באוגוסט 1971 ערב ניתוק הדולר מהזהב יכל עובד בשכר המינימום הפדרלי בארה"ב לקנות בתמורה לשעת עבודתו כשתיים וחצי מנות ביג-מק של מקדונלד, עד 2019 שעת עבודה כזו בקושי תספיק לשתי מנות.
ב־1971 שלוש שנים של השכר החציוני בארה"ב הספיקו למשפחה לרכוש את בית המגורים החציוני. עד 2019 משפחה כזו תזדקק ליותר מחמש וחצי שנות עבודה למימון רכישה כזו. אם משפחת חציוני ביקשה בשנת 1971 לשלוח את ילדיה לאוניברסיטה עלות שכר הלימוד לשנת לימודים אחת היה מעט פחות ממחצית הכנסתה החודשית, בשנת 2019 שכר של חודשיים בקושי יספיק למימון אותה שנה. אגב אם משפחת חציוני התגוררה בקליפורניה והמימון היה לאחת מהאוניברסיטאות המכובדות של מדינת קליפורניה הספיקו לה חמישה ימי עבודה בלבד שכן שכר הלימוד בשנת 1971 עמד על פחות מ-1.5% ממה שהיה ב־2020.
● 50 שנה חלפו מאז ההחלטה של ניקסון ששינתה לנצח את פני הכלכלה
אם משפחת חציוני ביקשה להרחיב את המשפחה בעוד שב־1971 היא הייתה צריכה להקדיש עבור הלידה ובית החולים כ־1.5 משכורות, עד 2019 יידרשו לפחות 2.6 משכורות. המכונית הקלאסית של פורד הייתה עולה למשפחת חציוני כ-3.3 משכורות בשנת 1971, בשביל המודל המקביל ב-2019 היה כבר צריך כשישה חודשי משכורת. אם המשפחה ביקשה גם לחסוך לעתיד הרי שבשנת 1971 הכנסתה החודשית חציונית הייתה קונה לה לערך 7.65 יחידות של מדד S&P 500, זאת לעומת בקושי שתי חידות ב־2019, שלא לאמר כ־1.5 יחידות באוגוסט 2021.
הנדירות הוחלפה באפשרות לייצור אינסופי
ייחודו של הזהב הוא בנדירותו, רק שלוש בריכות שחייה אולימפיות מלאות במתכת נכרו מאז ימי הפרעונים ועד היום, ועם כל הקידמה והטכנולוגיה בקושי 1.5% מהמלאי הקיים נוספים למלאי כל שנה. אך מדולר הפיאט (כסף פיאט הוא כסף שערכו קיים מתוקף חוק מדינה) ניתן היה לייצר כמות בלתי סופית. הכל על פי רצון הפדרל ריזרב המייצר כסף מהאוויר, כמו גם קובע שערי ריבית מלאכותיים המעודדים את הבנקים והציבור לייצר עוד כסף בדמות חובות.
בבסיס הכסף כמותו וייצורו יושב מה שמכונה ה"בסיס המוניטרי" Monetary Base (M 0) זהו בגדול סך הכסף הראשוני המיוצר על ידי הפדרל ריזרב. כל עוד היה הבסיס המוניטרי מחושק לזהב הן מכוח החוק (החובה בחוק להחזיק גיבוי בזהב בשיעור של 25%) והן מכוח התחייבות האוצר להמיר את שטרות הנייר לזהב (לכל אדם בתקופת סטנדרט הזהב הקלאסי, ולבנקים מרכזיים בלבד לאחר מלחמות העולם), הרי שבסיס הכסף הוגבל בכמותו. עם הניתוק מהזהב ב-1971 איבד הבסיס המוניטרי כל משמעות של ממש וניתן היה להגדילו ללא הגבלה. וכך אכן נעשה.
ערב ה"שוק של ניקסון" עמד הבסיס המוניטרי על כ־75 מילארד דולר עד יוני 2021 הוא גדל פי 80 לכ־6 טריליון דולר. זה, ביחד עם פעולות הדפסה אחרות הביא את מאזן הפד (סך הכסף שהפד הדפיס) לשיא של 8.25 טריליון דולר, גידול של פי 100 מהיקפו ב-1971. במקביל צנחה הריבית. משיא של 21% ב־1981 לריבית אפס בשנת 2009 ומאז. בסיוע מדיניות הריבית הפכו הבנקים את בסיס הכסף הזה, באמצעות אשראי ודרך המנגנון של בנקאות ברזרבה חלקית, ליותר מ־85 טריליון דולר של חוב-כסף. הייתה זו תוספת של יותר מ־83 טריליון דולר לאספקת הכסף בכלכלה האמריקאית מאז 1971. כ־56 טריליון מהדולרים החדשים האלו התווספו במאה הזו לבדה, ומעל 30 טריליון מאז משבר 2009. יותר מפי ארבעה הגידול בתמ"ג בתקופות האמורות.
