על הסיפור הדרמטי שמאחורי הפקת הסרט "הסנדק"

1

"הסנדק", סרטו של פרנסיס פורד קופולה מ־1972 המגולל את סיפורה של משפחת קורליאונה, אחת מחמש המשפחות השולטות במאפיה הסיציליאנית של ניו יורק, הוא אבן דרך כלכלית, קולנועית ותרבותית: הוא הופק ב־6 מיליון דולר ובשנת יציאתו גרף 250 מיליון דולר (בזמנו נחשב לסרט המרוויח ביותר בכל הזמנים, עד הסרט "מלתעות" של סטיבן ספילברג ב־1975, שהכניס כ־400 מיליון דולר), הציל את אולפני "פרמאונט" מקריסה כלכלית, התניע את הקריירות של קופולה ושל השחקנים הראשיים מרלון ברנדו ואל פאצ'ינו, והפך את מריו פוזו, שעל פי הרומן שלו מבוסס הסרט, מסופר נידח ומרושש למפורסם ועשיר.

הוא גם סחף את טקס פרסי האוסקר ב־1972 עם 11 מועמדויות ו־3 זכיות (בקטגוריות הסרט, השחקן והתסריט הטובים ביותר) ושימש כבסיס לסרטי המאפיה המודרניים כמו "הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה, "החבר'ה הטובים" של מרטין סקורסזה, "היו זמנים באמריקה" של סרג'יו ליאונה ו"כלבי האשמורת" ו"ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו. ברשימת הסרטים הטובים ביותר שערך מכון הסרטים הבריטי ב־2023,
נבחר "הסנדק" למקום ה־12.

2

"עזוב את האקדח, קח את הקנולי" (Leave the Gun, Take the Cannoli), היא שורה מתוך הסרט, וגם שם ספרו של מארק סיל, עיתונאי אמריקאי ותיק, שכותב כיום ב"ואניטי פייר". בספר הוא חוזר אל הסיפור הדרמטי שמאחורי הפקת הסרט, שהיתה רוויה במלחמות אגו ומאבקים אמנותיים רבים, ולמודת נחת זרועם של המאפיה האמריקאית־איטלקית.

הסיפור של "הסנדק" מתחיל כעשור לפני יציאתו לאקרנים. ב־1963 נחשפה האומה האמריקאית בטלוויזיה למפעל המאפיוזי במלוא כיעורו: ג'וזף ואלצ'י, חייל במשפחת הפשע ג'נוביז, חשף את קיומו של ארגון פשיעה איטלקי ששלט במוסדות רבים בארה"ב. הוא גם הראשון שחשף את שמו של הארגון הזה: קוזה נוסטרה, שמשמעותו באיטלקית: "העניין שלנו". בשימועי המשפט של ואלצ'י ששודרו בטלוויזיה צפה גם מריו פוזו, בן למשפחת מהגרים סיציליאניים, שהתפרנס ככותב ספרים מסוגת "ספרות זולה", ז'אנר ספרותי שנחשב נחות בשל תכניו הפופולריים. הוא היה אז חולה, מכור להימורים ומסובך עד מעל הראש עם כרישי השוק האפור.

תחת השפעת השימועים, הצליח פוזו, בעזרת סיפורי מאפיה מומצאים ומבלי לפגוש מעולם איש מאפיה, להקסים בארוחת צהריים את המו"ל של הוצאת הספרים "פוטנאם". בו במקום הוא קיבל מקדמה וחוזה לספר. מתוך דחף בהול להסדיר את חובותיו הכבדים, חודשים ארוכים פוזו הסתגר במרתף הבית וכתב ללא הרף, תוך כדי שהוא מתמודד עם הרעש הבלתי פוסק שהקימו חמשת ילדיו האנרגטיים.

