קרובים לגיל 44 או 60? כדאי לכם להכיר את המחקר הזה על זיקנה

"גיל 39, גיל מגעיל", כתב יהונתן גפן אי־אז ב־1986, והתכוון לתחילתה של ההזדקנות. לפי מחקר חדש, הוא לא פספס בהרבה מבחינת השנים (לגבי ה"מגעיל", זה כבר תלוי בנקודת המבט): מתברר שכבר בגיל 44 קופצת עלינו הזיקנה, ואחר־כך שוב בגיל 60. 

● החברה הישראלית שמפתחת שתל להפחתת לחצים בלב סחפה את ג'ונסון אנד ג'ונסון
● שוק התרופות הפסיכדליות קיבל מכה מה‏־FDA. האם הבשורה תבוא מישראל?

החידוש הגדול של המחקר, שנעשה באוניברסיטת סטנפורד ופורסם השבוע בכתב העת Nature Ageing, הוא שההזדקנות אינה תהליך לינארי, אלא מתרחשת בכמה קפיצות מדרגה: בשלב מסוים אנחנו מזדקנים בכמה פרמטרים בבת אחת. אחר־כך אנחנו עומדים שוב על מישור, ואז בתוך שנה־שנתיים מידרדרים במדרגת זיקנה נוספת. המונח "קפצה עליו הזיקנה" מתגלה כנכון לא רק לאנשים שעברו אסון או אירוע חריג. נראה שזה תהליך ההזדקנות הטבעי.

"איתור הדפוסים הלא לינאריים האלה הוא הבשורה הגדולה של המחקר הזה", אומר ד"ר ערן בלכר מהמחלקה בכימיה ביולוגית במכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, החוקר את הקשר בין מחלות תלויות גיל של המוח לתפקוד המעי. בלכר, שעשה את הפוסט דוקטורט שלו בסטנפורד, מכיר את המעבדה שבה בוצע המחקר. "המחקר הזה יוצא דופן בכמות המידע שנאסף. הוא פותח שער, שכעת חוקרים רבים בתחום הזיקנה יוכלו ללכת בו, כל אחד מהם בתחומו, כדי להפוך את הגילויים שבו למסקנות אופרטיביות".

11 אלף מולקולות נבדקו

במחקר השתתפו 108 נבדקים בני 25־75, וכל אחר מהם עבר מספר רב של בדיקות לאורך כמה שנים, בהן בדיקות דם ושתן, צואה, שקילה, דגימה מחיידקי העור, בדיקות מטוש לאף ולפה ועוד. הבדיקות נעשו אחת לחצי שנה בערך, ופרק הזמן הממוצע שבו השתתף כל נבדק במחקר היה 1.7 שנים. הנבדק ה"מסונג'ר" ביותר נדגם שוב ושוב במשך 6.8 שנים, שלאורכן נאספו ממנו 367 דגימות.

החוקרים ציינו במאמר שפרסמו כי הם בדקו אלפי מולקולות ואת האינטראקציות ביניהן. בין היתר נבדקו מולקולות ממערכת החיסון, ממערכות האחראיות על מטבוליזם, על פירוק שומנים, על פירוק אלכוהול, ואורגניזמים ממיקרוביומים שונים בגוף. כ־9,000 מתוך 11,000 מולקולות שנבחנו השתנו עם הגיל, אבל רק כ־750 השתנו באופן קרוב ללינארי.

"החוקרים ניסו לעשות איזשהו סדר במידע", אומר בלכר. "הם ניסו לזהות מולקולות שמשתנות בדפוסים דומים ועשויות להיות קשורות באותם מנגנונים. למשל, הם זיהו מקבץ מולקולות מהמערכת החיסונית שמשתנות יחד, מקבץ מולקולות הקשורות למטבוליזם, וכדומה".

מה קורה לגוף בגיל 44

החוקרים גילו שני "גלים" של שינויים כאלה, האחד באמצע שנות ה־40 והשני סביב גיל 60. תחילה הם חשבו שהגל המוקדם יותר קשור בתהליכי מנופאוזה אצל נשים, אך התברר שהתופעה מאפיינת גם גברים.

הגל הראשון משפיע על מדדי בריאות כמו הסיכון למחלות לב וקצב המטבוליזם של חומרים כמו קפאין, אלכוהול ושומנים. הגל השני קשור לתפקוד מערכת החיסון, מטבוליזם של פחמימות ותפקודי כליות. בשני הגלים השתנה תפקוד רקמת העור והשרירים.

לדברי פרופ' שי אפרתי, מנהל מרכז סגול לרפואה היפרברית ומחקר, ומנהל המערך הנפרולוגי באסף הרופא, ממצאי המחקר תומכים בגישה חדשה שהתפתחה בשנים האחרונות בחקר הזיקנה. "בעבר חשבו שהזיקנה היא בלאי של DNA, ואז הגיוני שהיא תהיה הדרגתית. היום אנחנו מתחילים להבין שהשאלה היא לא מה יש לך ב־DNA, אלא איזה פרק של ה־DNA הגוף קורא", הוא אומר.

