בהלה פתאומית אחזה את המפלגה הדמוקרטית בשבוע שעבר, והיא הניבה תוצאות רצויות. שלושה ימים לאחר שהמפלגה ספגה מהלומות לא-צפויות בבחירות בשתי מדינות של ארה"ב, היא התעשתה, והצליחה להעביר הקצאה מסיבית של 1.2 טריליון דולר לשיפור התשתית האמריקאית.
זה קרה בשעת ערב מאוחרת בליל שבת. יושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי, שהיא הדמוקרטית החשובה ביותר בקונגרס, התגברה על התנגדות האגף השמאלי הרדיקלי של סיעתה, והעמידה להצבעה את הצעת החוק, שהייתה מונחת על סדר היום כמעט שלושה חודשים.
הסנאט אימץ את חוק התשתיות עוד באמצע אוגוסט, ברוב גדול מאוד: 69 לעומת 30. בין התומכים היו 19 סנאטורים רפובליקאיים. זה עניין נדיר ביותר בפוליטיקה האמריקאית בדור האחרון. קשה למצוא הסכמה החוצה גבולות מפלגתיים, בוודאי בנושאי מפתח.
הקצבה כה מסיבית לפיתוח תשתית לא נראתה בארה"ב זה 65 שנה, מאז שהנשיא אייזנהאור חתם על "פקודת האוטוסטרדות" (Higway Act), לסלול 65,000 ק"מ של כבישים מהירים לאורכה של ארה"ב ולרוחבה. התכנית ההיא שינתה את ההיסטוריה של ארה"ב ואת כלכלתה.
מאז, כמעט כל מרכיב של התשתית הוזנח: כבישים, גשרים, מסילות ברזל, נמלי ים ואויר, כבלי חשמל, צינורות מים. מאז גם התרחבה הגדרת התשתית, והיא כוללת כיום אינטרנט, ובייחוד אינטרנט מהיר.
ההיגיון המיוחד של הפרוגרסיבים
בית הנבחרים לא היה צריך אלא להצביע, כדי שהחוק יוגש לחתימת הנשיא, וייכנס לתוקפו. זה היה חוק מועיל מכל בחינה שהיא, גם מן הבחינה המפלגתית הצרה. מועמדים דמוקרטיים בבחירות של "רבע-הקדנציה" היו יכולים להיעזר בו, כדי להוכיח לבוחרים את האפקטיביות של הממשל הדמוקרטי ושל הקונגרס הדמוקרטי. הנשיא ומפלגתו היו זקוקים לחדשות טובות בימים של אינפלציה, של קשיים במערכת האספקה, של האטה בשוק העבודה, של התחדשות הקורונה, ושל התמוטטות אפגניסטן.
כאן התנגשה המציאות בהיגיון המיוחד של המפלגה הדמוקרטית. קומץ של פרוגרסיבים - זה האיפיון הקיבוצי של השמאל הדמוקרטי - הודיעו שהם לא ירשו לחוק לעבור אלא לאחר שהסנאט יאמץ הקצאה אחרת, גדולה בהרבה, של רפורמות כלכליות, חברתיות ואקולוגיות. החבילה הנוספת נועדה לעלות שלושה טריליון דולר.
שני סנאטורים דמוקרטיים סירבו לתמוך בחבילת שלושת הטריליונים. מאחר שאף רפובלקאי לא היה מוכן להצביע לטובתה, חוק התשתיות נתקע בין השמאלנים של בית הנבחרים לשמרנים של הסנאט. ההיתקעות לא החמיאה לכשרונות המנהיגות של הנשיא.
דמוקרטים, שגורלם הפוליטי עמד להיחרץ בווירג'יניה, התחננו בפני מנהיגי המפלגה בקונגרס למהר ולהעביר את החוק לפני הבחירות. לשווא. ביום ג' שעבר, הדמוקרטים איבדו את וירג'יניה והתקרבו לאבד את ניו ג'רזי. שתי המדינות האלה, בחוף המזרחי של ארה"ב, הצביעו בשנה שעברה בעד ג'ו ביידן בהפרשים גדולים.
המסר לדמוקרטים: אסון אלקטורלי ממשמש ובא בבחירות לקונגרס ולמושלי מדינות בעוד שנה אחת בדיוק, ומוטב שתתחילו ללכד את השורות ולהצביע בעד חוקים, כדי להעניק לבוחרים סיבה להצביע בעדכם.
הפרוגרסיבים בבית הנבחרים עמדו בסירובם לתמוך בחוק התשתיות. שישה מהם הצביעו נגדו כאשר הועמד להצבעה, בליל שבת. ששת הקולות היו יכולים להביס את החוק. למזלם של הדמוקרטים, 13 רפובליקאים חצו את הקווים, הצביעו לטובת החוק, ונטרלו את ששת הרדיקלים.
