מה הופך את "קזבלנקה" לאחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע האמריקאי?

ג'ורנל אנדרסון כותב על טלוויזיה ב"וול סטריט ג'ורנל" 

אפילו חובבי סרטים שלא חושבים ש"קזבלנקה" הוא היהלום שבכתר של הוליווד, חייבים להודות שזה אחד מהסרטים האהובים ביותר שאי פעם נוצרו בשיטת האולפנים. זה סיפור על ישועה. סיפור מסעו של גיבור. סיפור אהבה שובר לבבות. מקור לדיאלוגים אלמותיים. זוכה פרס אוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. וסיפור על עימות בין כוחות האור לכוחות החושך, שצולם בזמן שהעולם האמיתי היה לכוד במלחמה מהסוג הזה בדיוק.

● הסרט הצרפתי על משולש אהבה סוער שכבש את העולם ושינה את פני הקולנוע
● "ד"ר סטריינג'לאב": האם קומדיה שבסיומה העולם נהרס יכולה להיות מצחיקה כל כך?
● מה הופך את "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק לאחת מפסגות הקולנוע במאה ה־20?  

התסריט של הסרט

אחת הסיבות לכך שהסרט הזה עובד - למרות שמבקרת הקולנוע האמריקאית האגדית פאולין קייל תיארה אותו כ"רומנטיות קיטשית באופן דוחה" - היא האדריכלות המרשימה של התסריט שכתבו האחים אפשטיין, ג'וליוס ופיליפ, והווארד קוץ'. כמו כן ישנו הבימוי של מייקל קורטיז, שמעולם לא נחשב ל"אוטר" (יוצר סרט שהוא גם הבמאי, גם התסריטאי וגם האחראי לתהליך הסרט כולו, וסגנונו האישי ניכר בכל מרכיבי היצירה), אבל בקריירה הארוכה שלו, שכללה סרטים כמו "הרפתקאות רובין הוד" ו"מילדרד פירס", הוא תמיד סיפק את הסחורה. התסריט של קוץ' ואפשטיין עסוק כולו בקידום העלילה ואין בו שומן עודף. קורטיז לקח את התסריט ושם אותו על ספידים.

הקאסט של הסרט

מהפתיחה חסרת הנשימה, שנותנת כל מה שצריך לדעת על הפוליטיקה בקזבלנקה - הסרט לא מפסיק לנוע: אחד החשודים המיידים נורה ונהרג תחת הפוסטר של הגנרל אנרי פיליפ פטן, שזכה לתהילה כמגנה של צרפת במלחמת העולם הראשונה, ולאחר תבוסתה הצבאית במלחמת העולם השנייה עמד בראש ממשלת וישי, ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. המצלמה עוברת על פני המועדון של ריק בליין (המפרי בוגרט), שוט שמנציח את ייאושם של המדוכאים. בהתחלה, רק ידיו של ריק מוצגות - חותמות על חשבון או משחקות שחמט; עד שהמצלמה מגיעה לפניו, הצופים כבר יודעים במי מדובר.

קורטיז היה מעולה בסוג זה של קיצורים, והיה לו קאסט של דמויות קרטוניות שעזרו לו עם זה: ס.ז. סאקאל השמנמן כמלצר קרל; לאוניד קינסקי כברמן "הרוסי המשוגע" סשה; סידני גרינסטריט עב הבשר כסניור פרארי, דמות שיש לה את אחת השורות הטובות ביותר בסרט: "בתור מנהיג הפעילויות הלא חוקיות בקזבלנקה, אני אדם בעל השפעה ומכבדים אותי".

אבל קורטיז ידע גם להשתמש בכוחו של קלוז אפ ממושך: ההבעה המעונה של ריק כשהוא רואה לראשונה את אילזה לונד (אינגריד ברגמן) במועדון שלו; המבט השבור של אילזה כשריק לא נותן לה את מכתבי המעבר; שניהם נפרדים לשלום במבט בעיניים, ואילזה אומרת בשקט "אלוהים ישמור אותך" לפני שהיא ממריאה לליסבון.

