בלי הסכם ממון: כך תחולק בגירושים דירה שנרכשה מכספי אחד מבני הזוג

בני זוג היו נשואים שנה ושמונה חודשים. תשעה חודשים לאחר שהתחתנו, הם רכשו דירה ב־2 מיליון שקל שנרשמה על שם שניהם באמצעות משכנתה משותפת, כספים שנתנו הורי הבעל והלוואות גישור עד שתימכר דירה שהייתה בבעלות הבעל לפני הנישואים. בהמשך, דירת הבעל נמכרה, והמשכנתה והלוואות הגישור נפרעו. עוד לפני שקיבלו את הדירה, בני הזוג החליטו להתגרש.

הבעל התנגד לחלוקת הדירה למרות שלפי חוק יחסי ממון, משהצדדים לא ערכו הסכם ממון, עם פקיעת הנישואים זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית הנכסים המשותפים. הבעל טען כי רכישת הדירה מומנה במלואה על־ידו, ובשל משך הנישואים הקצר, האישה לא התגוררה בדירה. עוד טען הבעל כי מדובר בתוכנית עוקץ שהאישה תכננה מראשית היכרותם.

השופט רמי בז'ה מבית המשפט לענייני משפחה באשדוד קיבל את תביעת האישה וקבע כי על אף שלא השקיעה כספים ברכישה, הנישואים הקצרים והעובדה שהזוג נפרד לפני קבלת החזקה בדירה - מדובר בנכס משותף. "במקרים בהם בני זוג חותמים יחדיו על הסכם לרכישת נכס, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא", קבע השופט.

בית המשפט פסק כי חיי נישואים קצרים אינם שוללים את זכויותיה של האישה בדירה. "מדובר בסיכון מודע שהנתבע נטל שעה שהוא בחר לעשות שימוש בכספים שקיבל ממכירת דירתו לצורך רכישת הדירה שבמחלוקת, מבלי להבטיח קודם לכן את זכויותיו… סיכון זה היה מוחשי וממשי, והיה על הנתבע לקחת בחשבון גם את האפשרות שהנישואים לא יאריכו ימים - כפי שאירע בפועל".

בנוסף, הטענה ל"תרגיל עוקץ" נדחתה בהיעדר הוכחה. ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה ומכירתה למרבה במחיר, וחלוקה באופן שווה בין בני הזוג.

עו"ד שרה זינו אמוראי ייצגה את האישה; עו"ד רן רייכמן ייצג את הבעל.

משמעות הפסיקה: דירה שנרכשה במהלך חיי הנישואים ונרשמה על בני הזוג, תחולק באופן שווה עם הפרידה, ככל שאין הסכם ממון הקובע אחרת. זאת גם אם מומנה באופן מלא על־ידי צד אחד, וגם אם הנישואים היו קצרים. 

מספר תיק: 4254-02-22

אמיר הנדל ובן זוגו הוכרו כידועים בציבור בביטוח הלאומי וניהלו משק בית משותף. הנדל לא עובד, ובן זוגו כן. כאשר הנדל נדרש לשלם דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות, הוא פנה למוסד בבקשה לקבל פטור כעקר בית שבן זוגו עובד, בהתאם לסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי המתייחס לאישה עקרת בית, אך סורב בנימוק כי רק עקרת בית פטורה מתשלום.

בתגובה, הנדל תבע את המוסד. הוא טען כי מדובר בפטור הניתן לתא משפחתי ולא למבוטחת כשלעצמה, ולכן על אף לשון החוק, יש להכיר בזכאותם שלו ושל בן זוגו, כפי שתא משפחתי המורכב מזוג נשים קיבל הכרה.

לפני שנה, בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את התביעה. בביטוח הלאומי לא ויתרו והגישו ערעור על ההחלטה לבית הדין הארצי. השבוע הנשיאה ורדה וירט־ליבנה, השופטת סיגל דוידוב־מוטולה, השופט אילן סופר ונציגי הציבור ירון לוינזון ושרגא ויצמן דחו את הערעור. נקבע כי גבר שנמצא בזוגיות עם בן מינו במסגרת תא משפחתי יכול להיכלל תחת המונח "עקרת בית" שבחוק, ובהתאם לקבל את כל הזכויות והחובות המוחלות על אישה המוגדרת כך.

