האם יש הבדל בין מצביעי ימין ושמאל בשאלה מהי דמוקרטיה?

כמעט כולם בעד "דמוקרטיה" ונגד "דיקטטורה". כמעט כולם גם מכירים את ההגדרות הבסיסיות של שתי צורות הממשל הללו, ואת ההבחנה הבסיסית בין שיטת שלטון שנשענת על תמיכה שמתקבלת מהציבור או מהעם לבין רודנות לסוגיה השונים. אבל לא כולם מודעים לכך שבפועל ההגדרות הללו הן מעט מורכבות יותר, והדיון על כך הופך להיות רלוונטי במיוחד בימים אלה.

* דֵמוֹקְרַטְיָה

אז מהי דמוקרטיה? אם נסתכל על ההגדרה היבשה של אנציקלופדיית בריטניקה נראה כי מדובר ב"שיטת ממשל שבה חוקים, מדיניות, הנהגה והתחייבויות מרכזיות של מדינה נקבעים במישרין או בעקיפין על ידי 'העם'... [מונח] שמאז אמצע המאה ה־20 בדרך כלל כולל את כל (או כמעט את כל) האזרחים הבוגרים". אלא שכפי שהזכרנו כיום מקובל להסתכל על ההגדרה הזאת בצורה רחבה בהרבה. כך, למשל, במדד הדמוקרטיוּת של המדינות שעורך המגזין הבריטי אקונומיסט מצוין כי מוסכם בדרך כלל שמלבד ההתבססות על שלטון הרוב, משטר דמוקרטי אמור לכלול גם "קיומן של בחירות חופשיות והוגנות; הגנה על זכויות המיעוט; וכיבוד זכויות אדם בסיסיות". עוד מוזכרים שם, למשל, "שוויון בפני החוק", ו"פלורליזם פוליטי".

גם פרופ' אבנר דה־שליט מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית שעמו שוחחנו אמר לנו כי הוא רואה את התמונה בצורה מורכבת יותר. אמנם, לדבריו, "אחת האסכולות במדע המדינה גורסת שהדמוקרטיה מגולמת במוסדות ובהסדרים פורמליים - ובהם בלבד. כלומר, די באימוץ פרקטיקות כמו בחירות חופשיות ושוות, כינון חוקה והפרדת רשויות כדי שהמשטר יהיה דמוקרטי", אך הוא סבור כי ההגדרה שרלוונטית יותר לימינו היא זו שתבע הכלכלן ואיש מדע המדינה ג'וזף שומפטר (Schumpeter). לפי ההגדרה הזאת, "גם בדיקטטורה וגם בדמוקרטיה, יש תחרות על העוצמה. ההבדל הוא שבדמוקרטיה התחרות הזו היא חופשית". למה הכוונה? תחרות שהיא חופשית באמת מגלמת בתוכה מאפיינים חשובים רבים, כמו שוויון בפני החוק שמצריך בתי משפט חופשיים ועצמאיים, הזדמנויות שוות לשכבות שונות באוכלוסייה שקשורה גם למניעת אפלייה לסוגיה השונים, ועוד.

* דִיקְטָטוּרָה

ומה לגבי דיקטטורה? ההגדרה היבשה בבריטניקה היא "צורת ממשל שבה אדם אחד או קבוצה קטנה מחזיקים בכוח מוחלט ללא מגבלות חוקתיות אפקטיביות". אבל גם כאן יש הבחנות שחשוב לעשות. פרופ' דה שליט מבחין, למשל, בין משטרים טוטליטריים ש"בהם כל העוצמה וכל הסמכות נמצאות בידי המדינה", לבין משטרים סמכותניים ש"בהם גורם אחד מרכז לידו שליטה בכל מוסדות השלטון, אולם הם שומרים על כלכלה חופשית ותחרותית". לדבריו, זה, לדוגמה, "מה שבולסונארו ניסה לעשות בברזיל". לשיטתו, אלה וגם אלה הם משטרים דיקטטוריים, "משום שאין בהם תחרות על העוצמה הפוליטית".

הבחנה מעניינת אחרת שהוא עורך היא בין "דיקטטורה של פעם" לדיקטטורה של היום. "בעבר", הוא אומר, "משטרים דיקטטוריים - כמו ברית המועצות ומזרח גרמניה - התבססו על שני מרכיבים: יצירת פחד ושימוש במשטרה חשאית כדי לרגל אחרי אזרחים". הבעיה היא שיצירת מנגנונים כאלה דורשת משאבים אדירים. מסיבה זו, הוא אומר, עם הזמן עברו המשטרים הדיקטטוריים לשיטה חדשה: "הנדסת התודעה" של הציבור.

לדבריו, "שני מישורים עיקריים שבהם מתעצבת תודעה של אנשים הם תקשורת וחינוך. ההשתלטות על צמתי תקשורת מרכזיים עשויה לאפשר לשלטון להפיץ ידיעות כזב ולעוות את תפיסת המציאות של ההמון, ולמנוע נגישות למידע. השתלטות על מערכת החינוך נותנת לשלטון את הכוח לחנך לאידיאולוגיה מסוימת ולמנוע היכרות עם אידיאולוגיות מתחרות".

תחקיר:  יובל אינהורן