"הגוף בעצם יודע שברגע מסוים, תוך תקופה יחסית קצרה, הוא צריך לעבור מפרק לפרק. והרי לגבי הילדות ונעורים אנחנו יודעים שזה לא שינוי לינארי. אז עכשיו המחקר הזה חושף כי גם בהמשך ההתבגרות שלנו, התהליך קורה בפרקים ולא בהידרדרות הדרגתית".

אז מה עושים עכשיו עם כל המידע הזה? "המחקר הזה הוא קורלטיבי, אנחנו עדיין לא יודעים הרבה דברים", אומר בלכר. "למשל, אחד הממצאים היה שהמיקרוביום של הפה משתנה בצורה דרמטית כשאנחנו מזדקנים, ובאמת נמצא בעבר קשר בין בעיות חניכיים להתקפי לב ואלצהיימר. אבל השאלה היא אם הוא משתנה כי אנחנו מזדקנים או אם אנחנו מזדקנים בגלל שהוא משתנה".

פרופ' ציפי שטראוס, מייסדת הקליניקה לאריכות ימים בבית החולים שיבא, מצביעה על הטיה אפשרית נוספת: "רוב הנבדקים היו מסביבת עמק הסיליקון, כולם אנשים שמתעניינים בבריאות והזדקנות".

 פרופ' ציפי שטראוס / צילום: שיבא

בלכר מוסיף: "כל בני ה־44 שהשתתפו במחקר הם חלק מאותו דור. אולי קרה משהו ספציפי כשהם היו ילדים שהשפיע עליהם שנים אחר־כך? אנחנו צריכים לבדוק אם הממצאים חוזרים על עצמם בחברות שונות, בדורות שונים".

כלומר, המחקר לא מראה בהכרח שלגוף יש איזה שעון שסופר עד גיל 44 וכשהוא מגיע לשעה היעודה הוא מצלצל ומודיע למערכות בגוף שעכשיו עליהן להזדקן.

בלכר: "עד היום לא באמת מצאו שעון שקוצב את השנים. נמצאו רק אירועים שנראים מסונכרנים בזמן, באופן קורלטיבי, ולא יודעים מדוע".

כמה רחוק חלום הפארמה

אפרתי חושב אחרת. "אנחנו חושבים שכן יש מנגנון שאומר לגוף איזה פרק בספר לקרוא. עוד לא מצאנו אותו, אבל גם לגבי הילדות והנעורים עוד לא נמצא המנגנון הזה. מה אומר לגוף להפריש טסטוסטרון בגיל ההתבגרות? אולי אותו מנגנון אחראי גם על המעבר בין הפרקים של הזיקנה, ואם נמצא אותו נוכל להתערב בו.

"כמו שהמחקר הנוכחי הראה, מדובר בהמון מולקולות שמשתנות בו זמנית ואנחנו לא חושבים שיהיה חומר אחד שיעצור את כל התהליך המורכב הזה. זה אולי החלום של הפארמה, אבל קשה לי לראות את זה קורה. אבל אנחנו למשל בוחנים את השימוש בתאי חמצן. השינויים המהירים ברמות החמצן הם טריגר סביבתי לגוף, ומעודדים אותו לעשות מפל שלם של שינויים".

שטראוס מזכירה שרוב המולקולות שנמדדו במחקר כבר מוכרות כקשורות אופציונלית לזיקנה, אבל מה שמעניין אולי הוא הקורלציות ביניהן. "למשל אם מנגנונים שקשורים בכליות ומנגנונים שקשורים במערכת החיסון עוברים שינוי באותו זמן, אולי יש ביניהם קשר שלא הכרנו", היא אומרת.

יש איזו מסקנה שכל אחד מאיתנו יכול לקחת מהמחקר לחייו?
בלכר: "ההמלצות לבדיקות למחלות הקשורות לזיקנה מכוונות היום בדרך־כלל לגיל 50 ומעלה. אולי צריך להקדים את ההמלצה קצת".

שטראוס: "מה שחשוב להבין זה שאם מישהו עבר תקופה של הידרדרות, הוא יגיע אחריה למישור חדש. חשוב לעבוד איתו דווקא בתקופה הזו כדי להעלות את התפקוד שלו, כדי שהנקודה החדשה שיתייצב בה תהיה גבוהה כמה שיותר".

כמו כן, היא אומרת, מעקב אחרי המדדים הקשורים להזדקנות יכול לאפשר לנו להבין שאנחנו בירידת מדרגה ולפעול בהתאם. "קפיצת המדרגה הזו היא לא סוף פסוק. גם אחרי שהיא קורית אפשר לשפר את המצב".