הסופר שהשאיר ליהדות צוואה הומניסטית וחזה באנטישמיות מקרוב

1

לעתים קרובות ההצבעה על כך שיצירה או חיבור מעת אחרת "מהדהדים" גם בזמננו היא חכמה קטנה מאוד. טקסטים שנכתבו בזמן מלחמה, לדוגמה, עוסקים בה באופן טבעי, כך שאין זה מפתיע שהם שומרים על רלוונטיות גם בשעת מלחמות אחרות. דמות שכלל לא מפתיע שכתביה רלוונטיים כיום היא זו של הסופר היהודי-אוסטרי הנודע שטפן צווייג, שפעל בזמן שתי מלחמות העולם וכתב על ההידרדרות של אירופה דאז. ספר חדש שראה אור בהוצאת כרמל (מכתבים על יהודים ויהדות), מאגד 120 מהמכתבים שכתב ופורש בעזרתם דיונים שניהל אז עם מכריו וידידיו. הנושאים שעולים מוכרים היטב לקורא הישראלי: זהות יהודית, אנטישמיות גואה, ציונות, חוסר יציבות עולמי. הרלוונטיות הנוקבת של מילותיו הופכת את דמותו ואת פועלו למעניינים במיוחד.

● 5 הערות|על הסרטים הצהובים וההופעות שלהם בתרבות הפופולרית 
● 5 הערות| ההחלטה לגייס את סנופ דוג כשדר באולימפיאדה התבררה כמהלך גאוני 

2

כפי שמעידה הכותרת שנתן לממואר שלו - העולם של אתמול: זיכרונות של בן אירופה - צווייג ראה בעצמו בראש ובראשונה אירופי. הוא נולד בוינה של סוף המאה ה-19 למשפחה יהודית אמידה, וגדל באווירה דשנה ותרבותית. בזכות החסות שפרש עליו עורך בעיתון החשוב בווינה - ג'נטלמן בשם תיאודור הרצל - החל צווייג לפרסם את כתביו כבר בגיל צעיר. הוא נהיה לסופר בעל שם ונהג לטייל ולבלות את זמנו במחיצת גדולי תרבות ורוח. צווייג האמין שאירופה שלפני מפנה המאות טמנה בחובה הבטחה: לעתיד כל-אירופי משגשג, מאוחד תחת נס ההשכלה, הקִידמה ואהבת החיים. קשה שלא להבין את עומק האכזבה שפקדה אותו כש"מולדתו הרוחנית" הפרה בבוטות את ההבטחה הזו בשתי מלחמות העולם. כיוון שהיה רגיש במיוחד למזג המתקדר באירופה, צווייג גלה ממנה עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, אבל לא היה בזה כדי להקל את אבלו, והוא נטל את חייו בברזיל ב־1942.

3

המכתבים בספר החדש לוקטו על פי התייחסותם לשאלות של יהדות ויהודים - ורבים מהם נשלחו לאישים יהודיים נודעים כמרטין בובר, חיים ויצמן ומקס ברוד - אבל בראש ובראשונה עולה מהם דבקותו של צווייג בעמדותיו ההומניסטיות. "אין דבר שאני שונא יותר", הוא כותב ב־1921, "מאשר ההאדרה העצמית של העמים והסירוב שלהם להכיר בעושר הצורות העממיות ובסוגים השונים של בני האדם כיופי היקום". צווייג ראה בהתבדלות, בגאוות היחידה ובקנאות התכחשות פרימיטיבית לצלם האנוש שבנו, ובאמנות ובתרבות את מופעיה העליונים. הוא ראה בעצמו על־לאומי, קוסמופוליט (אף שנראה שלעתים קרובות התכוון במלה זו ל"אירופי") וכן פציפיסט עיקש.

מכתביו משרטטים דיוקן של מה שמכונה "יפה־נפש" במלוא מובן המלה; הוא לא הסכים לקבל את פניו צרי האופק, האלימים, הארציים של האדם. במלחמה סירב למצוא השראה, וכתב כי דווקא "הפן הרומנטי" שמשווים לה מנציח אותה. אפילו על הצורך לנצח את היטלר, הגם שהאמין בו, כתב צווייג כי הוא יעד "משעמם, פרוזאי, ולא רומנטי".

4

עמדתו בדבר היהדות מבטאת את אותה עמדה טהרנית. בעולם של אתמול מתאר צווייג בהתרפקות את היטמעות הבורגנות היהודית בתרבות האירופית, ואת האופן שבו גילמו היהודים במהותם אידאל קוסמופוליטי חילוני ועל־לאומי. במכתביו עמדתו בדבר היהדות מפורשת עוד יותר: "אני אוהב את הגולה". היהדות, סבר צווייג, הביאה לעולם את "המחשבה החברתית הלא כוחנית" ותפקידה הפוליטי בעת המודרנית הוא "עקירת הלאומנות בכל הארצות כדי ליצור קשר ברוח הטהורה".

המחשבה על צמצום היהדות לעמדה לאומית - שכרוכה בהתכנסות, בכוחנות, ובמה שהוא תפש כיוהרה - היתה לצנינים בעיניו, והוא הביע חשדנות (גם אם עניין מסוים) במכתביו למפעל הציוני בפלשתינה. "אחרי אלפיים שנים שבהן חרשנו בדמנו וברעיונותינו את העולם", הוא כותב, "איננו יכולים לשוב ולהגביל את עצמנו ולהיות אומונת קטנטונת בפינה ערבית".

5

עם זאת, צווייג חש קשר עמוק לגורל היהודי. במכתביו נוכח עיסוקו בפרסום אנתולוגיה של שירה עברית (שאחד מעורכיה עתיד היה להיות ש"י עגנון, אך הוא הצליח לעלות לצווייג על העצבים), וכתב על יהודים והיסטוריה יהודית גם בפרוזה שלו. הוא הוטרד עמוקות מהאנטישמיות הגואה באירופה דאז, וחזה את משמעויותיה בבהירות מפחידה. מכתביו מתארים צמיחה מהירה של אנטישמיות מפורשת ורצחנית. צווייג כותב על הפגנות אלימות, חרמות מקצועיים ואקדמיים, אווירת השתקה בעיתונות העולמית ובמוקדי הכוח, שהטרימו את החוקים האנטי-יהודיים ואת הרצח השיטתי. מאותם מכתבים עולה כמה עמל צווייג על ניסוח עצומה וגילוי דעת של אנשי רוח יהודים, שבכוחה להשפיע על דעת הקהל; אמונה תמה של יפה נפש.

6

על האפשרות לתחייה תרבותית עברית בארץ ישראל כתב צווייג למרטין בובר בספקנות: "אולי באמת עוד מאות בשנים תיוולד בירושלים הגשמית והבנויה יצירה רוחנית כמו זו שאתה משתוקק אליה ומבקש לעצבה. לא אתה ולא אני נזכה לראותה". בובר כמובן זכה לראות את ירושלים הגשמית, שבה נכתב הטור הזה בעברית. צווייג האידיאליסט העל־לאומי שאף לכינונה של "ירושלים רוחנית", כלשונו, שגם אותה לא זכה לראות. קריסתם של הרעיונות והעמדות שאליהם נשא עיניים ייאש אותו. אולם הכתבים שהשאיר אחריו, גם אלה שבהם הוא מספיד את אירופה, לא מבטאים רק תחזיות קודרות ורוח נכאים. בכולם מקופלת צוואה הומניסטית שמזכירה, כפי שכתב בסוף העולם של אתמול, ש"כל צל הלא הוא ילדו של האור".