3

מפיק הסרטים ההוליוודי רוברט אוונס, שהפיק גם את "תינוקה של רוזמרי", "צ'יינה טאון" ו"סיפור אהבה", ידע כי ספרים טובים יכולים להפוך לסרטים פופולריים. ב־1967 הוא מונה למנהל אולפני "פרמאונט" וחיפש את הלהיט הקולנועי שיציל אותם משקיעתם. לשם כך הוא שכר את שירותיו של ג'ורג' ווייזר, איש פרסום מקושר בתעשיית המו"לות, אשר תמורת 25 דולר לשבוע נדרש לאתר את הספר שעל פיו יופק הלהיט הגדול. ווייזר מצא את מריו פוזו, והלה הוזמן לפגישה עם אוונס. פוזו הגיע אליה עם כתב יד בן 100 עמודים שנקרא "מאפיה", וקיבל מהמפיק מקדמה בסך 12 וחצי אלף דולר, מעט יותר מסכום חובות ההימורים שלו, וגם התחייבות לקבל עוד 50 אלף דולר במידה והסרט יופק, ללא תגמולים. בלי לחשוב יותר מדי, פוזו חתם על החוזה והלך לקבל את הצ'ק.

4

מריו פוזו סיים את כתיבת הספר בשלהי 1968. הוא הגיש אותו להוצאת פוטנאם ויצא עם משפחתו לחופשה ארוכה באירופה. כששב ממנה, הוא עבר דרך הסוכנת שלו כדי לקושש עוד חלטורה שתממן את הנופש, ונדהם לגלות שעל השולחן מונחת הצעה בגובה 410 אלף דולר לזכויות על הספר. במרץ 1969 ראה אור הספר "הסנדק". במשך 67 שבועות הוא כיכב בראש רשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס", מכר במשך שנתיים 9 מיליון עותקים, תורגם בהמשך ל־70 שפות וזכה לביקורות מהללות. לצד זה, הספר עורר את חמתם של חברי משפחות הפשע האיטלקיות, על כך שהציג אותם כטיפוסים אכזריים ותאבי כוח ובצע.

5

ג'וזף קולומבו היה הבוס של משפחת קולומבו, אחת מחמש משפחות המאפיה בניו יורק וגם יו"ר הליגה האמריקאית־איטלקית, שעסקה במניעת הפצת סטריאוטיפים של הקהילה ומיגור המילים "מאפיה" ו"קוזה נוסטרה" מהשיח בארה"ב. לדברי מארק סיל, הפקת הסרט יצאה לדרך ב־1971 והליגה נאבקה בה - פומבית ומאחורי הקלעים. מפיקי הסרט, אוונס ואל רודי, סבלו מאיומים על חייהם, היתרי צילום בלוקיישנים עוכבו ותושבים ועסקים באזורי הצילום גילו עוינות כלפי צוותי ההפקה. רק אחרי שאוונס ורודי הסכימו לשכור חברי מאפיה לעבודה על הסט, למחוק מהתסריט את המילים "מאפיה" ו"קוזה נוסטרה" ולתרום 10% מרווחי הפרמיירה לליגה, צילומי הסרט נמשכו ללא הפרעות.

6

מארק סיל חושף בספרו כי מריו פוזו הוא זה שהציע לתפקיד הראשי, ראש המשפחה ויטו קורליאונה, את מרלון ברנדו, שנחשב אז כ"גמור ובעייתי", וגרוע מזה - "לא קופתי". רוברט אוונס פנה לשורה של במאים ידועים כמו ארתור פן, ריצ'רד ברוקס, קוסטה גברס, אוטו פרמינגר, ופיטר ייטס - אלא שכולם היו עסוקים או סרבו.

בסופו של דבר המפיקים החליטו שהבמאי צריך להיות ממוצא איטלקי. ב-1970, כשהם פנו אל פרנסיס פורד קופולה, הוא היה בן 31, הצעיר בבמאי האולפנים, עם פרס אוסקר ראשון על התסריט שכתב לסרט "פטון". קופולה לא שש לביים סרט גנגסטרים, היו לו אז יומרות אינטלקטואליות, אבל הוא נזקק נואשות לכסף. לקראת הפגישה עם אוונס, קופולה תודרך לדבר עמו על פסטה איטלקית. זה עבד.