הג'יהאדיסט שהפך לציוני: "הייתי שטוף מוח. הדהים אותי שהכל בישראל נורמלי"

קאסים חאפיז גדל בקהילת מהגרים פקיסטנית מוסלמית בבריטניה שאנטישמיות ושנאת ישראל בערו בה. מדי יום הוא נחשף לרעיונות אנטי-מערביים. כסטודנט החליט להתגייס לארגון טרור כדי להרוג או להיהרג בעצמו למען המטרה, אבל התערבות גורל מקרית גרמה לו לשנות מסלול ולצעוד בדרך הפוכה לחלוטין ממה שהכיר כל חייו. כיום הוא נאבק באנטישמיות ואומר "מה שקרה ב־7 באוקטובר רק מחזק את החשיבות של ישראל ואת המאבק לטובת ישראל". בראיון לגלובס הוא מספר את סיפורו הבלתי ייאמן ומודה: "כבר קרה שחשבו שאני לא בן אדם אמיתי, שהסיפור שלי מופרך, אבל אני מבטיח שאני אדם אמיתי".

• WSJ | הוא התחזה ורימה מאות אנשים באינטרנט. אבל גם הוא היה קורבן
• מפחדים מאיראן, מבלים בחוף הים: החיים הכפולים של הישראלים

חאפיז חי בארה"ב עם אשתו, גם היא פעילה פרו-ישראלית, ומשמש כדירקטור וסגן מנהל מחלקת הסברה ב־Christians United for Israel (או CUFI), ארגון נוצרי פרו-ישראלי ובו כ־10 מיליון חברים. במהלך השנים נאם ברחבי העולם בעד ישראל ונגד האסלאם הקיצוני. הוא מרואיין מבוקש בתקשורת ופעיל מאוד ברשתות החברתיות, שם הוא מפרסם סרטוני הסברה רבים, בין היתר מביקוריו בישראל. האחרון שבהם היה בדצמבר 2023 בכפר עזה, זמן קצר אחרי 7 באוקטובר. "הייתי מזועזע. אנשים התעוררו באותו בוקר ליום רגיל, עם המשפחות שלהם, ואז הגיע הטבח. זה הזכיר יותר את הרעיון של פוגרום מרוסיה, מאשר סכסוך מודרני. הזוועה הדהדה אצלי הרבה מאוד זמן אחר כך".

מה לקחת איתך מהביקור הזה?
"לקח לי הרבה זמן להתאושש, זה גרם לי להבין למה המאבק לטובת ישראל כל כך חשוב. אני עוסק בתחום ההסברה הרבה זמן, ואנחנו תמיד מדברים על כמה חמאס מרושע וכמה חיזבאללה מרושע ואם הם היו יכולים הם היו מבצעים טבח. אבל למרות שידענו את זה, לראות אותם עושים את זה היה מזעזע ובלתי נתפס. המראות, הריח, ובכל צעד שאתה הולך אתה שומע את הזכוכית נשברת תחת רגליך. זה משהו שלא אשכח לעולם.

"ב־7 באוקטובר חזרתי מאוחר מיום הולדת וראיתי שיש התרעות על ירי רקטות בישראל, אז אמרתי לאשתי שאני אבוא לישון בקרוב, אבל קודם אעלה פוסט לרשתות החברתיות על ירי הרקטות. אבל זה המשיך והמשיך. במשך 24 שעות לא באמת עיכלתי את מה שקורה אבל ההבנה של גודל הזוועה חלחלה כשראיתי פוסטים שכתבה חברה שלנו משדרות על מה שקורה וביקשה עזרה. ברגעים האלה אתה מרגיש חסר אונים, שאתה יושב באמריקה ולא יכול לעזור.

"אכפת לי מישראל ומהעם היהודי. זה משהו שהקדשתי לו את חיי. להיות שם ולראות את כל מה שקרה לישראלים באותו יום, הרגשתי באמת ובתמים שמשהו בי נשבר. רק בשבועות האחרונים הוא מתחיל להחלים. כשחזרתי מישראל זה נתן לי את הדרייב להילחם חזק יותר".

