יצאנו למסע ארץ ישראלי בעקבות מזיק שמתרבה במהירות ועוף דורס בסכנת הכחדה

בהרבה מינים וזנים של בעלי כנף התברכה ארצנו, אבל נדמה שאין צמד בעלי כנף הרחוקים כל כך זה מזה מאשר הנשר המקראי והטרמיט הפורמוזי. הראשון מלך השמיים, עוף דורס גדול ומפואר, שמוטת כנפיו מגיעה ל-2.8 מטרים; השני חרק המתחפר באדמה, פרוק רגליים שגודלו המירבי מגיע ל-1.2 ס"מ. הראשון היה פה מאז ומתמיד, חלק בלתי נפרד מתבנית נוף המולדת, השני מין פולש מסין שחצה את הגבול בשנים האחרונות. הראשון ניזון מפגרים, השני ניזון מתאית. הנשר המקראי גר בעיקר במדבר, הטרמיט הפורמוזי גר בעיקר בפתח תקווה. או כך לפחות מקווים.

הנשר נמצא בסכנת הכחדה בגלל פעילות האדם והטרמיט נודד ומתפשט בזכות פעילות האדם. את הנשר המקראי אנחנו מנסים להציל, את הטרמיט הפורמוזי אנחנו מנסים להשמיד, והאמת העגומה היא שבשתי החזיתות אנו נוחלים הצלחה מוגבלת בלבד.

מספר הנשרים ממשיך לרדת, מספר הטרמיטים ממשיך לעלות. לפני עשורים ספורים היו אלפי נשרים בישראל ואף לא טרמיט פורמוזי אחד, היום יש פחות ממאתיים נשרים בישראל ומי יודע כמה מאות מיליוני טרמיטים פורמוזיים.

ולמרות שאין צמד בעלי כנף הרחוקים כל כך זה מזה, תוך פחות מ-24 שעות הצלחנו הצלם איל יצהר ואני לדחוס מפגשים טעונים ומרגשים עם שני המעופפים הנ"ל, וזאת בזכות צירוף מקרים ישראלי קוסמי עליז למחצה: בפתח תקווה הצטרפנו לצפייה ביציאתם של מאות אלפי טרמיטים למעוף הכלולות שלהם, פסטיבל הזדווגות שנתי המוני מרחף, ואילו במדבר הלך לעולמו נשר כבן 10, והותיר אחריו גוזל יתום המכונה אוליבר. פקחים ומתנדבים שומרים עליו ממרחק עד שילמד לעוף לבד. הצטרפנו גם אליהם. בערב היינו בפתח תקווה. את הזריחה שלמחרת ראינו במדבר, כמאתיים קילומטרים משם.

בין הטרמיט והנשר - זהו סיפורם של שניים מהמופלאים שבמעופפי ארצנו.

חלק א ' - הגילוי

הנתונים שהגיעו בתחילת החודש מהמשדר של J36, נשר רב הוד בן 10, בישרו רעות: חום גופו היה כחום הסביבה והוא לא זז. הפקחים שהגיעו אליו מצאו אותו מת. סיבת המוות הרשמית שהגיעה לאחר הנתיחה: הרעלת וולטרן, תרופה וטרינרית לא סטריאודית ואנטי דלקתית, האסורה בשימוש בישראל ובמדינות רבות בעולם, בדיוק מהסיבות האלה: בצפון הודו אחראית התרופה הזו כמעט לבדה להכחדה של כ-99 אחוזים מאוכלוסיית הנשרים. לפי אוהד הצופה, אקולוג העופות הראשי של רשות הטבע והגנים, זה המקרה המתועד הראשון בישראל של נשר שהורעל מוולטרן.

