״הומו נשר רמלה״ זה אני. על העבר הרחוק והקרוב

יש משהו מנחם במחשבה שהעבר קרוב • הוא שוכן מתחתינו, ולא כל כך עמוק, אפשר להגיע אליו, ללמוד ממנו

הומו נשר רמלה / צילום: באדיבות אוניברסיטת תל אביב
הומו נשר רמלה / צילום: באדיבות אוניברסיטת תל אביב

א. עוד לא הספקתי להסדיר את הנשימה מהחדשות הכי גדולות של החודש: ההכרזה על "הומו נשר רמלה", אותו טיפוס חדש של אדם קדום שלא היה מוכר למדע, וחי לו פה את חייו עד לפני 130 אלף שנה. מה זה פה, ממש פה; לפי גוגל מאפס "נשר רמלה" - שם מצחיק לבנאדם, שם נהדר לסוג של בנאדם! - חי פחות מחמש שעות של הליכה איטית מהמקום שבו אני יושב כרגע.

אין שום סיכוי שאדם מטיפוס נשר רמלה לא ישב פחות או יותר איפה שאני יושב עכשיו, חש פחות או יותר את התחושות וחשב פחות או יותר את אותן המחשבות שאני חושב עכשיו, אם כי בשבילו אני קצת מקווה שלא, רק עם שיניים גדולות מאוד ובלי סנטר בכלל.

אני חושב: מילא השיניים, אבל איך אפשר לחשוב בלי סנטר? הרי לשם מתנקזות כל המחשבות, זה ידוע. הן יוצאות מהמוח שבמרום הגולגולת, סופגות בדרכן את המידע החושי דרך העיניים, האוזניים, האף והפה. החוש החסר מצטרף בסנטר, כשמסובבים בעדינות אצבע ואגודל במהירות זהה אבל בכיוונים מנוגדים. אז, ורק אז משתחררת המחשבה ונחשבת. מחשבה בלי סנטר זה כמו חתונה בלי תזמורת.

אני כועס על עצמי. הדיבור הזה שלך נשמע כמו ועדת קבלה, ואני שונא ועדות קבלה. אז אין לו סנטר, אז מה, יש לו לסת, אולי הוא חשב תוך כדי שהוא נוגע בלסת, חשבת על זה? מי שמך בשערי המחשבה החופשית והמין האנושי ונתן לך להחליט מי נכנס ומי לא נכנס! היום זה סנטר, מה מחר? אנחנו יודעים איפה זה מתחיל, לא איפה זה נגמר.

לא הבנת אותי נכון, אני מנסה להסביר את עצמי, רק רציתי לשחק ברעיון שהמחשבה מתנקזת ומצטברת בדרכה למטה אל הדיבור ואתה נתקעת על הסנטר, אבל כבר אין מי עם לדבר. אנשים מאוד רגישים היום, לא? מצד שני, אולי הם תמיד היו רגישים ורק החיים הקשים כאדם קדמון וככל סוגי האדם שבאו אחר כך, עד שהחיים נהיו קלים, לא נתנו לכל הרגישות הזו לצאת ולפרוץ החוצה, אבל בפנים-בפנים האדם תמיד היה רגיש ועדין כפרפר השותה מטיפת מים התלויה על קצה עלה של סחלב.

ב. בקיצור, עוד לא הספקתי להסדיר את הנשימה מההומו נשר רמלה, שבאה בהמשך לגילוי המרגש של נקודת המפגש בין ההומו ספיינס לניאנדרטלים שקרתה גם היא בישראל, בעין עבדת שבנגב, לפני 50 אלף שנים, בנקודה קריטית בהיסטוריה האנושית.

לא פעם אנחנו, הישראלים, חשים עצמנו כעומדים בטבורו של עולם, וזה בגלל שזה נכון.
לא עברו שתי זריחות מהגילוי בנשר רמלה והתפרסם מחקר אחר, מסין, שם נמצא עוד טיפוס חדש של אדם קדמון שלא היינו מודעים לקיומו עד היום, ושחי באסיה פחות או יותר באותה התקופה שנשר רמלה ישב פה, איפה שאני יושב.

הם בחרו לו שם קצת יותר דרמטי, "איש דרקון" (Homo longi). קחו רגע לדמיין את השניים כצמד בעולם, נשר רמלה ואיש הדרקון; לפעמים פותרים פשעים, לפעמים מצילים חיות, פה ושם פוצחים בשיר.