אתה לא מפחד ממה שעלול לקרות לך בשל התמיכה שלך בישראל?
"כבר לא. אני כל הזמן מקבל איומים. לא מעט כותבים לי 'אני אהרוג אותך', ויש גם דברים יותר מפורטים וצבעוניים. אבל האיומים כבר מזמן לא מטרידים אותי. צריך להיות חכם ולנקוט אמצעי זהירות, אבל אי אפשר לחיות בפחד. אם נסוג בכל פעם שאנחנו מפחדים, הקיצונים ינצחו. ככה הם פועלים, כל ארגוני הטרור, על ידי בריונות והפחדה. אני יודע כי פעם הייתי בצד השני.

 קאסים חאפיז / צילום: CUFI

"בסופו של דבר אנחנו באמריקה נמצאים בעמדה פריבילגית להפליא שבה אין לנו חיזבאללה וחמאס על גבולותינו. אז אני מדבר באינסטגרם ומקבל איומים מאנשים שלא יודעים איך להשתמש בבדיקת איות, בסדר. מה שהכי משעשע זה שקיבלתי גם הרבה איומים גזעניים. יש הרבה גזענות כלפיי בגלל שאני פקיסטני וזה מגיע מערבים ברחבי העולם. זה מאוד מעניין ואירוני".

אבא הילל את היטלר 

חאפיז נולד בדצמבר 1983 בנוטינגהאם בבריטניה, להורים פקיסטנים מוסלמים שהיגרו כדי לשפר את חייהם. אמו הייתה עקרת בית שגידלה אותו ואת אחותו הגדולה, ואביו עבד בבקרת איכות במפעל. "גדלתי בשכונה פקיסטנית מוסלמית ברובה, קהילת מהגרים מאוד מסורתית", הוא מספר. "בילדותי הקהילה לא הייתה קיצונית במיוחד, אבל האנטישמיות הייתה נוכחת מאוד והרגשתי אותה כל יום.

 חאפיז בתקופה הרדיקלית. התרחק מהאסלאם ובסופו של דבר התנצר / צילום: אלבום פרטי

"הדוגמה הכי קיצונית הייתה שאבא שלי תמיד היה אומר דברים כמו 'היטלר היה אדם גדול'. הוא היה מהלל אותו ואומר ש'הוא לא הרג מספיק יהודים' ו'חבל שהוא לא הרג יותר יהודים'. מה שהיה מוזר זה קודם כל שלא הכרנו אף יהודי בכלל. לא פגשתי אף יהודי עד שנות ה־20 לחיי. שנית, לעם הפקיסטני אין שום אישו אמיתי מול היהודים וישראל, לישראל אין עימות ישיר עם פקיסטן".

ולמרות זאת, כילד ונער חאפיז לא פקפק. "אנשים היו אומרים שהיהודים שולטים באמריקה, שולטים באו"ם, שולטים בתקשורת והכל היה עובדה, לא דעה. בתרבות הפקיסטנית, גם מעבר לים, יש אנטישמיות מושרשת במערכת החינוך בעיקר ובדיאלוג הכללי, אבל אין סיבה אמיתית לאנטישמיות, זה פשוט עבר בירושה".

חאפיז מספר כי עד הדור שלו הקהילה הייתה פסיבית והסתפקה באמירות אנטישמיות. "הדור שלי הפך לקיצוני באנגליה. בתקופה שגדלתי הייתה הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ואנשים התחילו לדבר על הג'יהאד כדבר חיובי. אנחנו כנערים לא נתפסנו כבריטים ולא כפקיסטנים - ולתוך החלל הזה של חיפוש הזהות נכנסו קבוצות כמו חזב א-תחריר (ארגון טרור פאן-אסלאמי ופונדמנטליסטי- אל"ו) וארגוני טרור נוספים והתחילו לדחוף את האג'נדה שלהם. הם לקחו את השנאה שגדלנו איתה והפכו אותה לנשק כדי ליצור טרור אקטיביסטי".

