7 הערות על הסרט שהדיח את ורטיגו והאזרח קיין מהתואר "הסרט הטוב בתולדות הקולנוע"

1

בתחילת דצמבר, הסרט "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080", זכה בתואר הסרט הטוב ביותר בתולדות הקולנוע על פי הדירוג של "סייט אנד סאונד", מגזין קולנוע בריטי בן כמעט מאה שנה. אחת לעשור מפרסם המגזין רשימה שבה משוקללים דירוגיהם של מומחים מרחבי העולם. את המקום הראשון לקחו דרך קבע נפילי הקולנוע, אלפרד היצ'קוק עם "ורטיגו" (1958) ואורסון ולס עם "האזרח קיין" (1941). השנה, שניהם פינו במפתיע את המקום הראשון ל"ז'אן דילמן" (1975), סרט ניסיוני בן שלוש שעות ועשרים ואחת דקות של במאית בלגית-יהודייה בשם שנטל אקרמן (1950-2015). הבחירה בו עוררה ביקורות מעורבות, בלשון המעטה, בקרב מבקרי קולנוע ברחבי העולם.

2

שלוש שעות ועשרים ואחת דקות מתארות שלוש יממות בחייה החדגוניים של האישה ששמה הוא שם הסרט, והוא אכן מייצר את התחושה שהוא מתעד בזמן אמת שלוש יממות. ז'אן - אם, אלמנה ועקרת בית - שקועה במחזור מייגע של פעילויות מונוטוניות. הבמאית שנטל אקרמן הסבירה פעם את נטייתה לארכנות בכך שהיא רוצה שהקהל שלה ירגיש את חלוף הזמן. "כשאנשים יוצאים מסרט טוב, הם אומרים שהזמן טס מבלי ששמו לב", היא אמרה, "אני לא רוצה לקחת שעתיים מחייהם - אני רוצה שהם ירגישו אותן". בגיל עשרים וחמש הוציאה אקרמן תחת ידיה סרט שכל רגע חולף בו מורגש היטב, נטול עלילה במוצהר, ולעתים קרובות גם נטול התרחשות.

 שער המוסף

3

ייחודו של הסרט הוא כייצוג קולנועי אוניברסלי של חוויית השיגרה. הצופים מרגישים על בשרם, בזמן אמת, את ההתפוררות המנטלית של ז'אן דילמן, מבלי שהיא אומרת מילה, ומבלי שנעשה כמעט כל שימוש במניפולציה קולנועית: המצלמה קבועה במקומה, השוטים הדלים והסימטריים חוזרים על עצמם, הדמויות כמעט שלא מתבטאות, ואת הסרט לא מלווה פסקול. הסרט משלב את הצופים בשגרה שהם לומדים להכיר בעל כורחם, והחריגות המינוריות שמבליחות בו הופכות בהדרגה בולטות וצורמות.

4

הסרט, שבהפקתו נטלו חלק בעיקר נשים, עוסק במישרין בנשיות, שמנוסחת במונחים מסורתיים למדי. זהותה של ז'אן מוגדרת על פי עיסוקיה: היא אם, עקרת בית, שמרטפית וזונה, שסורגת, מבשלת, שוטפת כלים, סועדת אחרים, מטפלת בהם או מוכרת להם את עצמה, אך לעולם לא מסירה את נעלי העקב.

5

גם יהדותה של הבמאית מקבלת ביטוי בסרט. בראיון שנתנה אקרמן בשנת 2009 היא התייחסה לפוקוס הכפייתי של הדמות הראשית בפעילות המתמדת. כל קיפול חולצה, הפעלה של מתג חשמל או קרצוף, מקבלים יחס קפדני ומודגש. אקרמן מסבירה שעבור ז'אן אלה טקסים של ממש, והשמירה על הטקסים שגודשים את ימיה, משכיחה את החרדה שהיא שקועה בה.

את אותה טוטאליות מזהה אקרמן גם בסדר היום היהודי המסורתי: כל פעילות במהלך היום היא ריטואל, וכך נשמר כביכול הסדר הקיומי.

ההשוואה הזו, לטקסיות היומיומית שביהדות, מוסיפה פשר לחתימת הסרט הלא צפויה: חריגה מהשגרה - כמו בישול יתר של תפוחי האדמה - היא מבחינת ז'אן עבירה של ממש, אשר פותחת לה פתח לשבירת כל הכלים.

6

ואחרי כל זה, לדעת רבים, הבחירה ב"ז'אן דילמן" כסרט הטוב של כל הזמנים, מאכזבת לכל הפחות. הוא תרגיל מאתגר ומעורר מחשבה, אבל הוא מגושם ופגום, והוא נופל משמעותית מיצירות המופת של אלפרד היצ'קוק או אורסון ולס. הוא זוכה לשבחים כמופת של ריאליזם, אך בהזדמנויות רבות הוא נעשה תיאטרלי ומסורבל: המסגור הסימטרי האובססיבי של השגרה הופך אותה למלאכותית, ומעט המלל שנשמע בסרט מורכב מדיאלוגים קפואים וארוכים. זה סרט שהדיבור עליו מעניין בהרבה מהצפייה בו, וכנראה שהוא גם סרט מדובר יותר מכפי שהוא סרט נצפה, בדיוק כמו סרטיהם של ז'אן לוק גודאר ואינגמר ברגמן.

7

במידה והכתר של הסרט הטוב הוענק הפעם לז'אן דילמן לאור צו השעה, על שום היותו סרט נשי - הסיבה הזו עלולה לא להסב קורת רוח ליוצרת שלו. אקרמן העדיפה להתבלט בתחומי ה"קולנוע הרגיל", כלשונה, ובהתאם סירבה להשתתף בפסטיבלים יעודיים לקולנוע נשי, יהודי או להט"בי, בהיותה לסבית מוצהרת.

ובכל זאת, קשה לדמיין אנשים "רגילים" שעבורם הסרט יהיה שווה צפייה של שלוש שעות ועשרים ואחת דקות. אקרמן עצמה, כאמור, סבורה ש"כשאנשים יוצאים מסרט טוב, הם אומרים שהזמן טס מבלי ששמו לב". "ז'אן דילמן" הוא לחלוטין, ולגמרי בכוונת מכוון, לא סרט כזה.

הקריקטורה השבועית

 איור: גיל ג'יבלי