העליון נמנע ממתן בוסטר לדירקטורים: צמצום החלת כלל "שיקול-הדעת העסקי" נמשך

דירקטורים נאלצים לא פעם לקבל החלטות עסקיות בתנאי אי-ודאות, אשר חלקן מתבררות בסופו של יום כמוטעות. על-מנת לאפשר להם לקיים פעילות עסקית תקינה, ללא חשש מתביעות סרק שיתבררו במשך שנים ארוכות, הגיעה העת להחלת "חיסון בוסטר": הגנה משפטית אשר תחזק את ידיהם ותאפשר להם להתרכז בהשאת רווחי החברות אותן הם מנהלים ולא בהתדיינויות בבתי משפט.

במדינת דלאוור, ארה"ב, הידועה בחוקי החברות המודרניים והמתקדמים שלה, נקבע כלל המכונה "כלל שיקול-הדעת העסקי", לפיו כאשר החלטות עסקיות של דירקטורים התקבלו בתום-לב - מתוך אמונה שהן לטובת החברה, באופן מודע, כאשר הונח בפניהם כל המידע הרלוונטי ובהיעדר ניגוד עניינים, ללא שיקולים זרים או אינטרס פסול - הן ייחשבו בעיני בית המשפט כתקינות, ועל אותם דירקטורים לא תוטל עליהם אחריות.

בתי המשפט בדלאוור התקדמו צעד נוסף וקבעו כי התובעים הם שצריכים להוכיח כי ההחלטה העסקית אותה הם תוקפים אינה עומדת בתנאי הכלל, אם ברצונם שתביעתם תישמע. למעשה, מדובר במעין חסם כניסה מפני התדיינות ארוכה ולעיתים לא מוצדקת. כך, בתי המשפט אפשרו לדירקטורים לרכז את מרב מאמציהם בניהול החברה, ולא להיות עסוקים בהתגוננות מפני תביעות. כפועל יוצא, מכוח "כלל שיקול-הדעת העסקי" תביעות רבות נגד דירקטורים נמחקו מבלי להישמע כלל.

בניגוד לדלאוור, בתי המשפט בישראל לא מחקו תביעות נגד דירקטורים, אלא נקטו גישה הפוכה, ובאופן מסורתי, במשך שנים, תביעות נגד דירקטורים התבררו לגופן, כאשר הדירקטורים נאלצו להשקיע משאבים רבים בהתגוננות מפני אותן תביעות ולהוכיח מדוע ההחלטה התקבלה בהליך תקין בהתאם לכלל.

כל זה השתנה בספטמבר 2018. לראשונה - ופעם יחידה - בישראל, במסגרת תביעה נגד נושאי משרה שהוגשה על-ידי מפרקי קבוצת בטר פלייס, קבע כבוד השופט עופר גרוסקופף (בשבתו בבית המשפט המחוזי) כי יש למחוק על הסף תביעה נגד דירקטורים מכוח "כלל שיקול-הדעת העסקי". בכך חוזק מעמדו של הכלל, והוקנה לדירקטורים הביטחון לו הם מייחלים.

אך בכך לא תם העניין. לאחרונה נדון ערעור על פסק הדין. בית המשפט העליון קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיבחן, בין היתר, את השאלה האם נכון להחיל את "כלל שיקול-הדעת העסקי", כאשר החברה נמצאת ב"סביבת חדלות פירעון".

לכאורה, בית המשפט העליון ביקש לחדש את הדיון בסוגיה פרטנית, אך בפועל פסיקתו היא בעלת השפעה רחבה יותר, ויש שיאמרו - שמרנית יותר.

למעשה, בין אם במתכוון ובין אם לאו, הוחמצה ההזדמנות לחזק את "כלל שיקול-הדעת העסקי", ולהביא למחיקתן של תביעות נגד דירקטורים על הסף, כאשר לא נפל כל פגם בהליך קבלת ההחלטות.

המשמעות - המשפטית, העסקית והמשקית - היא עצומה. הטמעת הכלל האמריקאי היא בעלת פוטנציאל לחולל מהפכה של ממש ולסייע לעצור את סחף התביעות נגד דירקטורים, במקרים בהם הופעל שיקול-דעת, ונוהל הליך תקין. זאת, משום שאם הכלל יוטמע, הדבר ירתיע תובעים מלהגיש תביעות סרק המשפיעות על החברה ומעמיסות על בתי המשפט, ויחזק את ידיהם של דירקטורים שיתפנו לנהל את החברה ולא ייאלצו להתגונן מפני תביעות קנטרניות.

אני סבורה כי הוחמצה הזדמנות חשובה למתן חיסון "בוסטר" לדירקטורים, כזה שישמור עליהם מלנהל הליך משפטי ארוך ומייגע, שרק בסופו יכול ויקבע כי התביעה נגדם נדחית לנוכח "כלל שיקול-הדעת העסקי", ויאפשר להם להתמקד במציאת האפיקים המיטביים לניהול החברה ולהשאת רווחיה.

אין לנו אלא לחכות לפסיקה יוצאת דופן נוספת של שופטי בית המשפט הכלכלי בישראל, ולקוות כי מה שנקבע כעניין תקדימי וחד-פעמי, יהפוך לקבוע.

הכותבת היא שותפה במחלקת ליטיגציה במשרד עורכי הדין פישר (FBC & Co.)