיומית, שבה יש אזרחים דרג א’ ואזרחים דרג ב’. אלה לא מלמולים שמאלנים, זו פשוט האמת לאמיתה. ישראל היא לא הרוע המוחלט, חלילה, כולנו מכירים את ההיסטוריה ואת השריטות שהיא השאירה בכולנו. לטובתנו נאמר גם שאמנם אנחנו הולכים על הקצה, אבל משתדלים לא לעבור אותו: ברוב המדינות בעולם התפרעויות כמו ביום שני היו נגמרות עם מספר גדול בהרבה של הרוגים, וכך גם הפצצות של רוב חילות האוויר האחרים. למרות הדימוי הצבאי, ישראל היא לא מדינה צמאת דם, אפילו לא קרוב לזה.
ועדיין. במציאות, כל מי שרואה את ההתנגשויות בין שני הצדדים מבחין מיד בהבדלי הכוחות הברורים, הנחרצים. אנחנו החזקים, אנחנו השולטים, אנחנו המחליטים, אנחנו הרוב, אנחנו אדוני הארץ, ביבשה, בים ובאוויר, במדבר ובהר, בכפר ובעיר. נרצה או לא נרצה, אנחנו גם המנשלים והמקפחים והמדירים והמפלים והמדכאים. כשיש סכסוך בין שתי קבוצות באוכלוסייה, כמו שהיה לאחרונה ביפו, המשטרה, והמערכת כולה, תמיד לצד היהודים. ראיתי את זה בעיניי בכל-כך הרבה הפגנות ואירועים. לא פעם ולא אלף פעם המדינה, על שלל מנגנוניה, עושה את עבודתם של הקנאים, בעוד הם מתלוננים שזה לא מספיק להם.
לפעמים נדמה שאותה קנאות ארוגה עמוק כל-כך בכל מערכות החברה הישראלית, עד שהיא מונעת כל התקדמות קטנה, איטית ומהוססת ככל שתהיה, בכיוון הנכון. כמו הצד השני, גם הם נידונים לעשות את אותה הטעות שוב ושוב. בכל פעם שאנחנו חושבים שהצלחנו לצאת, הם מושכים אותנו בחזרה פנימה.
ועכשיו צריך לטפס גם מזה בחזרה החוצה, לבנות בחזרה את האמון מהפירורים ומהשברים, לנסות להתעלות ולא להפסיק לקוות לעתיד טוב יותר. בלי זה, מה נשאר?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
