מיהי הפילוסופית שניבאה לפני 50 שנה את נזקי תרבות הסלפי?

1

לפני 50 שנה ראה אור "הצילום כראי התקופה", לקט מסות על צילום שכתבה הפילוסופית, הסופרת והפעילה החברתית היהודייה־אמריקאית סוזן סונטג (1933-2004). בספר זה היא האירה באור חדש את מעשה הצילום. קל לקבוע שהצילום הוא מדיום מכני, ושהצלם בלחיצת כפתור מייצר חיקוי ריאליסטי ומדויק של מראה עיניו, עד שנראה שאין בו כל חידוש. אולם, כותבת סונטג בספרה, בבחינה קפדנית של יצירותיהם של צלמים ניתן לראות כמה חזק האפקט הממסגר של הצילום על הרגעים שאותם הוא לוכד.

התצלום תולש רגע מסוים מתוך ההיסטוריה ומשווה לו פאתוס, אך גם "אירוניה שתתגלה לאחר המוות". בכך מתנתק הצילום מן המציאות, ומתברר שמלאכתו לעולם איננה מלאכה של תיעוד גרידא.

על פי סונטג, הצלם פועל כאספן של רגעים. הוא ניחן במה שהיא מכנה "ראייה צילומית", אותה הוא מפעיל על רגעים מהחיים, בין אם בכוונתו לחשוף אותם בכיעורם או להדגיש את יופיהם. הצילום לא מציע פשר לחיים, אלא מתאר כל רגע בהם ככזה ששווה להתבונן בו מהצד.

2

כשסונטג פרסמה את ספרה ב־1973, היא העלתה בדעתה אלבומי תמונות, קירות של גלריות וספרי תערוכות. היא לא יכלה לשער בנפשה את תפקידם של האינסטגרם והסטורי בסדר היום התרבותי שלנו. ועם זאת, הניתוח שלה נותר רלוונטי מתמיד. לפי סונטג הייצור הבלתי נגמר של תצלומים מביא ל"אותה מנטליות המתבוננת בעולם כבאוסף של תצלומים פוטנציאליים. הצורך באישור המציאות וחיזוק החוויה באמצעות תצלומים הרי הוא צרכנות אסתטית אשר לה מכורים עתה הכל". תיעוד החוויות בעין המצלמה, היא מוסיפה, מרדים אותנו מוסרית: הוא עושה אותנו אדישים למצולמים.

3

סונטג נולדה בשם סוזן רוזנבלט בניו יורק להורים יהודים אמריקאיים. לדבריה היא לא קיבלה חינוך דתי וטענה שלא נכנסה לבית הכנסת עד אמצע שנות העשרים לחייה. אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטאות העילית בארצות הברית ובאירופה, ברקלי, הרווארד, אוקספורד וסורבון, הפכה לאחד הקולות המשפיעים והבולטים בשיח התרבותי והפוליטי בארה"ב בחצי השני של המאה העשרים. היא כתבה רומנים ומסות על תרבות, תקשורת, זכויות אדם ומיעוטים, ביימה מחזות, יצרה סרטים (אחד מהם, שכותרתו "ארצות מובטחות", הוא סרט תיעודי שנוי במחלוקת על מלחמת יום כיפור), וכפעילה פוליטית נסעה לאזורי עימות בעולם, בין השאר להאנוי, בזמן ההפצצות האמריקאיות במלחמת וייטנאם.

על כתביה ופעילותה הציבורית זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס ירושלים ב־2001. כתב העת הספרותי "הניו יורק ריוויו בוק" הכתיר אותה כ"אחת המבקרות החשובות בדורה".

סונטג הגדירה את עצמה כבי סקסואלית ואף דיברה על כך בפתיחות בראיונות עיתונאיים. היא ניהלה לאורך חייה מערכות יחסים גם עם נשים, כשהמפורסמת שבהן היא עם הצלמת אנני ליבוביץ', שגם תיעדה אותה. ב־2004 היא מתה מסרטן ונקברה בבית הקברות מונפרנאס בפריז.

4

19 שנה אחרי מותה, דמותה, רעיונותיה וכתביה של סונטג עדיין ממשיכים להעסיק את עולם התרבות. ב־2019 התפרסמה ביוגרפיה בת כ-800 עמודים של סונטג מאת הביוגרף והמתרגם האמריקאי בנג'מין מוֹזֶר, עליה זכה לפני שלוש שנים בפרס פוליצר. ב־2014 יצא סרט הדוקו "לקרוא את סוזן סונטג" שעסק בחייה האישיים והאינטלקטואליים. בשבועות האחרונים הוכרז כי ספרו של מוֹזֶר יעובד לסרט בבימויה של יוצרת הדוקו האמריקאית קירסטן ג'ונסון. בסרט העלילתי קריסטן סטיוארט תגלם את סונטג, והוא עתיד לתאר ארבעה פרקים מתוך חייה הסוערים של הוגת הדעות.

5

רעיונותיה של סונטג, שבזמן פרסומם נחשבו לחדשניים ומעוררי מחלוקת, הפכו עם השנים למקובלים ומובנים בכל דיון תרבותי. כך למשל חיבורה הידוע "הערות על הקאמפ", בו ביטלה את הדיכוטומיה בין תרבות גבוהה לנמוכה, או ספרה "המחלה כמטאפורה", בו קראה תיגר על המנטליות של האשמת הקורבן, שמסתתרת מאחורי השפה בה אנו משתמשים כדי לתאר מחלות ואת אלה הסובלים מהן.

6

סוזן סונטג גם ניבאה כי יגיע היום בו יפנו הצלמים באובססיביות את מצלמותיהם כלפי עצמם. קרי תצלום הסלפי. בספרה "הצילום כראי התקופה" היא כותבת: "אחת התוצאות של הטכנולוגיה החדישה של המצלמה... היא הפניית המצלמות לשימושים פרטיים ונרקיסיסטיים - כלומר, לפיקוח עצמי". וכאשר הכל מתועד, היא מוסיפה, כולם מוכנים כל העת לצילום - "תופסים פוזה" כלשונה - ונעשים דימויים משונים של עצמם.