איך אימפריות עבר התמודדו עם אינפלציה ומתי למדנו לבלום אותה?

ד"ר אמנדה פורמן היא ביוגרפית והיסטוריונית אמריקאית־בריטית. כתבה חמישה ספרים עטורי פרסים ושימשה כשופטת בוועדות פרס מאן בוקר ופרס הספר הלאומי משחק המלכות והמומחים הגדולים

אפילו כשמומחים לא מסכימים על הפרטים, ישנה הסכמה נרחבת ביניהם לגבי הסכנות הטמונות באינפלציה. מדובר בקונצנזוס חדש יחסית: המונח "אינפלציה" נכנס לשימוש רק באמצע המאה ה־19.

הקיסרות הרומית מורידה את ערך המטבע

שנים רבות לפני, קיסרים רומיים נאבקו במחלה חסרת השם הזו על ידי הורדת ערך המטבעות, מה שרק החמיר את הבעיה. עד שנת 268 לספירה, אחוז מתכת הכסף בדנאריוס (אחד מהמטבעות שהיו בשימוש בזמן האימפריה הרומית), ירד ל־0.5%, בעוד שמחיר החיטה עלה כמעט פי 200.

בשנת 301, הקיסר דיוקלטיאנוס ניסה לייצב את ערך המטבע הרומי על ידי פיקוח קשיח על הכלכלה. אבל הרפורמות טיפלו בתסמיני האינפלציה ולא בסיבות שלה. אפילו ממשלתו של דיוקלטיאנוס העדיפה לגבות מיסים בנכסים שווי־כסף מאשר במטבעות.

השושלות הסיניות מדפיסות שטרות

היעדר הידע הנוגע לחוקי ההיצע והביקוש דן לכישלון גם את הניסיונות המוקדמים להשתמש בשטרות כסף בזמן השושלות הסיניות, מינג וסונג הדרומית, והשושלת המונגולית. יותר מדי שטרות נכנסו למחזור הכלכלי, מה שהוביל לאינפלציה פרועה.

הקיסר הסיני צ'ונגג'ן חשב שהאשם הוא בשטרות הכסף, וקיווה לייצב את הכלכלה על ידי חזרה למטבעות כסף. אבל אלו הביאו עימן חולשות אחרות. בשנות ה־30 של המאה ה־17, הירידה בערך הכסף הספרדי, לצד סדרה של כישלונות בגידול תבואה, גרמו למחסור בכסף - ולסבב חדש של אינפלציה. שושלת מינג קרסה ב־1644, זמן לא רב אחר כך.

ספרד לא הייתה במצב הרבה יותר טוב. המדינה סבלה מאינפלציה בלתי פוסקת במהלך מהפכת המחירים באירופה במאות ה־16 וה־17. כשהאוכלוסייה גדלה, הביקוש לסחורות זינק וכוח הקנייה של הכסף צנח.

הקשר בין עליית המחירים לכמות הכסף בשוק

כבר ב־1568 ז'אן בודן, התיאורטיקן הפוליטי הצרפתי בן המאה ה־16, הכיר בכך שעליית המחירים קשורה לכמות הכסף שמסתובב במערכת. אבל הציבור התעלם מדעתו המנומקת ומיהר להטיל את האשמה על שעיר לעזאזל כלשהו, למשל היהודים.

פריצת הדרך הגדולה הגיעה במאה ה־18, כשכלכלנים קלאסיים בהובלת הפילוסוף והכלכלן הסקוטי אדם סמית' טענו שהשוק נשלט על ידי כללים, וכי ניתן ללמוד אותם כמו כל מדע אחר. סמית' זיהה כי עושר מושמד כשממשלות מנסות "לנפח את המטבע". המונח "אינפלציה" נעשה נפוץ באמצע המאה ה־19, בייחוד בארה"ב, כשמחזורי פריחה ודעיכה נגרמו בשל אספקה לא מאובטחת של כסף.

כלכלות גרמניה והונגריה מתרסקות במאה ה־20

למרבה האירוניה, האינפלציות הגרועות ביותר במאה ה־20 התחוללו לצד התפתחותם של מודלים מתוחכמים שחזו את האינפלציה. ההיפר־אינפלציה של הפפירמארק, המטבע הגרמני בזמן רפובליקת וויימאר בשנים 1921-1923, היתה אולי המפורסמת ביניהן. אבל היא מחווירה בהשוואה לאינפלציה של המטבע ההונגרי "פנגו", בין השנים 1945-1946. בשיאה של האינפלציה במדינה המחירים הוכפלו כל 15 שעות. שטר של מיליארד טריליון פנגו היה שווה ערך ללירה שטרלינג בודדת. עד 1949 המטבע הזה נעלם - ואיתו נמוגה גם הדמוקרטיה בהונגריה.

ב־1982, הבנק הפדרלי של ארה"ב בניצוחו של יושב הראש והכלכלן האמריקאי פול וולקר, ויסת את האינפלציה הגדולה בשנות ה־60' וה־70'. הוא הטיל ריביות גבוהות כדי להקטין את ההוצאות. אמריקאים מן המניין סבלו כתוצאה מזה מאבטלה גבוהה, אבל המדינה החזיקה מעמד. וכמו עם כל מחלה, לא מספיק שרופאים יזהו את הסיבה: המטופל חייב להסכים לקבל את התרופה.