חאפיז אימץ בשמחה את האג'נדות הללו. בגיל 18 צרך כדרך קבע את נאומיהם של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה ושל מנהיג אל קאעידה אוסאמה בן לאדן, ונופף בדגלי חיזבאללה בהפגנות "יום הנכבה" בלונדון. "בקולג' השנאה הייתה בשיאה. ראיתי אנשים סביבי מתגייסים לארגוני טרור וגם אני רציתי להיות יותר פעיל. החלטתי שהדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות, היעיל ביותר, הוא טרור.

 אוסאמה בן לאדן / צילום: Associated Press

"זה היה אחרי 11 בספטמבר, הרבה פיגועים נוספים והאינתיפאדה השנייה. רציתי להיות שותף בדברים האלה. אתה מאמין שאתה קורבן וזו הדרך היחידה להשיב מלחמה. אז יצרתי קשר עם ארגון הטרור הפקיסטני לשקאר א-טייבה. הם היו אחראים לפיגוע במומבאי (מתקפת הטרור במומבאי בנובמבר 2008 בה נהרגו 207 בני אדם - אל"ו). רציתי להתגייס.

"היו לי חברים שהצטרפו לטליבאן כדי להילחם באמריקה באפגניסטן והיו קבוצות טרור כמו חזב א-תחריר שגייסו בגלוי צעירים מבריטניה. נמכרו בגלוי תקליטורי DVD וחומרי גיוס של אל-קאעידה. זה היה מאוד פתוח ונפוץ, ואני הייתי רגע לפני גיוס לארגון טרור, אבל הגורל התערב".

בא לראות ונדהם לגלות

במדור ישראל-פלסטין בחנות ספרים מקומית נתקל חאפיז בספרו של המשפטן האמריקאי אלן דרשוביץ "ישראל - כתב הגנה". הוא רכש אותו מתוך גחמה ורצון להוכיח כי מדובר ב"שקרים ציוניים". "זה עצבן אותי שיש בכלל ספר כזה ומה זה השקרים האלה? איזו הגנה יכולה להיות לישראל?", הוא נזכר. "אבל אחרי שקראתי אותו נקודת מבטי התערערה. עד אז חגגתי כשאנשים נרצחו. האינתיפאדה השנייה מתרחשת ואני לא חושב שזה נורא שנשים וילדים נהרגים כי 'טוב, זה די מגיע להם'".

הספר אתגר את אמונותיו הבסיסיות של חאפיז וגרם לו לבצע מחקר על ישראל שלבסוף הוביל אותו לביקור ב־2007. "חשבתי שאם אסע לישראל, אראה בעצם שכל מה שאני מאמין בו נכון, הכל באמת שלילי - ואז אוכל לחזור ולהיות קיצוני בתוך הקהילה שלי והכל יהיה בסדר. רציתי למעשה לאמת את מה שהאמנתי בו כל חיי".

חאפיז נחת בשדה התעופה, ואולי מעט במפתיע, נכנס לישראל. "ביליתי שמונה שעות בביטחון כי הייתי מאוד כן לגבי מי אני ומה האמונות שלי. זו הייתה חוויה מעניינת, אבל לא חוויה שלילית בסך הכל", הוא צוחק.

"הדבר הראשון שהדהים אותי בישראל היה שהכל היה נורמלי לגמרי, ככל שהמזרח התיכון יכול להיות נורמלי. שתיים, הבנתי שישראלים ופקיסטנים לא כל כך שונים. אנחנו לא יודעים לעמוד בתור, רועשים מאוד שלא לצורך ואוהבים לאכול. אבל זה היה פשוט להיות שם ולראות שהישראלים והיהודים לא מבצעים רצח עם ואף אחד לא באפרטהייד בישראל. אתה רואה אנשים מרקעים שונים ודתות שונות עוסקים בענייניהם. אתה רואה אנשים עם כיסוי ראש ואנשים עם כיפות. זו הייתה מציאות שהיה מאוד קשה לעכל אותה אחרי החינוך שקיבלתי".