הפרוגרסיבים הפכו לתנועת גרילה
וכך, התשתית הרעועה של הכלכלה הגדולה ביותר בעולם מקבלת סוף סוף נסיוב של מזומנים. נשיאים ניסו לקבל את הכסף הזה עוד מסוף המאה שעברה. הרפובליקאים, אשר שלטו בקונגרס רוב הזמן, סירבו להקצות את הכסף. הם דחו אפילו את דונלד טראמפ, כאשר חתר ליוזמת תשתיות משלו. בהשראת קבוצה רדיקלית גדולה של מתנגדי "הממשלה הגדולה", הרפובליקאים ראו בהקצבה מסיבית לתשתיות בזבוז חסר אחריות ונטול כיסוי. רובם מוסיפים לראות בו כזה גם עכשיו.
ואמנם, לפי משרד התקציב של הקונגרס (CBO), שהוא מכון מחקר עצמאי במימון הקונגרס, החוק החדש יגדיל את הגרעון בתקציב ב-256 מיליארד דולר.
אבל את הפרוגרסיבים לא הדאיג המימון של חוק התשתית. סוף סוף הם רצו עוד שלושה טריליון על המגש; ותכניותיהם להעניק ביטוח בריאות כללי וחינוך חינם ברמת אוניברסיטה יוסיפו טריליונים לחוב הלאומי.
הפרוגרסיבים נעשו תנועת גרילה בתוך המפלגה הדמוקרטית, והם מנסים לגרור אותה שמאלה. כמעט כל פירוש של תוצאות הבחירות בשבוע שעבר צריך להביא את הפרוגרסיבים לחזור ולהרהר לפחות בטקטיקה שלהם; אבל נקל לשער שעצתם למפלגה תהיה להחיש את הפנייה שמאלה, לא להאט אותה.
1.85 טריליון לפני חג המולד
הנשיא מקווה שגם החוק השני יאושר, עוד לפני עונת החגים של סוף השנה, המתחילה בשבוע הרביעי של נובמבר. החוק הזה, שיש אי הסכמה מסוימת על גודלו (המספרים המוזכרים הם 1.75 טריליון עד 1.85 טריליון דולר), מתעכב בסנאט.
שם לא נחה עדיין דעתו של סנאטור דמוקרטי אחד ויחיד, שעל פיו יישק דבר. שמו ג'ו מאנצ'ין, הוא מייצג מדינה ימנית מאוד, מערב וירג'יניה (שהצביעה בעד דונלד טראמפ בהפרש של כמעט 40%) והוא נעשה המחשק העיקרי של השמאל הדמוקרטי. למשל, הוא הכריח את המפלגה להפחית מ-12 שבועות לארבעה שבועות חופשות-לידה ומחלה, הכלולות בחוק המוצע. כיוצא בזה, הוא הכריח את הנשיא לוותר על הקצאת 150 מיליארד דולר לסבסד חברות אנרגיה הפונות אל אנרגיה ירוקה ("למה אנחנו צריכים לתת כסף לחברות על משהו שהן כבר עושות?").
מאנצ'ין אמר בשבוע שעבר בראיון בטלוויזיה, כי "המפלגה הדמוקרטית אינה יכולה להרחיק כל כך שמאלה. אמריקה אינה ארץ שמאלית, או שמאלה מן המרכז; אנחנו ארץ מרכזית, או אם בכלל אנחנו ימינה מן המרכז".
בדרך כלל יש מעט מאוד מכנים משותפים לפוליטיקה הישראלית ולפוליטיקה האמריקאית. הפעם יש: השאלה איך לבסס רוב פרלמנטרי על גחמותיו של מחוקק אחד ויחיד, הנמצא במפלגת השלטון כמעט נגד האינסטינקטים הטבעיים שלו. עריקות פוליטיות בסנאט הן די נדירות, רק פעמיים ב-20 השנה האחרונות. נדיר עוד יותר הוא שעריקה מעבירה את השליטה לידי המפלגה היריבה. זה קרה בפעם האחרונה ב-2001. הדמוקרטים נזהרים מאוד שלא לדחוף את מאנצ'ין החוצה. הם זקוקים לו הרבה יותר ממה שהוא זקוק להם.
535 חברי הקונגרס בארה"ב שיש להם זכות הצבעה (יש עוד שלושה, המורשים להצביע רק בוועדות מפני שאינם מייצגים מדינות) הם סולנים, מי יותר ומי פחות. אין משמעת סיעתית, וממילא אין סנקציות על מפירי משמעת. כשלמפלגה יש רוב גדול, הלא-ממושמעים הם בחזקת דגדוג לא-נעים. כאשר יש לה רוב קטן, או בעצם קטנטן, הלא-ממושמעים מעמידים בספק את יכולתה לחוקק. אנחנו כמעט שם.
רווחת ההנחה שחקיקה מרכזית, כזאת המחייבת משמעת, לא תוכל לצאת אל הפועל בשנה הבאה, שבסופה ייבחר קונגרס חדש (כל צירי בית הנבחרים ושליש חברי הסנאט). חברי קונגרס להוטים פחות לקבל עליהם סיכונים בשנת בחירות. נשארו אפוא שבעה שבועות ברוטו, עם פגרות חג ההודיה, חג המולד וראש השנה. מישהו צריך להתחיל להזדרז מפני שהזמן אוזל.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