הנשר J36 - את שמם חסר ההוד וההדר מקבלים הנשרים על שם מספר המשדר שאותו הם נושאים - מוכר לאנשי הטבע כבר כעשור. הוא בזוגיות מונוגמית יציבה עם A52, נקבת נשר כבת 13. בעבר קינן הזוג בשמורת גמלא שברמת הגולן, אבל לפני כמה שנים החליטו לעבור לדרום, ככל הנראה בגלל הבדידות. נשרים חיים בקהילות ומשתפים פעולה, אלא שסדרת הרעלות בשנים האחרונות צמצמה מאוד את אוכלוסיית הנשרים בצפון הארץ. הרוב המכריע מבין כמאתיים הנשרים בישראל חיים היום בדרום.

J36 מת באמצע עונת הקינון, מה שהדאיג מאוד את אנשי הרשות. לאחר חיפוש מאומץ באזור - את המיקום התבקשתי לשמור בסוד כדי להרחיק סקרנים - נמצא קן ובו גוזל צעיר, פרחון טיס שעדיין לא יודע לעוף ולדאוג לעצמו. הוא קיבל את הכינוי אוליבר, על שם היתום המפורסם מהספר של דיקנס.

מאחר ונשר יחיד לא מסוגל לגדל ולכלכל גוזל - הזוגיות של הנשרים משותפת ושוויונית עד מאוד - עמדו אנשי הרשות מול התלבטות: האם לעקור את הגוזל מביתו ולהעביר אותו לחי בר בכרמל, שם יטפלו בו, או לקחת את הסיכון, להשאירו במקומו הטבעי תוך כדי הושטת עזרה לאם הדואגת. ההחלטה נפלה: להשאיר אותו במקום, לדאוג לאם לאוכל ולעקוב אחר אוליבר מרחוק עד שיתחזק וילמד לעוף לבד. רשות הטבע והגנים (רט"ג), שאין לה את כוח האדם הדרוש, פרסמה קול קורא למתנדבים המוכנים להעביר חצי יום לבד במדבר עם נשר. עניתי למודעה בחיוב, וכמה ימים אחר כך מצאנו את עצמו פוסעים בלב מדבר בשעת זריחה.

המזיק היקר ביותר בעולם

כשמונה חודשים קודם לכן, איך אפשר לשכוח, התגלה לראשונה בישראל הטרמיט הפורמוזי - שבהתחלה, מרוב בלבול, קראו לו הפורמוסי ואחר כך הפורמוסני. תזכורת: הפורמוזי (Coptotermes formosanus) הוא טרמיט-על שמחזיק ביכולות האכילה והרבייה הגבוהות ביותר מכל מיני הטרמיטים הידועים לאדם ונחשב למזיק היקר ביותר בעולם, הגורם לנזקים של מאות מיליארדי דולרים. הוא גדול, חזק, חכם ומאריך חיים יותר זמן מכל טרמיט אחר, שנים לעומת שבועות.

קן פורמוזי יכול למנות מיליוני פרטים. הטרמיט עצמו לא רעיל או מזיק לאדם, רק לתשתיות. הוא ניזון מתאית ובדרך אליה ילעס כל מה שבדרך - לוחות בידוד, טיח, אספלט, פלסטיק ואפילו דרך שכבות דקות של עופרת ונחושת, קווי תקשורת, חשמל ומה לא, וגורם לקריסת מבנים. הוא יכול להתקדם למרחק של כקילומטר בשנה. סוברים שהטרמיטים הפורמוזים חפרו מתחת לסכרים ולסוללות המגן שהגנו על ניו אורלינס והיו מהאחראיים לקריסתם במהלך הוריקן קתרינה ב-2005. כאלפיים איש מתו והנזק הכלכלי היה עצום. טרמיט רציני, בקיצור.

באוקטובר 2020 הצטרפתי ככתב צבאי אל הכוחות המשולבים והנועזים של המשרדים להגנת הסביבה, הבריאות, החקלאות, רשות הטבע והגנים וגורמי התברואה וההדברה של עיריית פתח תקווה, עיר הולדתי, למבצע הנחת כמאתיים מלכודות ניטור, רובן בשכונת כפר אברהם במזרח העיר, שהפכה שלא בטובתה למפקדה הפורמוזית.