אחד הרגעים שנחרתו בזכרונו היה ביום השני לטיול, כשנתקל בזוג ערבי מטייל בעיר העתיקה בירושלים. "הם הלכו להם בעיר בשלווה והייתי בהלם. שמתי לב שהאישה לבשה כיסוי ראש ואמרתי להם 'א-סלאם עליכום' ופתחתי בהתנצלות על הסבל שהם עוברים. אמרתי 'אני כל-כך מצטער שאתם חיים תחת דיכוי בישראל, וזה בטח כל כך קשה עבורכם'. זה היה רגע מביך כשהם לא הבינו מה אני רוצה מהם".

בני הזוג הסבירו לחאפיז שהחיים בישראל נוחים, יש להם עבודה טובה והם לא חוששים מרדיפה דתית. "זה העיף לי את המוח. אמרתי לעצמי 'טוב, ברור שהבחור הזה עבר שטיפת מוח'. הם כולם שטופי מוח. אבל מהר מאוד הבנתי שאני זה שהייתי שטוף מוח, וביליתי את שארית הזמן שלי בישראל בניסיון להבין את ישראל, למה המדינה הזאת הייתה צריכה לקום, מה כל כך חשוב בזה, למה שונאים אותה, וזה באמת שינה את נקודת המבט שלי מקצה לקצה".

בין היתר ביקר גם ביד ושם, מה שהותיר בו חותם. "זה היה ביקור מאוד קשה. זה היה מעבר ממישהו שתירץ את השואה או הצדיק אותה לזה שאתה רואה את הזוועה האמיתית של מה שקרה. הטלתי ספק באנושיות שלי בכלל".

"איומי רצח בלתי פוסקים"

כשחזר הביתה והתחיל לספר למשפחה ולחברים את הדברים שלמד - הוא מצא את עצמו דחוי ומאוים. "הייתי נאיבי ולא חשבתי שזה יהיה עניין גדול, כי לא הלכתי נגד האסלאם, אבל כשהתחלתי לדבר עם החברים והמשפחה שלי על מה שראיתי - זה כן היה עניין גדול. זה התקבל בצורה שלילית מאוד. במשפחה שלי נתנו אולטימטום שאני צריך לבחור, או שאני ממשיך בדרך הזאת או שאני הולך להיזרק מהמשפחה. ככל שנעשיתי יותר ווקאלי ככה הסביבה הקרובה שלי יותר דחתה אותי".

להסברה הגיע לגמרי במקרה לאחר שקרא ראיון עם פוליטיקאי בריטי שגינה את ישראל, וכתב לו מכתב תגובה. "הוא אמר משהו לא נכון עובדתית על ישראל. סיפרתי לו על הרקע שלי ועל כך שביקרתי בישראל וראיתי את המציאות שם, וזה הופץ ברשתות החברתיות. ואז הכל התפוצץ. אנשים התחילו לפנות אליי ולומר 'תודה רבה לך' בפייסבוק. ואני לא הבנתי, תודה על מה? ואז ה'ג'ואיש כרוניקל' בלונדון פנו אליי לבדוק אם יש אדם אמיתי מאחורי המכתב וביקשו ממני לכתוב מאמר על הסיפור שלי, ועשיתי את זה".

בשלב הזה הצטרף חאפיז כחבר לארגון ההסברה הפרו־ישראלי ציוני The Israel Campaign, נאם בכנסים, כתב מאמרים ודיבר מעל כל במה בעד ישראל. "זה פשוט המריא משם והתחלתי לעסוק בהסברה ובאקטיביזם", הוא מספר.

אז הוא גם החל לגלות את מחיר התמיכה בישראל. "בסופו של דבר הייתי חייב לעזוב את נוטינגהאם כי כבר היה מאוד קשה לחיות בסביבה שבה גדלתי כשהדעות שלי לא תאמו את התפיסות שם. עם כל איומי הרצח הבלתי פוסקים הייתי כל הזמן צריך להסתכל מעבר לכתף שלי בבריטניה".

הוא עבר לקנדה, שם יצר עמו קשר ארגון CUFI. "הארגון מבסס את תמיכתו בישראל על הבטחות בתנ"ך בספר בראשית לתת את ישראל לעם היהודי", אומר חאפיז. "יש היסטוריה נוראה של רדיפות נוצריות נגד העם היהודי. אנחנו רוצים להיות הדור שמתקן עוולות היסטוריות".

