סימון ביילס פרשה מהאולימפיאדה הקודמת. האם זה יכול לקרות לה שוב?

המתעמלת הכוכבת פרשה מגמר הנבחרת בטוקיו לאחר שחוותה תופעה שנקראת the twisties  • זה מה שאומר המדע על הסיכוי להתפרצות נוספת

קהל מתאסף מחוץ למלון de Ville בפריז, לצפות בסימון ביילס מופיעה באוליפאידה, יום ראשון / צילום: ap, David Goldman
קהל מתאסף מחוץ למלון de Ville בפריז, לצפות בסימון ביילס מופיעה באוליפאידה, יום ראשון / צילום: ap, David Goldman

כשסימון ביילס צלעה במהלך המוקדמות, עם שובה לזירה האולימפית ביום ראשון, עורר הדבר ספקות בנוגע ליכולתה לחזור למדרגה העליונה של הפודיום. אבל לקראת גמר הנבחרת ביום שלישי בערב, התעוררה שאלה נוספת ודחופה יותר, המרחפת מעל סיכוייה של המתעמלת־הכוכבת למדליית זהב.

המתחרה האולימפית בת ה־61 שמביסה אתלטים בני מחצית מגילה 
אזור הגולגולות: המקום המפחיד ביותר בהיסטוריה האולימפית 

האם ייתכן שביילס נתקפת שוב בתופעה המסתורית שטרפדה את האולימפיאדה האחרונה שלה?

בשנת 2021, היה הקהל ברחבי העולם המום מפרישתה של ביילס מן התחרות הקבוצתית ללא פציעה ברורה - ומבולבל עוד יותר מן ההסבר שהתקבל לאחר מכן. התברר שביילס סבלה ממשהו שנקרא the twisties, תופעה שמתעמלים מתארים כחוסר יכולת להבין היכן גופם נמצא כשהם מסתובבים באוויר.

סימון ביילס. מרוכזת בתרגיל הקרקע, השבוע, אולימפיאדת פריז / צילום: ap
 סימון ביילס. מרוכזת בתרגיל הקרקע, השבוע, אולימפיאדת פריז / צילום: ap

זה היה מבלבל כמעט לכולם - ועורר שאלות שלא זכו למענה ראוי לאורך כל הקאמבק של ביילס: מה גורם לזה? האם זה יקרה שוב? איך מתקנים את זה? האם זה ניתן לתיקון?

החדשות הטובות הן שאפשר להתגבר על ה־twisties. הרעות: ברגע שהתופעה נחרטת במוח, תמיד קיימת אפשרות שהיא תעלה שוב מעל פני הקרקע.

לאיש בעולם אין מומחיות רבה יותר בנושא מאשר לאנאמרי מארנן, מתעמלת שהפכה לפסיכולוגית קלינית העובדת עבור צבא ארה"ב. היא זיהתה מייד את מה שביילס חווה כדומה למשהו שהיא השקיעה שנים בחקירתו, אלא שהיא לא קוראת לזה twisties. במקום זאת, יש לה מילה אחרת עבור התופעה. פליקיקאמו (Flikikammo).

משתלט על הגוף

מארנן הקדישה את חייה לכך, ונעשתה למומחית המובילה ביותר בנושא המעורפל והלא מדובר כמעט. ואז התרחש לפתע מקרה מבחן שלו, יחיד במינו, לעיני כל העולם.

סימון ביילס, באוליפיאדת טוקיו / צילום: ap, Ashley Landis
 סימון ביילס, באוליפיאדת טוקיו / צילום: ap, Ashley Landis

היא מתעמלת עילית בדימוס שהתחרתה על הבמה העולמית. היא חוותה גרסה מקבילה של ה־twisties בעצמה - חוסר יכולת פתאומית להתהפך לאחור, הידוע בשם "פליקיקאמו" בשפת האם שלה, פינית. מאז שפרשה, היא חיברה שני מאמרים ופרק בספר העוסקים בנושא.

וכך, כשכולם התקשו להבין כיצד יכול ספורטאי לאבד במהירות את היכולת לעשות משהו שעשה כבר אלפי פעמים בעבר, למראנן היה די במבט אחד בביילס כדי להבין במה מדובר. "אפשר לראות את זה ברגע", אומרת מארנן. "אפשר כמעט להרגיש את זה".

המחקר של מארנן מצא שפליקיקאמו הוא חסם מנטלי המשפיע על דפוסי תנועה אוטומטיים במיוחד. בשפה פשוטה, המשמעות היא שהדבר משפיע על ספורטאים המבצעים את אותה מיומנות מדויקת שוב ושוב. מתעמלים וצוללנים, למשל, מתרגלים תנועות מסוימות פעמים רבות כל כך, עד שכאשר הם עושים זאת בתחרות זה בעצם אוטומטי - עד שלפתע זה לא.

"זה לא מתוך בחירה, ואין לכך הסבר", אומרת מארנן. "זה בא פתאום, כאילו מישהו אחר השתלט על הגוף והמוח שלך, ולא הייתה לך שום שליטה על מה שקרה".