כמותם הרבה של הדולרים החדשים הורידה את ערכם, ומה שקנה דולר אחד בשנת 1971 הצריך במחצית 2021 כ־6.74 דולר, כך על פי המדדים הרשמיים, נתוני האמת גדולים בהרבה. אך גידול דרמטי בכמות הכסף, הירידה בערכו ועליית מחירים שייצורו המסיבי גרר לא התחלקו באופן שווה בין כל השחקנים וחלקי המשק.
הנשיא ניקסון מכריז על ביטול תקן הזהב כבסיס לדולר / צילום: Associated Press, HWG
הגירעון מול סין היה בלתי אפשרי בסטנדרט הזהב
ריצ'רד ניקסון, הנשיא שהביא לעולם את דולר הפיאט היה גם הנשיא שהחל את היחסים עם סין. משנפתחה כלכלת סין לארה"ב נפתח גם שוק העבודה המדוכא וזול של סין, וחלק מאשד הדולרים החדשים החל לזרום מזרחה. הסינים קיבלו בשמחה את הדולרים המודפסים והיו מוכנים לעבוד תמורתם בשכר שהיה עשירית משכרם של מקבילהם בארצות-הברית.
שנת 1975 הייתה אפוא השנה האחרונה בה לאמריקה היה מאזן מסחרי חיובי, ומכאן ואילך הוא הלך והורע הן במונחי דולרים והן כאחוזים מהתמ"ג. בשנת 2018 בשיא מלחמתו המילולית של טראמפ בסינים עמד הגירעון המסחרי עם סין על מעל 418 מיליארד דולר, והוא מסתכם מאז 1995 במעל ל־10 טריליון דולר בערכם דהיום.
בעידן של כסף מוגבל, למשל תחת סטנדרט זהב זו הייתה מציאות בלתי אפשרית. אחראי לכך מנגנון המכונה "פרייס-ספייס-מכניזם". בעולם של כסף המגובה בזהב, מדינות עם עודף יבוא מתמשך מאבדות את עתודות הזהב שלהן, שעה שזה משולם למדינות המייצאות. אובדן זה מביא להקטנת כמות הכסף במדינות המייבאות והגדלתו במייצאות. שינויים אלו בכמות הכסף ישפיעו על מערכות המחירים של השכר, המוצרים, והכסף (הריבית) אצל כולם.
הידלדלות בכמות הכסף אצל המדינות הסובלות מעודף מתמשך של יבוא תלחץ את שוק השכר והמחירים המקומי כלפי מטה, ואת הריבית המשולמת למלווים בינלאומיים כלפי מעלה. והיפוכו במדינות המייצאות שם השכר יחל דווקא לעלות. שעה שעלות השכר והמוצרים במדינות המייבאות יורד ובמייצאות עולה, היתרון היחסי של המדינות המייצאות, שהביא את עודף היבוא המתמשך, ילך ויישחק עד להשגת איזון מחודש.
הייצור עבר לסין, המעמד הגבוה לא נפגע
במילים פשוטות ובקיצור, תחת שיטה מוניטרית הקשורה לזהב, או לכל לכסף קשיח, ארצות-הברית לא הייתה יכולה לקיים מאזן מסחרי שלילי גבוה ונמשך לאורך 43 שנים, פשוט משום שהזהב שלה, שהוא בסיס הכסף, היה אוזל. אך דולר הפיאט אינו מוגבל אלא בכמות הדיו במדפסות הפד, ובהיקף האשראי שהבנקים מוכנים להעניק. הואיל ואלו לא היו במחסור, יחד עם השיטפון ביצור הכסף וביבוא, החל רוב הבסיס התעשייתי של אמריקה לעבור לסין, בה ניתן היה לייצר במחירים זולים בהרבה. וכך בעוד שבסוף שנות ה-70 כ-23% מכלל המועסקים במשק האמריקאי עבדו בענפי הייצור מספרם ירד לכ-8.4% כיום. היעלמות הבסיס התעשייתי של אמריקה, שרובו ככולו התרחש מאז 1995, פגע קשות בעיקר במדינות התעשיתיות, "חגורת החלודה", הממוקמות הרחק מהחופים.
התחרות הנמשכת משוק העבודה הסיני פגעה קשות בשכר המעמדות והקהילות שהועסקו במשרות שיוצאו לסין, אך לא פגעה כלל במעמדות שמשרותיהם נותרו ללא תחרות. להיפך. אצל אלו - הרופאים, עורכי הדין, אנשי הפיננסים, התעשיות הביטחוניות, והמנכ"לים - הדפסת הכסף התבטאה דווקא באינפלציית שכר דרמטית. וכך בעוד שהתמ"ג עלה ריאלית (בניכוי המדד) ביותר מפי שלושה בין 1973 לבין 2018 השכר החציוני עלה רק בכ-29%, זאת לעומת עלייה ריאלית של 80% בשכר ה-5% העליונים. כך על פי ניתוח של מכון מחקר לא מפלגתי לנתוני המשרד הממשלתי לסטטיסטיקה.
