סרט המופת של צ'רלי צ'פלין: שילוב מושלם בין קומדיה לטרגדיה

פיטר טונגט הוא עיתונאי, חוקר קולנוע ומחברם של ספרים על קולנוע אמריקאי 

מהתעוזה הקולנועית של במאי הסרטים הרולד לויד ועד הסטואיות שאפיינה את כוכב הקולנוע באסטר קיטון - תקופת הסרטים האילמים היתה תור הזהב של קומיקאים. הבולט שבהם היה צ'רלי צ'פלין. הדמות המזוהה עמו, נווד הלבוש ברישול, הופיעה בסדרת קומדיות קצרות, החל מ-Kid Auto Races at Venic משנת 1914.

● אלבום הג'אז המופתי של ג'ון קולטריין הוא חובת שמיעה 
● "חמים וטעים" הוא הסרט המצחיק ביותר בכל הזמנים
● איך נולד אחד השירים המפורסמים ביותר של הביטלס?  

בינואר 1921, צ'פלין עבר מקומדיות קצרות לסרטים באורך מלא עם סרטו "הנער". הוא מילא בו שני תפקידים: במאי ושחקן ראשי. משך הסרט 68 דקות. הוא לא רק ארוך יותר מהסרטים המוקדמים של צ'פלין, אלא הוא גם מראה שיוצרו, בניגוד לקולגות שלו שהתמקדו בפארסות, שאף להתקדם אל מעבר לקומדיה.

"סאטירה, פארסה, ריאליזם, נטורליזם, מלודרמה ופנטזיה - כל אלה היו בקולנוע. אבל סלפסטיק ורגש, הבסיס של "הנער", השילוב הזה - היה סוג של חידוש", כתב צ'פלין בספרו "האוטוביוגרפיה שלי" משנת 1964.

הילד שאיש לא רצה בו

בתחילת הסרט צ'פלין מכין את צופיו למגוון הרגשות שהם עתידיים לחוות בסרט "הנער". הוא נפתח עם הכתובית "סרט עם חיוך - ואולי, דמעה". כשמסתכלים היום על "הנער", ברור שצ'פלין היה צריך לציין קודם את הדמעות ואחר כך את הצחוקים. למרות שיש בסרט המון רגעים קומיים, הנושא של הסרט - הדרך בה אנו מתייחסים לאזרחים הכי פגיעים בחברה, ילדים - הוא רציני לגמרי.

"הנער" נפתח בסדרת סצנות קצרות וגורליות. "האישה" (אותה מגלמת עדנה פורביאנס) עוזבת את בית החולים כשבידיה תינוק. אנחנו מניחים - גם משקופית עם הכיתוב "האישה - שכל חטאה היה אימהות", וגם מסצינה בה אחות בית החולים מסתכלת על האישה במבט לא סימפטי דרך שער בית החולים - שהילד שלה לא חוקי.

מעמדה של האישה מקבל אישור בסצינה הבאה, בה נראה אביו של הרך הנולד, "האיש" (קארל מילר). צילום של "האישה" שהיה בידיו, נופל לאח בוערת. זו מטפורה חזותית המעידה על התפרקות מערכת היחסים שהחברה תפסה כבלתי אפשרית.

בודדה ומנותקת, האישה, ככל הנראה בדחף של רגע, משאירה את התינוק במכונית חונה. ברגע זה הסרט הופך מדרמה לקומדיה: המכונית נגנבת על ידי שני שודדים. גורלו של התינוק תלוי בידי שורה של מבוגרים לא יוצלחים. כשהגנבים מודעים לנוכחותו של התינוק, הם משאירים אותו בסמטה, שם מוצא אותו הנווד.

"הילד" (זה שמו בסרט), הוא סוג של תפוח אדמה לוהט: אחריות שאף אחד לא רוצה ובעיה שאף אחד לא מעוניין בה. אבל כפי שמדגיש צ'פלין במנגינה הנוגה של הסרט, ילד זה לא משהו שאפשר להשליך.

לאחר שהנווד מנסה ללא הצלחה להחביא את הילד בעריסה של אישה זרה, הוא שוקל לזרוק את הילד לביוב. לאחר שהוא קורא את הפתק שהחביאה האישה בין הבגדים של הילד - "אנא תאהבו ותשמרו על הילד היתום הזה" - הנווד מקבל כברירת מחדל את תפקידו כהורה.

הקשר המיוחד שנרקם בין הילד לנווד

עברו חמש שנים, ואת הילד הגדל משחק ג'קי קוגן, שלימים יגלם את הדוד פסטר ב"משפחת אדמס" משנת 1966. בסרטו של צ'פלין הוא פרחח באוברול בלוי, שנראה לראשונה יושב על המדרכה ומנקה את ציפורניו - דימוי צ'פליני טיפוסי, המתאר עוני נורא בשילוב של תשומת לב למראה החיצוני.

הנווד והילד חולקים תרמית: הילד מתרוצץ ברחבי העיר - לעתים אפשר לחשוב שהסרט מתאר יקום שלם של סמטאות ורחובות קטנים - וזורק אבנים על חלונות של אנשים. הילד בורח והנווד מופיע על מפתן דלתם של התושבים ומציע את שירותיו כמתקן חלונות.

צ'פלין ביסס קשר טוב עם קוגן. טיב הקשר ניכר בסצנות המשותפות שלהם, שמלאות באנרגיה קומית נדירה. הסצנות האלה גם מבליטות את הקשר בין השניים: הנווד מחלק את חבילת פנקייקים בינו לבין הילד. ברגע מרגש במיוחד, הנווד חוצה לשניים את הפנקייק האחרון שנשאר.

פרידה ואחריה איחוד מרגש בין הילד והנווד

בסופו של דבר, רופא כפרי - סמכות שצ'פלין מתייחס אליה בבוז כפי שהוא מתייחס לשוטרים הגסים בסרט - קובע שהנווד אינו אביו של הילד ומארגן את העברתו לבית יתומים. הילד נבגד פעמיים: פעם ראשונה על ידי אימו שלא מצאה דרך לשמור עליו, ובפעם השנייה על ידי החברה שהוציאה אותו מידי ההורה החלופי שלו.

אחר כך ישנו רצף סצנות מדכאות, בהן הילד הבוכה והסובל, לאחר שהוכנס על ידי הרשויות לחלק אחורי של משאית, קורא אל הנווד. הצילום של ג'קי קוגן זועק את המילים "או, בבקשה!" קורע את הלב.

צ'פלין ידע שקהל ידרוש שהם יתאחדו. בסיום הסרט מתאחדים שלושת הדחויים של החברה - הנווד, הילד והאישה - כמעין משפחה מאולתרת. ב"הנער", צ'פלין, שכבר היה נערץ בזכות כשרונו הקומי, הוכיח שהוא שולט גם ברזי הדרמה.