בעולם אחר, הייתי המדריך של בנט בבני עקיבא

א. נפתלי בנט ואני. כמי שנזרע, נבט, לבלב ופרח בערוגות הציונות הדתית עד שפרח עם הרוח, אני די שמח וגאה על זה שיש לנו ראש ממשלה שעל ראשו כיפה סרוגה. אחד משלנו, מה שנקרא. אני אמנם לא שם הרבה יותר זמן ממה שהייתי שם, אבל זה פחות חשוב, או במילותיו הנצחיות של המשורר האמריקאי האהוב רוברט האנטר, שהיה חוגג שמונים השבוע אם לא היה מת לפני שנתיים: "ארוכה עד מאוד ההיעדרות / וקצרה כל כך השהות". לדעתי הוא אומר שניתן, ואולי לא ניתן שלא, למתוח את שמיכת זכרון השהות עם אדם אהוב עד כדי כך שתכסה על כל הלילות הארוכים של היעדרו.

יופיו של המשפט רק מעצים את האמת שבו והיא נכונה ותקפה לכל הדברים, או יותר נכון להיעדרם של כל הדברים: גם אם הם לא שם, הם לא באמת נעלמים. אני חושב על דברים כאלה כל הזמן, מה שמעכב את ההתפתחות שלי בתחומי הנדל"ן והפינטק, אבל בואו נחזור לנושא.

זה לא סתם שיש לו כיפה סרוגה, הרי גם לסמוטריץ’ יש כיפה סרוגה והאמינו לי שלא הייתי גאה ושמח כלל וכלל לו הוא היה ראש ממשלה. אבל זו לא אותה כיפה, זה לא אותו מגזר והם לא מאותו הכפר.

לבנט יש פחות או יותר את הכיפה שאני רואה במפגשים משפחתיים ופחות או יותר אותה כיפה שיש לי ושאותה אני חובש כשאני בא להורים. אנחנו כמובן פרחים שונים לגמרי, הוא ואני, אבל ראש הממשלה ואני גדלנו פחות או יותר באותה הערוגה, כָּפֵּי הורינו ברגבי אותה אדמה, אם לצטט את המנון התנועה.

אף פעם לא קרה לי דבר כזה עם אף ראש ממשלה שהיה פה בימי חיי. כשנולדתי גולדה מאיר עמדה בראש הממשלה. מה לי ולה? בגין, שמיר, רבין, שרון, ברק, אולמרט, פרס, נתניהו. כולם תותחים כבדים בתחומם ואת כולם כיבדתי כמובן, אבל הם באו מערוגות אחרות לגמרי משלי. לא הייתי רמטכ"ל ולא עסקן, לא באו"ם ולא בקיבוץ, לא בסיירת ולא במחתרת - אבל בבני עקיבא כן הייתי.

משמעות הדבר היא אדירה: זה אומר לראש ממשלת ישראל ולי יכולות להיות בדיחות פרטיות שרק שנינו נבין בחדר מלא אנשים. אין ספק שלעובדה הזו יש השפעה גדולה על חלק עמוק ומהותי במערכת היחסים שלי עם מדינת ישראל.

האמת היא שהכיפה שלי יותר גדולה מהכיפה של ראש הממשלה, והנה עוד משפט שלא חשבתי שאכתוב אי פעם. המציאות הישראלית היא כמו משיר אחר של האנטר, טריפ ארוך ומוזר.

ב. ראש הממשלה ואני. נפתלי בנט לא רק ראש הממשלה הראשון שאני חולק איתו מאפיינים שבטיים מסוימים וסוג של זיכרון קולקטיבי משותף מעורב בתחושת שייכות נעימה, הוא גם ראש הממשלה הראשון שיש לי איתו מה שנקרא היסטוריה אישית, והיא קצת פחות נעימה.

הפרטים המלאים נמצאים ברשת, אבל בקצרה: בפברואר 2015, במהלך הבחירות לכנסת העשרים, נשלחתי מטעם גלובס לסקר כנס בחירות חגיגי לצעירים שבוחרים בפעם הראשונה, בהשתתפות ראשי המפלגות, ביניהן בנט, אז ראש "הבית היהודי". במהלך הדיווח העליתי ציוץ בטוויטר שהעלה את חמתו של בנט, שאיים לתבוע אותי דיבה במיליון שקל. במערכת הבחירות ההיא, אולי תזכרו, היו כמה פוליטיקאים שאיימו לתבוע עיתונאים - אחח, השנים התמימות והיפות - וכמה ימים אחר כך העניין נסגר בלא כלום.