זינוק במחירי המניות וגם בנדל"ן
בעוד חלק אחד של אשד הכסף זורם לסין, לוקח עימו את הבסיס התעשייתי של אמריקה, ומוחץ תחתיו את המעמד העובד והבינוני-נמוך, חלק אחר של האשד פנה לניו יורק ומייצר גאות חסרת תקדים במחיר הנכסים בכלל ושוקי המניות בפרט. כך בעוד שבשנת 1995 יכלה ההכנסה השנתית החציונית לרכוש כ-64 יחידות של S&P 500 הרי שבשנת 2019 הספיקה ההכנסה השנתית של משק הבית החציוני לרכישת בקושי 22 יחידות שכאלו.
אשד הכסף העלה לא רק את מחירי המניות, גם מחירי הנדל"ן ובמיוחד במרכזים העירוניים התנפחו באופן דומה. בעוד שההכנסה החציונית עלתה בקושי בפי שניים נומינלית מאז 1995 עלה מחיר הבית הממוצע באזור דנוור קולורדו בכמעט פי ארבעה, זה שבלוס אנג'לס עלה פי 4.66, זה שבסאן חוזה עלה פי 4.3 וזה שבסאן פרנסיסקו פי כמעט חמישה. במיאמי ובמרכזיים העירוניים של טקסס המחירים עלו "רק" פי 3.4. זאת על פי מדד קייס שילר.
העשירים הלכו והתעשרו ללא מידה
וכך בעוד שכוח הקנייה ועושרם של החיים משכר הלך ונשחק לאורך העשורים האחרונים, המשפחות והדורות, בומרים בעיקר, שהיו בעלי רכוש, או שהתמזל מזלם ואפשרויותהם לרכוש כזה במשך השנים, הלכו והתעשרו ללא מידה.
את ההתפתחויות לאורך שנות הפיאט דולר ניתן לראות היטב ברשימת 400 האמריקאים העשירים של מגזין פורבס. בשנת 1990 ניצב בראש הרשימה אחד עם 5.6 מיליארד דולר. עושר של 2.6 מיליארד דולר מיקם אותך במקום השביעי ברשימה. בשנת 2020 עושרו של המקום הראשון, ג'ף בזוס עם מניות אמזון, גדל פי יותר מ-30 ל-179 מיליארד דולר. במקום השביעי עמד אלון מאסק עם 64 מיליארד דולר. הסך של 2.6 מיליארד דולר של מקום שבע בשנת 1990 עכשיו בקושי הקנו את המקום ה-327. ובלי 2 מיליארד דולר של עושר נותרת בכלל מחוץ לרשימה היוקרתית.
כיום 50 האמריקאים העשירים ביותר מחזיקים ביחד יותר עושר מ-160 המיליונים הנמנים על 50% התחתונים באמריקה, שמחזיקים בממוצע בעושר של 12,000 דולר לאדם. אך עושר המניות, אשר 88.2% ממנו מוחזק על ידי העשירון העליון, לא הלך רק ל-400 עשירי אמריקה בלבד. אין מקום בו ניכר יותר הפער הגדל בין אלו החיים משכר לאלו ששכרם בא ממניות ושוקי ההון, מאשר היחס בין שכר המנכ"לים בחברות מדד S&P 500 ושכר עובדיהם. בשנת 1963 טרום עידן דולר הפיאט עמד יחס זה על 21 ל-1. עד שנת 2020 עם ההתפוצצות בשוק המניות גדל היחס והתרומם ל-1 דולר שכר לעובד הממוצע מול 351 דולר שכר למנכ"ל אותה החברה, אשר רוב שכרו היום מבוסס על מענקי מניות.
ירידה בכוח הקנייה של רוב האמריקאים
העלייה במחירים המקומיים לא כללה רק את מחירי הנכסים אלא גם את מחירי המוצרים והשרותים אותם לא ניתן היה לייבא מסין ואלה הרקיעו שחקים ובהם הדיור, שכר הלימוד באוניברסיטאות ובגנים, וכמובן עלות הרפואה. כל אלו התייקרו מאד, לעיתים פי שניים (שירותי בריאות), ואף פי ארבעה (אוניברסיטאות) מעליית השכר החציוני מאז סוף המאה שעברה מורידים מטה מטה את כוח הקנייה של רוב האמריקאים.
רוב האוכלוסייה נמצחת בין ההתייקרויות הנמשכות, בשנת 2021 שיעורן הרשמי הוא מעל 5% לבין בועת נכסים מתנפחת המרכזת את העושר בידי פחות ופחות אנשים - נכון לרבעון הראשון של השנה בידי האחוזון העליון פי 15 עושר מאשר בידי כל ה-50% התחתונים במצורף והעשירון העליון מחזיק לבדו כ-70% מכל העושר הלאומי. כך חוגגת אמריקה את שנת היובל לעידן כסף הפיאט. אך משטר הפיאט והחוב לא רק שינה את הכלכלה האמריקאית מן הקצה, הוא גם השפיע עמוקות על הממשלה, הפוליטיקה והדמוקרטיה האמריקאית, על שינויים אלו נעמוד בכתבה הבאה והאחרונה בסדרה.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