ביילס והנבחרת האמריקנית עם המדליות, אתמול (ג'), לאחר שניצחו / צילום: ap, Charlie Riedel
 ביילס והנבחרת האמריקנית עם המדליות, אתמול (ג'), לאחר שניצחו / צילום: ap, Charlie Riedel

ה־twisties, היא אומרת, הם "אותה תופעה לחלוטין" כמו הפליקיקאמו, רק בצורה מעט שונה. במקרה של ביילס, כפי שראו מיליוני אנשים, היא הייתה אמורה להסתובב באוויר שתי פעמים וחצי בקפיצה מסוס הקפיצות (vault) אך איבדה את המסלול ובסופו של דבר הסתובבה רק פעם וחצי.

כשזה קורה, בפעם הראשונה שמתעמל מפספס סיבוב, או נרתע מסלטה לאחור, הדבר מייצר דפוס תנועה חריג שהמוח שלו מתחיל לפעול לפיו, מעבר לשליטתו. את הקשרים השליליים האלה המוח לומד הכי מהר, היא אומרת.

ובניגוד לשחקן גולף שסובל מעווית בפרק כף היד בגלל לחץ (yips), ושבמקרה הגרוע הוא יעיף כדור לתוך היער, ספורטאי שמקפץ גבוה באוויר מסתכן בשבירת צווארו.

ככל שמתעמל חושב על כך יותר, כך הוא יתקשה יותר לחזור לדפוס התנועה הישן. ולכן מארנן ידעה שביילס לא יכלה פשוט לדחוף את עצמה לסיים את התחרות בטוקיו. החסימה המנטלית פירושה שפיזית לא הייתה אופציה להמשיך - אפילו לא לדמיין זאת.

סטרס כטריגר

מארנן חוותה פליקיקאמו לראשונה כשהייתה בת 11 - והיא סבלה מכך במשך כל הקריירה שלה. היא החזירה לעצמה את היכולת להתהפך לאחור, ואז איבדה אותה שוב. בסופו של דבר, היא כמעט הפסיקה להתהפך לאחור, והשתמשה במהלכים בסיסיים מאוד כדי למלא את דרישות התחרות. במקרה אחד, היא אפילו המציאה מהלך חדש שנקרא כעת על שמה. החידושים וההמצאות כדי לעקוף את הבעיה הספיקו לה כדי להעפיל לאולימפיאדת 2008.

בטוקיו, ניסתה ביילס להתמודד בעזרת תוכנית דומה של עקיפת ה־twisties. כשקיבלה אישור לחזור להתחרות בגמר הקורה, היא ביצעה תרגיל מצומצם ללא סיבובים, ובמקומם ביצעה ירידה מהמכשיר שלדבריה היא לא ביצעה מאז שהייתה בת 12. ציון הקושי שלה ספג מכה, אך היא עדיין הצליחה לזכות במדליית ארד.

"אני לא חושבת שהיה יכול להיות לכך פתרון טוב יותר", אומרת מארנן.

אך סימון ביילס אינה סימון ביילס משום שהיא יכולה לזכות איכשהו במדליה בלי להסתובב באוויר. זה משום שהיא יכולה להסתובב טוב יותר מכל אחד בספורט. ועכשיו היא חזרה לעשות זאת שוב.

מה שאומר שהשאלה מה הטריגר לתופעת ה־twisties נעשתה רלוונטית שוב. וכך גם השאלה כיצד ניתן למתן אותה.

למארנן לא ברור לגמרי מה גורם לאותה חסימה או החמצה ראשונה. ביילס עצמה אמרה שהיא שמעה שיש לזה קשר ללחץ, וחוקרים אחרים מסכימים. אין זה מקרי, הם חושבים, שה־twisties קרתה לה במשחקי טוקיו ששובשו על ידי מגפת הקורונה, והיו האירוע המלחיץ ביותר בחייה.

מה שברור יותר הוא שחווית ה־twisties יכולה בעצמה להפוך למקור משמעותי ללחץ, ושהחשיבה עליה והניסיון לבצע את המיומנויות בכל זאת רק מחמירים את הבעיה.

מארנן אומרת שחלק מן המתעמלות מפתחות טכניקות התמודדות: לצבוט את עצמן, להכות את עצמן, להסתובב במעגלים או להאזין למוזיקה רועשת ממש, כי "כשאתה מוסח ולא מתמקד במה שאתה עושה, אתה יכול לגשת לדפוס התנועה הזה". באותו האופן, מאמן שצורח על מתעמל או מתחנן אליו להתהפך לאחור או להסתובב באוויר לא יגרום לזה לקרות לעולם.

כעת, הפציעה ברגל מוסיפה גורם חדש לגמרי למשוואה. היא עשויה לגרום הסחת דעת נוספת שעוזרת לביילס להדוף את ה־twisties. יחד עם זאת, אם הפציעה מוסיפה לחץ נוסף, היא עלולה גם להחמיר את המצב.

זה יהיה הגיוני לחלוטין שכל מי שצפה בביילס מאז החזרה שלה יחשוב שהעניין הזה לגמרי מאחוריה. ויכול להיות שזה אכן המצב. אחרי הכול, היא הייתה המתעמלת בעלת הניקוד הגבוה ביותר במוקדמות של יום ראשון - ועוד עם שוק פצוע. אך ככל הנראה השוק היה בריא מספיק כדי שהנבחרת תוכל להכניס אותה להרכב של כל אירוע ביום שני.

ובכל זאת, מארנן אומרת שאיש אינו יכול להבטיח שלא תהיה הישנות של מקרה פליקיקאמו או של ה־twisties.

"כשמשהו נלמד, אי אפשר למחוק אותו", היא אומרת. "לפעמים הם מתפרצים ללא סיבה".