עזבו מי צודק ומי לא, זה באמת לא העניין פה (כמו שמעידות העובדות). מבחינת בנט ויועציו היה זה אירוע חסר חשיבות, גפרור ברוח, ספין למהדורה הקרובה, רגע בזמן שחלף בלי להותיר זכר, אבל מבחינתי - צלקת. לא גדולה, לא עמוקה, אבל צלקת.

אתם יודעים מה קורה לך כשראש מפלגה פופולרי וכריזמטי בישראל מעלה עליך ציוץ/פוסט מתלהם בלב מערכת בחירות סוערת ומאיים לתבוע אותך? אספר לכם, בלי להאשים: בנט, או אחד מעוזריו, לוחץ על הכפתור והם שוכחים.

אתה, לעומת זאת, מוצא את עצמך עומד מול גל משוגע לגמרי של תגובות וגינויים ואיומים וקללות, תמיכות ותשבחות, לאלה אתה אפס, לאלה אתה מלך, וכל מיני מקורבים ועוזרים ועיתונאים ומה לא באים עם שלל הצעות לסולחות משודרות ובקשות לראיונות, ואנשים כותבים עליך שירים, עושים ממים מדמותך, מעוותים את שמך - טחור פויר זה האהוב עלי - היו גם שהדפיסו שלטים.

לכל אחד יש יותר מדבר אחד לומר לך, אנשים צועקים עליך ממכוניות, מתקשרים למשפחה שלך. הרעש מחריש אוזניים. פתאום אתה יושב עם עורכי דין (גלובס עמד לצדי לאורך כל הדרך) וחושב על אסטרטגיות ופוחד על הכסף. זו לא הייתה חוויה שלילית לגמרי, אבל מטלטלת עד מאוד. למדתי המון על איך זה להיות עלה ברוח. שיעור חשוב.

לא אשכח לבנט את מה שנתן לי. אין בי משקעים או כעסים, אבל הוא תמיד יהיה זה שתבע אותי ולא יצא לו מזה כלום. גם לזה יש השפעה מסוימת על אותו חלק עמוק ומהותי במערכת היחסים שלי עם מדינת ישראל.

ג. אבל מעבר להיסטוריה משותפת, הומור פרטי היפותטי ורבע היתקלות משפטית, אני חושב שהאירוע הכי גדול מבחינת ההשפעה האמיתית על מערכת היחסים שלי עם המדינה בעקבות השבעת הממשלה החדשה השבוע - היא העובדה הפשוטה שראש ממשלת ישראל - האיש בקצה הפירמידה, חורץ הגורלות, שומר החותם, האיש שהולכים אחריו לכל מקום עם מזוודה מסתורית ובראשו מצויים הסודות הכי-הכי שמורים וחשובים של מדינת ישראל, האיש שיכול לכרות שלום או להכריז מלחמה, האיש שדיוקנו יתנוסס עכשיו בכל מקום - האיש הזה צעיר ממני. כמעט בשנתיים, אלוהים ישמור.

הוא בשנתון של אחי הצעיר עודד. או בלשון בני עקיבא, אני בשבט ידידיה והוא בשבט דרור! בעולם מקביל יכולתי להיות המדריך שלו, רק לחשוב על ההיסטוריה החלופית של מדינת ישראל אם דבר כזה היה קורה, הא? איפה נטפליקס, תשיגו לי אותם מיד, יש לנו פה פורמט להיט!

אין לי בעיה עם צעירים ממני, כמובן, להפך - רוב העולם צעיר ממני ואני אוהב את העולם. גם הכישרון אינו תלוי גיל, מין הסתם. ובכל זאת, בפני עצמי אני חייב להודות שקורה פה משהו משונה מאוד שעוד אצטרך להתרגל אליו.

אני מודה שברמה האישית, יש לי הרבה יותר כבוד לגיל מאשר לסמכות. תואר על כרטיס ביקור או שורה בקורות החיים זה לא דבר שמרשים אותי, אבל אם הבנאדם למד ללכת כמה שנים לפניי וראה וחווה כמה דברים יותר ממני - בוא’נה, אני רוצה לשמוע מה יש לו להגיד! אין חכמה כחכמת חיים.

ואחרי שכל זה נאמר, הגיל, הכיפה, התביעה - ברכות לראש הממשלה. תצליח. או כמו אומרים אצלנו - ה’ עימך!