סיפור נחמד יש מאחורי הגולגולת הסינית. כמעט תשעים שנה היא שכבה בבאר, שם הוחבאה בזמן הכיבוש היפני. איש הדרקון לו הייתה שייכת הגולגולת, היה צייד-לקט בעל ארובות עיניים גדולות, מצח עבה, פה רחב ושיניים גדולות. מוחו היה זהה בגודלו לזה שלנו. הוא היה גבר כבן 50, כמוני, שחי חיים קשים במישור מיוער, לא כמוני. לפי הגולגולת נראה שהוא קיבל כמה מכות, אבל הבריא מהן, כמוני. אכן, כל כך הרבה יש לי במשותף עם איש הדרקון, אבל בסוף אני נשר רמלה. אדם הוא תבנית נוף מולדתו.

שני טיפוסי האדם האלה מנערים את המודלים המוכרים ומאתגרים את מה שחשבנו שידענו על ההתחלה שלנו. העץ המשפחתי של הגזע האנושי הצמיח בחודש האחרון שני ענפים חדשים - אפשר לשים ערסל ולהתנדנד בצל הנעים. וכשעץ החיים פורח, מלבלב גם עץ הדעת; בכל פעם שהאדם יודע משהו שהוא לא ידע, פורח פרח.

ג. זה זמן טוב לתת כבוד לארכיאולוגיה שלנו, שבזמן האחרון נותנת בראש ומספקת כותרות ברמת ראש הממשלה לשעבר: בזיליקת ענק באשקלון, ביצת תרנגולת שלמה בת אלף שנה מיבנה, מפגשים עתיקים, טיפוסי אדם לא מוכרים, עיגולי אבן מסתוריים, מה לא? אני מרגיש בר מזל להיות חלק מההיסטוריה של המקום העמוק והמשונה הזה, חלק קטן, אפסי, מעוד שכבה שמתישהו תישכח ואחר כך אולי תתגלה מחדש.

יש משהו מנחם במחשבה שהעבר קרוב. הוא שוכן מתחתינו, ולא כל כך עמוק, אפשר להגיע אליו, לגעת בו, ללמוד ממנו. יש משהו מנחם בידיעה שגם בלי המחשבות יהיה לגולגולות שלנו מה להציע לצאצאי-צאצאי צאצאינו, שהמכשירים שלהם יהיו בטח כל כך הרבה יותר מדויקים משלנו עד שיוכלו לחלץ את המחשבות והזיכרונות שלנו מתוך עצמות הגולגולות הריקות והיבשות שייוותרו ויוכלו לדעת על מה באמת חשבנו ומה באמת רצינו ואיך באמת היה להיות אדם קדמון, שזה מה שאנחנו נהיה עוד די הרבה זמן. מעניין מה הזיכרונות שיישארו אחרונים.

ד. קוראות וקוראים יקרים, זה היה הטור האחרון שלי בגלובס, מקווה שנהניתם ממנו. אחרי 17 שנים, שליש מהחיים שלי, אני עוזב את העיתון בלב שלם וכבד. כבד, כי לב קל הוא לב ריק, ושלם כי סתם אמרתי.

אם להיות כן, כמו שתמיד ניסיתי, אז מקסימום בלב שלם למחצה וגם זה ביום טוב ובלי עננים. לב שלם? הכל דפיקות, שריטות, מכות וצלקות - וזה רק מבחוץ, על השילדה, וגם בפנים הכל מלא ספקות, חרטות, חרדות ומועקות (לצד דברים אחרים כמובן. איני מפלצת!). לא יודע איך אפשר להיות שלם לגמרי.

תחושת הלב השלם היא הטבה משגעת שאתה מקבל לזמן מוגבל; היא מופיעה מיד אחרי שהודעת על ההחלטה, ונעלמת מיד כשהתחלת לחשוב על ההשלכות שלה. ובכל זאת היא עדיין שם, תחושת הלב השלם, מהדהדת בתוכי כמו גלי כבידה מהמפץ הגדול, צריך רק לקלוט אותה בחיישנים.

כך או אחרת, אחרי כל הזמן הזה אנחנו נפרדים. תודה מכל הלב על הקריאה ועל התגובות. אתם קוראים מעולים עם סטנדרטים גבוהים והיה כבוד ותענוג ועבודה קשה לנסות לעניין אתכם בכל שבוע מחדש, והיו הרבה שבועות ב-17 שנה. מקווה שפה ושם הצלחתי. היו שלום.