מדוע אי אפשר לנתח את הסרט

אבל הניסיון לנתח את קזבלנקה כדי להבין מה בדיוק מרומם אותו מסתם סרט ליצירת מופת שקול לניסיון לפרק את הקסם של הקולנוע. כמובן שהסרט גדול מסכום חלקיו - כך הם כל הסרטים הטובים ביותר. וכמו רבים מהם, נראה שקזבלנקה נבנה כמעט כאוסף של תקלות - או לכל הפחות נסיבות לא מיוחדות. הסרט מבוסס על מחזה שמעולם לא הופק; כיכב בו שחקן (המפרי בוגרט) שאיש לא ידע באמת לאיזה סרטים הוא מתאים. ובכל זאת, כפי שקורה לפעמים, אוסף מרכיבים לא סביר - חשבו על הבניינים של פרנק גרי או על המוזיקה של מאהלר - נבנה למשהו נשגב ובלתי ניתן לתיאור במילים. למעשה, אם נחקור מקרוב מדי את הסרט נסתכן בפיצוץ הבועה העדינה הזו.

ויחד עם זאת, יש משהו מאוד בסיסי בקזבלנקה, שהוא כבר בן יותר מ־‏80 שנה (הסרט הוקרן לראשונה בניו יורק ב־26 בנובמבר 1942). עם כל הזוהר, ההרואיות והפטריוטיות שלו, קזבלנקה מדבר באופן מאוד אינטימי על רעיון השייכות - לא במובן של משפחה גרעינית, בהכרח, אלא באופן שבו סרטים קלאסיים עסקו בו.

רעיון השייכות בקלאסיקות קולנועיות

העוקץ של "הקוסם מארץ עוץ" למשל, אינו בכך שדורותי חוזרת לקנזס, אלא בכך שהותירה מאחור, בעוץ, את הדמויות שהיא (ואנחנו) באמת אוהבים. בסרט "המחפשים" של ג'ון פורד, איתן אדוארדס בגילומו של ג'ון ויין משוטט בגלות בגלל חוסר יכולת להתחבר עם הזולת. גיבור הסרט "האזרח קיין" רדוף על ידי הילדות ההרוסה שלו ומקום הולדתו שאליו תמיד, כנראה באופן לא מודע, הוא נכסף.

בקזבלנקה, הדמעות שאנו מזילים על הרומן חסר התקווה בין ריק ואילזה הן אמיתיות. אבל אנחנו גם כואבים על מה שאנו מותירים מאחור במועדון "קפה אמריקאן" שריק מנהל: מקום מקלט אידאלי - שיקי, קוסמופוליטי אבל איכשהו גם דמוקרטי - בהנהגת גבר (אמריקאי) חזק, רודן טוב לב, ואולי גם גבר שהמסכה הקשוחה שלו מסתירה לב זהב. המועדון של ריק הוא גם תמונת מראה של אמריקה אליה כל כך הרבה דמויות משניות מנסות לברוח. רק שלושה מהשחקנים הראשיים בסרט נולדו בארה"ב; שאר השחקנים, רבים מהם ברחו מאירופה עם עלייתו של היטלר. העובדה שפליטים משחקים פליטים מחזקת את האמינות של הסרט.

לא הכל בקזבלנקה הגיוני. למשל, מכתבי המעבר שנלקחים מהשליחים הגרמנים שנרצחו וחתומים על ידי שארל דה גול. מדוע שהגרמנים יכבדו מכתבים שחתומים על ידי גנרל דה גול? למה מפקד המשטרה הצרפתי, קפטן רנו (קלוד ריינס) נשמע בריטי? למה ריק וסאם (דולי וילסון) יבשים לחלוטין כשהם עולים על הרכבת היוצאת מפריז, אחרי שחיכו לאילזה בגשם זלעפות?

אך בסופו של דבר, זה קצת כמו השאלה ששואל ריק, כשהוא שיכור ואבל על אילזה: "אם זה בדצמבר 1941 בקזבלנקה, מה התאריך בניו יורק?" לא הכל צריך להיות נכון כדי להיות שירה.