שמונה חודשים אחר כך, השבוע בשעה שלוש וחצי בלילה, מצלצל הטלפון האדום שעל שולחני. דרור, אמר הקול מהצד השני, תפסנו כמה טרמיטים. אחד מהם נשבר בחקירה והודה שמחר בשמונה בערב אמור להתחיל מעוף הכלולות השנתי, אתה מגיע? לטרמיט יש ארבע כנפיים? שאלתי. ודאי, ענה הקול. אז ודאי שאני מגיע, עניתי והנחתי את השפופרת על כנה.

חלק ב ' - יוצאים לדרך

אנחנו יוצאים מתל אביב דרומה הרבה לפנות בוקר, מלווים את ישראל כשהיא מתעוררת לאיטה, מתמתחת, מתפנקת, מסתובבת לצד השני וחוזרת לישון עוד שעה. אור ראשון עולה חיוור ומהסס בשמיים כשאנחנו מגיעים לנקודת המפגש בדרום, שם אנחנו פוגשים את ענבר בן צבי, המתנדבת ששומרת היום על אוליבר ("איך ששמעתי את הסיפור, נרשמתי") ואת אריה רוזנברג, פקח רט"ג, שכבר מכין קפה. כשאנחנו מדמיינים פוסטר של איש טבע אנחנו מדמיינים את אריה רוזנברג; שזוף ותמיר, פראי ואציל, שתקן ופטפטן, קשוח כסלע ורך כבראוני שנשאר בשמש הנגב.

 הפקח אריה רוזנברג / צילום: איל יצהר

אחרי הקפה אנחנו שותים עוד קפה, עולים על רכב השטח של רוזנברג - המערכת מנגנת אורטוריה שאינני מזהה - ויוצאים לדרך. בשלב מסוים יורדים מהכביש ונוסעים אל תוך המדבר כחצי שעה, עד שהשביל נהיה בלתי עביר. מהנקודה הזו מצפה לנו הליכה של כשעה וחצי, אבל אף אחד לא מתלונן: אנחנו לבד, השמש עוד לא עלתה, האוויר פריך והמדבר מרהיב, ריק ומלא באותו הזמן. פרפרים וציפורים מלווים אותנו בדרכנו. סלעית שחורת בטן וסלעית לבנת כנף משחקות תופסת, שרקרקים גמדיים צדים חרקים ורוזנברג עורך לנו היכרות עם כל עץ וכל שיח. הרכפתן המדברי, הרותם, השבטוט, דמיה לבידה, קזוח תלת קרני, שיטה סלילנית.

אחרי כחצי שעה הליכה אנחנו עוזבים את שביל המטיילים ומעמיקים אל תוך המדבר בדרך לא דרך לעוד כשעה, עוקבים אחרי סימנים סודיים, מטפסים אל ראש גבעה סמוכה, שם מקימים זולה קטנטונת אל מול מצוק עוצר נשימה ומעמידים את הטלסקופ.

 ענבר בן צבי, המתנדבת ששומרת על אוליבר / צילום: איל יצהר

לוקח זמן לראות את הקן, שנמצא קילומטר מאיתנו; חריץ באחד ממדפי המצוק שאפשר לזהות אותו רק לפי סימני הלשלשת של משפחת נשר. עכשיו מסתכלים, אומר רוזנברג שכבר הספיק איכשהו להכין קפה, ומחכים שמשהו יקרה.

חפש את המקור, לך אחרי המעוף

ערב קודם, שכונת כפר אברהם בפתח תקווה. כשלושים אישה ואיש, רובם ככולם עובדי המשרד להגנת הסביבה, עיריית פ"ת ורט"ג, עומדים במעגל ומקשיבים לתדרוך של אלון בֶּר, סמנכ"ל בכיר למשאבי טבע במשרד להגנת הסביבה. "כפר אברהם זה הצנטרום", אומר בר, "יש שני קינים שאנחנו מכירים. לפי המידע שיש לנו מדובר במגה-קינים, שמכילים עשרות מיליוני פריטים ויכולים לחלוש על שטח של עד מאה מטרים".