בית הדין קבע כי ההבחנה הלשונית בין גבר לאישה בסעיף המתייחס ל"עקרת בית", מבוססת על תפיסת עולם ארכאית שהייתה נהוגה בתחילת שנות ה־50, אז נחקק חוק הביטוח הלאומי, וכי באותה תקופה לא עמדה לנגד עיניו של המחוקק אפשרות של תאים משפחתיים שונים ובכלל זה תא משפחתי של בני זוג הומוסקסואליים.

בית הדין הארצי קבע כי עיקרון השוויון מחייב להעדיף פרשנות המחילה את הוראות הסעיף על תא משפחתי של שני גברים: "הבחנה בין תא משפחתי המורכב מזוג הטרוסקסואלי לתא משפחתי המורכב מזוג חד־מיני, אינה נובעת משוני רלוונטי, ומשכך היא מפלה... הפרשנות לפיה גבר החי בזוגיות עם בן מינו בתא משפחתי יוכל, לפי בחירתו, להיות מוגדר כעקר בית, מתבקשת נוכח האינטרס הציבורי ועיקרון השוויון העומד בבסיסו. זוהי פרשנות המקיימת זכויות אדם, ובין היתר משום כך היא עדיפה על פני פרשנות אחרת".

עורכי הדין יוסף פולסקי ולירון דגון ייצגו את המוסד לביטוח לאומי; עורכי הדין חגי קלעי ואייל וייס ייצגו את הנדל.

משמעות הפסיקה: אסור להפלות בין בני זוג בתא משפחתי חד־מיני לבין זוג הטרוסקסואלי. 

מספר תיק: 74074-05-23

מים חדרו לדירת בני זוג מדירה בקומה שמעליהם. בני הזוג היו מבוטחים במגדל, שתיקנה את הנזק שנגרם והגישה תביעת שיבוב לקבלת התשלום בגובה כ־37 אלף שקל מהשכן שבדירתו הייתה הנזילה ומוועד הבית. לטענת החברה, האחריות על הנזק רובצת על השכן, שכן מקור הנזילה בצנרת הפרטית שלו. השכן טען כי מקור הנזילה הוא בחיבור שבין הצינור המשותף לצנרת הפרטית, ולכן האחריות מוטלת על ועד הבית. טענה זו הובילה לצירוף הוועד לתביעה, שטען כי החיבור נמצא בתחום דירת השכן.

הרשם הבכיר אדי לכנר מבית משפט השלום בבת ים קבע כי מקור הנזילה הוא בצנרת המשותפת, וציין כי השכן לא התרשל: "הוא פעל במהירות לאיתור מקור הנזילה ולתיקונה, תוך הזמנת אנשי מקצוע ושיתוף־פעולה עם נציגות הבית המשותף".

מנגד, נקבע כי הוועד לא הוכיח נקיטת אמצעים סבירים למניעת הנזק בהתאם לסטנדרט "האדם הסביר", למרות שהנזילה פגעה ברכוש המשותף.

באשר לאחריות לתחזוקת החיבור בין הצנרת הפרטית למשותפת, הרשם בחן את המצב לפי המבחן התכליתי שנקבע בפסיקה - את מי משרת הצינור. "האחריות לתחזוקת הצינור הבעייתי מוטלת על נציגות הבית המשותף, שכן מדובר בצנרת המשרתת את כל הדיירים".

נקבע כי ועד הבית יישא באחריות לנזק. התביעה נגד השכן נדחתה.

עו"ד רם צרפתי, שייצג את ועד הבית, מסר: "מעדות שרברב עלה כי מדובר בכשל בתחום צנרת דירת הנתבע 1. בית המשפט לא התייחס לעדות בעניין מיקום הכשל וגם לא לפסיקה מנחה של בית המשפט המחוזי שקבע כי כשל בצנרת כאמור הוא באחריות בעל הדירה".

עו"ד הרצל יהודאי, שייצג את השכן, מסר: "השופט התרשם מעדותם של הנתבע 1 ומהשרברב שתיקן את הנזילה. אומנם ישנה הלכה הקובעת כי אם הנזילה היא מהסתעפות הצנרת, אז בעל הדירה בה נזלו המים אחראי לנזק, אך במקרה דנן הנזילה הייתה מהצינור המשותף".

משמעות הפסיקה: במקרה שמדובר בצנרת משותפת, בעל דירה ונציגות הבית המשותף מחויבים לנקוט אמצעים סבירים למניעת הנזק. 

מספר תיק: 25802-04-22