קראתי בפרופיל האינסטגרם שלך שאתה "נוצרי, חובב קפה וחובב ספורט". אתה כבר לא מוסלמי?
"התנצרתי לפני מספר שנים. עם השנים התרחקתי לגמרי מהדת ומהאסלאם, במיוחד אחרי שהגעתי לישראל, כי פשוט הרגשתי שמשקרים לי. החשבתי את עצמי בזמנו לאתאיסט אבל האתאיזם לא דיבר אלי, אז יצאתי למסע לחקר האמונה. הלכתי למקדשים הינדיים, לגורואים סיקים, חקרתי אמונה ודת ברחבי העולם, עד שבחרתי בנצרות ואני מרוצה מאוד".

"האנטישמיות בארה"ב הפכה למיינסטרים"

היום הוא פועל כנוצרי-ציוני לטובת ישראל, מפרסם סרטוני הסברה פרו-ישראלים באופן שוטף ומנסה להעביר את העובדות ההיסטוריות שחקר לסטודנטים וקהלים ברחבי ארצות הברית, כמו גם את המציאות בישראל מאז 7 באוקטובר ובמהלך מלחמת חרבות ברזל. כל זאת, כשברקע מתגבר גל האנטישמיות בארה"ב. "זה אפילו הפך למיינסטרים. וזה החלק המפחיד. זה כבר לא מקום שבו אנשים מפחדים להביע רעיונות אנטישמיים. אנשים מבטאים את זה בקול רם ובגלוי. ברור שהמדיה החברתית פשוט יצאה משליטה, אבל רואים את זה בלי סוף גם בקמפוסים, בשלטים שאנשים מחזיקים, באיך שמתייחסים לסטודנטים יהודים. אם מה שקורה היום לסטודנטים היהודים בהרבה קמפוסים במדינה הזאת היה קורה לכל קבוצת מיעוט אחרת היה זעם. אנחנו הולכים בדרך מסוכנת מבחינת הקבלה של האנטישמיות, כי זה עובר למיינסטרים".

מנגד, אומר חאפיז, יש גם עלייה במספר הסטודנטים הנוצרים שמצטרפים לתמיכה בישראל. "אנחנו רואים יותר ויותר סטודנטים נוצרים שמבינים שזה מאבק שהם לא יכולים לשתוק בו, וזה הכרחי שהם ישמיעו את קולם ולכל הפחות יראו לסטודנטים יהודים שהם לא לבד".

יצא לך לדבר עם מפגינים שצועקים "מהים עד הנהר פלסטין תשוחרר", ולשמוע מה הם רוצים שיקרה בפועל?
"יצא לי לדבר עם רבים מהם והם לא מבינים מה הם צועקים. לחבר שלי יש ארוסה לבנונית ובערב שהוא הכיר לי אותה לראשונה נכנסנו לשיחה והיא אמרה את הסיסמה הזאת, אז שאלתי אותה אם היא מבינה מה זה אומר, ואיזה נהר ואיזה ים? והיא ענתה 'הנהר ליד והים שם'. אמרתי 'את רצינית עכשיו?'. לא היה לה מושג. כנראה זו לא הדרך הטובה ביותר לפגוש את הארוסה של החבר שלך, אבל לא היה לה מושג על הסכסוך".

 הפגנה פרו-פלסטינית בלונדון, באפריל. ''רבים מהם לא מבינים מה הם צועקים'' / צילום: Associated Press, Kin Cheung

איך אתה מסביר את זה?
"הם מצטרפים למשהו שהם חושבים שהוא פופולרי, מגניב וקליט. הסיסמאות שלנו פחות טובות. אנשים רוצים להרגיש שייכים למשהו. זה נורא לומר את זה אבל עבורם זה כמעט כמו משחק כדורגל - יש דגלים ויש תגים ויש צעיפים והכל, ויש הפנינג, יש את כל המרצ'נדייז שאנשים אוהבים לקנות ולהרגיש חלק ממשהו כשבאמת אין להם מושג מה הם מייצגים. אין לזה השפעה אמיתית על החיים שלהם".