רחש עובר בקהל כשבר מוציא מכיסו מבחנות קטנות עם דוגמיות של טרמיטים פורמוזים קשוחים למראה. "ברגע שהמעוף מתחיל", הוא מזהיר, "אין לנו הרבה זמן. כל המעוף נמשך כחצי שעה. אתם תראו מלא דברים עפים באוויר. אל תחפשו אחד, עִקְבוּ אחר המאסות, חפשו את המקור, לכו אחרי המעוף". חפש את המקור, לך אחרי המעוף, אני מהדהד לעצמי את קריאתו של בר.

בר מסביר על המנגנון המופלא של מעוף הכלולות. אחרי שקן מתבסס, יוצאים ממנו פעם בשנה - אצל הפורמוזי זה ביוני ולמשך כחודש - מאות אלפי פריטים מכונפים ועפים לאן שתישא אותם הרוח, תוך כדי שהם מזדווגים באוויר עם טרמיטים מקינים אחרים - התיאום בין הקינים מושלם. אלה הנסיכים והנסיכות.

כשהם יורדים בחזרה אל הקרקע אחרי התעופה האורגזמית, נושרות מעליהם הכנפיים והם מחפשים להקים קן חדש. רובם המוחלט לא יצליחו, כמובן. אחרת העולם היה מתמלא טרמיטים, אבל פה ושם יש זוג שמצליח למצוא מקום טוב להקים בו ממלכה. אם מפרידים את פוטנציאל הנזק של הטרמיט, מדובר בתופעה מסתורית ודי מדהימה.

המעוף, אומרת ד"ר גל זגרון, מנהלת אגף מזיקים והדברה במשרד להגנת הסביבה, אמור להתחיל בשמונה, גג שמונה ועשרה. כולנו מורידים אפליקציה שעליה ניתן לסמן מפגשים עם הטרמיט, ובר - יחד עם זגרון - מחלקים את השטח לאזורים ואת האנשים לקבוצות. "מזיקים רט"ג, לכאן!", קורא קול. "מזיקים עירייה, יוצאים", עונה קול שני. אין כמו ההמולה הערנית של לפני מבצע.

"אתם תבואו איתי", אומרת זגרון, ואנחנו שמים פעמינו לרחוב הרב עוזיאל. בקצה הרחוב עומד אקליפטוס עוג פתח תקוואי מפואר. "לפי תלונות של תושבים והמידע שבידינו, העץ הזה מהווה נקודת הגחה גדולה מאוד". לפי זגרון, נכון לעכשיו מאמינים במשרד להגנת הסביבה שהטרמיט הפורמוזי נמצא בישראל כבר כעשור וחצי, ולא שנים ספורות כפי שחשבו בהתחלה. כדי להגיע לכזה מעוף כלולות, היא מסבירה, דרוש הרבה מאוד זמן. "אנחנו מקווים שהטרמיט נמצא רק בפתח תקווה", אמרה ד"ר זגרון.

לא רוצה לבאס אף אחד, אבל לא נראה לי. כשיש טרמיטים, יש טרמיטים. הם לא באים כמו זכיות בלוטו, פגיעות ברק או אהבות אמת; כשהם באים, זה בקבוצות גדולות. ואכן, כמה ימים מאוחר יותר זוהה הטרמיט הפורמוזי לראשונה גם ביישובים סמוכים לפתח תקווה: גבעת השלושה, נחלים ונופך.

חלק ג' - לומדים לעוף

פתח תקווה, שמונה בערב. תושבי השכונה קיבלו הנחיה לסגור חלונות ולהגיף תריסים. אנחנו סובבים את האקליפטוס, מחפשים תעלות בוץ קטנות שאמורות להיות נקודות היציאה. תחושה משונה, לחכות לטרמיט.

בשמונה וחמישה אנחנו מתחילים לראות טרמיטים עפים כנגד עמוד התאורה. מאיפה הם מגיעים, אנחנו לא רואים. הזרם הולך ומתגבר, אבל לא דרך הפתח שראינו. תוך כמה דקות מתמלא האוויר טרמיטים מעופפים. אנחנו מחפשים את המקור, וזגרון מגלה פתח יציאה במעלה הגזע, בין העלים. "חכם לצאת מפה", היא מחמיאה להם.

מהעלים מגיחים עוד ועוד מכונפים, חלקם מהססים על פתח היציאה, אבל אין להם שום ברירה. במורד הגזע אפשר לראות המוני טרמיטים רוחשים, אלה החיילים המאבטחים את הכניסה והיציאה לקן מפני הטורפים, וכאלה יש רבים. מהר מאוד נאספים סביב העץ שלל פרפרים וחרקים הנהנים מהבופה החופשי ומלא החלבונים.

המעוף התחיל רשמית. פתח יציאה נוסף נפתח במורד העץ. אנחנו מביטים לתוכו - עשרות אלפי יצורים רוחשים מחכים לתורם לצאת. זה אמור להיות מגעיל, אבל זה גם יפה. בשמונה וחצי המעוף מגיע לשיאו. אין לאן להימלט - הטרמיטים בכל מקום, הם נכנסים לשיער, אל מתחת לחולצה, לתוך הפה, לעיניים, האוויר מלא בהם, אל מול אורות הפנסים הם נראים כסופת שלגים.

 טרמיטים במעוף הכלולות / צילום: Shutterstock

פתח שלישי נפתח, ואם קודם חשבנו שיש הרבה טרמיטים, עכשיו אנחנו בקושי מצליחים לראות זה את זה. כולנו מוקפים בטרמיטים עד לשד עצמותינו. הם לא עושים כלום, מנסה זגרון להרגיע, אבל אז החיילים מתחילים לנשוך אותנו בביסים קטנים. עוד טורפים מגיעים בהמוניהם וסועדים את ליבם. מה שהולך סביבנו זו בכחנליה מוחלטת, אורגיה מעופפת של מין ומוות בקנה מידה קטן. אני עומד באמצע של כל העוצמה הזעירה הזו ולא מאמין שזה קורה לי.

ברבע לתשע, כמו שעון, מתרוקן האוויר מהטרמיטים והכל נגמר, כמעט באחת. שלושה קינים של טרמיטים נמצאו במבצע בסך הכל.

הדרך היחידה להשמיד קן של טרמיט פורמוזי היא פיתיונות המכילים מעכבי גדילה לא רעילים. הטרמיט שאוכל את הפיתיון לא נפגע, ומעביר אותו הלאה (כך הטרמיטים אוכלים, זה מזה). הרעל נכנס לפעולה בשלב ההתנשלות (פרוקי הרגליים מתנתקים מהמעטה החיצוני של גופם ויוצרים אחד חדש בין שלב התפתחותי אחד לשני) והטרמיט מפסיק לגדול, או מת. התקווה היא שבסופו של דבר יגיע הרעל אל המלך והמלכה. זו דרך ארוכה, אבל היחידה שעובדת. בימים אלה מתבצעים ארבעה ניסויים כאלה בפתח תקווה.

כל הדרך הביתה אני פולה טרמיטים מתים משיערי.

זוגיות שוויונית

שבע בבוקר בנקודת התצפית בלב המדבר, השמש כבר קופחת. אני מביט בטלסקופ, אבל בינתיים אין כלום. בעצם לא נכון שאין כלום, יש את כל המדבר. אני מקליט קצת רוח, שיהיה לי לאחר כך, ונהנה מהתחושה שאני משגיח על המצוק, שלא יברח לשומקום.

הנשר, מספר רוזנברג, הוא בעל חיים חברתי. הנשרים אמנם חיים במבנה משפחתי, הורים וילד, אבל גרים בקהילה, שומרים זה על זה. אין להם מנהיג, עד כמה שאנחנו מבינים. אבל יש אחווה, מעבירים מידע, משתפים פעולה, חולקים משאבים - מי שמוצא קורא לכולם לאכילה חברתית, וזו הסיבה להרעלות הקבוצתיות. לזוג יש גוזל אחד בשנה בדרך כלל והם יכולים להוליד עד עשרה גוזלים.

 המכתש הקטן / צילום: איל יצהר

חברת הנשר המקראי, כמו חברת הטרמיט הפורמוזי, היא חברה שוויונית. הזכר והנקבה של הנשר דוגרים יחד על הביצה (57 ימי דגירה) ושותפים מלאים בכל העבודות, וגם אצל הטרמיטים - שלא כמו אצל חרקים רבים, זכרים ונקבות נושאים יחד בכל מטלות הקן.

מאוד מדיטטיבי להביט דרך טלסקופ. אני מביט אל תוך המצוק ולא רואה דבר, עד שפתאום נעתקת נשימתי. אוליבר יוצא אל קדמת הקן. הוא אמנם גוזל, אבל כבר בכלל לא קטן. מוטת כנפיו כבר כמעט שני מטרים, אבל הוא עוד לא יודע לעוף. אני צופה בו, מהופנט, כשהוא פוסע הלוך ושוב על גדות הקן, מותח צוואר, פורש כנף. מפה אני לא יכול לשמוע אותו, אבל נזכר בפסקה מאוליבר טוויסט: "אוליבר צווח במלוא גרונו. לו ידע כי הוא יתום, היה בוכה אפילו יותר חזק".

להבדיל מנשר בוגר שצבעיו חום-דהוי, צבעיו של אוליבר עדיין מאוד קונטרסטיים. נוצותיו השחורות בולטות על רקע המצוק. מדי פעם הוא אוזר אומץ, קופץ במקום, פורש כנפיים, תופס תאוצה לקראת תעופה וברגע האחרון - כשהוא על פי המצוק - נסוג, מפוחד. אנחנו מביטים בו שעות ולא שבעים.

אוליבר הוא כמו ילד שמנסה להתנהג כמו הגדולים. טריסטמיות מגיעות והוא משחק אותה עבדאי. מאוחר יותר מגיעים שלושה נשרים בוגרים, סתם לראות מה נשמע, אולי הם באים להזהיר אותו מאיתנו? לקראת תשע מו מביאה לו אוכל. תוך כחודש יתחיל לעוף לבדו ולאט-לאט יתרחק מהקן וימצא לו בית חדש.

הנשרים בישראל שורדים אך ורק בזכות התערבות האדם. פרויקט "פורשים כנף" של רט"ג, החברה להגנת הטבע, חברת החשמל, קרן השטחים הפתוחים, כי"ל ועוד שותפים, אחראי על שימור, ניטור, האכלה, מעקב וטיפול בנשרי ארצנו. התקציב המשוער הוא כ-2 מיליון ש"ח בשנה בסך הכל. המאמצים נושאים פרי; אוכלוסיית הנשרים נשארת יציבה על אותו מספר כבר שנים, אבל לא גדלה.

* * * * *

לקראת חצות היום החום כבר בלתי נסבל. אוליבר נכנס חזרה לירכתי הקן ואנחנו עושים את המסע חזרה.

* * * * *

עוד לילה יורד על פתח תקווה, עוד יום עולה על המדבר. כל היצורים גדולים כקטנים, נשגבים כמזיקים, תופסים את מקומם בספינת החלל ארץ וכולנו חוגרים חגורות ויוצאים ביחד לעוד סיבוב סביב השמש.