חודש לבחירות: המצביעים ממוצא ערבי נגד טראמפ אבל לא בטוח שיתמכו בהאריס

כל אימת שאנחנו אומרים כי "חודש אחד נותר" עד הבחירות בארה"ב, איננו מדייקים. הבחירות כבר התחילו, בעיקר באמצעות הדואר, גם באמצעות קלפיות מיוחדות. במדינות אחדות מספר המצביעים עד כה גדול מהפרשי הניצחון של המועמדים ב־2020 וב־2016. פירושו של דבר שמספר הולך וגדל של מצביעים לא יושפע ממאורעות המתרחשים השבוע, או בכל אחד מארבעת השבועות הבאים. זה כולל בהכרח את המזרח התיכון.

● פרשנות | מה אומרת לכם נושאת המטוסים הארי טרומן
● פרשנות | וושינגטון קוראת היסטוריה, ונזכרת בכאב בפגישתה הראשונה עם איברהים עקיל

אהדות וטינות לארצות זרות אינן נוטות להשפיע על רוב הבוחרים, אלא אם כן הסכסוכים שבהם הן מעורבות עלולים להצית מדורה גדולה, או לעלות הרבה כסף.

מרכז מחקר באוניברסיטת בראון רבת היוקרה בצפון־מזרח ארה"ב מעמיד על 17.9 מיליארד דולר את עלות הסיוע הצבאי שארה"ב העבירה לישראל מאז תחילת המלחמה. המרכז הזה מתמחה בעלויות של מלחמות. הדוח שלו התפרסם ביום ב', במלאות שנה ל־7 באוקטובר. חשבון ממקורות אחרים מראה כי בתקופה הזו ארה"ב הוציאה 4.86 מיליארד דולר נוספים למימון פעולותיה הצבאיות המוגברות.

לפי החוקרים האלה, סך כל הסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל ב־65 השנה האחרונות הסתכם ב־251.2 מיליארד דולר, גדול בהרבה ממה שארה"ב הושיטה לארץ כלשהי.

לפי בראון, מספר החיילים האמריקאים במזרח התיכון הגיע בשנה האחרונה בשיאו ל־50 אלף. ערב פלישת ישראל ללבנון הוא פחת במקצת, עד 43 אלף, אבל עדיין היה גדול בהרבה מן המספר שקדם ל־7 באוקטובר, 34 אלף. הסכנה של התלקחות מאיימת להגדיל את המספר הזה, ואולי גם לסבך את ארה"ב בפעולות צבאיות.

אפשרות כזאת עשויה בהחלט להשפיע על הבוחרים, והדעת נותנת שהיא תיטיב עם דונלד טראמפ. הוא נתפס כמועמד הלהוט פחות להתערב מעבר לים. הוא מתנגד רב שנים של "המלחמות הנצחיות" מבית היוצר של הסכמה דו־מפלגתית, אשר כללה פעם את המפלגה הרפובליקאית. טראמפ עשה כמיטב יכולתו לערער את ההסכמה הזו.

 נשיא ארה''ב לשעבר, דונלד טראמפ / צילום: ap, Alex Brandon

עניינים שבלב ובכיס

פלחים דמוגרפיים המסורים לעניין בין לאומי אחד, כמו תמיכה בארץ זרה (פרו־ישראלים, פרו־ערבים, פרו־יוונים וכו') הם בהכרח מוגבלים מאוד. השפעתם מגיעה אל שיאה במדינות שבהן הפרשי הניצחון עומדים להיות קטנטנים.

מישיגן, בצפון המערב התיכון של ארה"ב, היא הבולטת ביותר. יש בה הריכוז הגדול ביותר של מצביעים ממוצא מזרח תיכוני או צפון אפריקאי. מספרם מוערך ב־300 אלף ויותר. הפרש נצחונו של ג'ו ביידן במישיגן לפני ארבע שנים עמד בערך על 155 אלף קולות. הפרש נצחונו של דונלד טראמפ לפני שמונה שנים עמד על פחות מ־11 אלף קולות. עיר קטנה אחת יכולה להטות את הכף.

ה"ניו יורק טיימס" ראיין בסוף השבוע שעבר במישיגן יותר מ־20 מצביעים ממוצא ערבי. רק שניים מהם אמרו שהם מתכוונים להצביע בעד קמלה האריס. הם מתפלגים בין טראמפ לבין מועמדים זוטרים. תמיד יש כאלה בארה"ב. הצבעה ניכרת בעד מועמדים זוטרים של השמאל הבטיחה את תבוסתם של המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות ב־2000 וב־2016. ההיסטוריה עשויה בהחלט לחזור.

למרבה העניין, ביום ג', קבוצה בולטת של פעילים ערבים אמריקאים ריככה את ביקורתה על ביידן והאריס. אחת המייסדות של הקבוצה הזו, לקסי זיידאן, אמרה בסרטון וידיאו, "ברור שנתניהו יעשה כמיטב יכולתו להבטיח את בחירת טראמפ. עלינו לעשות כמיטב יכולתנו לעצור אותו".

הדעת נותנת שהתחרות במישיגן אומנם תוכרע על עניינים של "לחם וחמאה", אבל בשנה הלא־רגילה הזו ייתכן גם ההיפך. במחזורי בחירות קודמים ראינו מפעם לפעם העדפות רגשיות מכריעות את הכף, לפעמים גם נגד אינטרס חומרי עצמי.

האריס ו"העם הישראלי"

תכיפות ביקוריה של האריס במישיגן גברה, ובימים האחרונים היא התחילה לחלק ראיונות מכל הבא ליד, כדי להפיג את הרושם שאין לה דעות ואין לה רעיונות.

ביום א' היא התראיינה ב"שישים דקות", תוכנית החדשות הנצפית ביותר בטלוויזיה האמריקאית. היא אומנם ירדה מגדולת העבר שלה, אבל עדיין נהנית מתשומת לבם השבועית של 9 מיליון צופים. קטעים ממנה נפוצים בכל רחבי המדיה החברתית.

מה שהאריס אמרה על המזרח התיכון לא ישפר את מצבה בין ערביי מישיגן. חוץ מהערות כוללניות על הצורך בהפסקת אש, הערה אחת בלטה אצלה. כאשר נשאלה אם בנימין נתניהו הוא "בעל ברית אמיתי וקרוב", היא השיבה ללא היסוס: "אני חושבת, בכל הכבוד הראוי, ששאלה טובה יותר היא אם יש ברית חשובה בין העם האמריקאי לעם הישראלי. והתשובה על זה היא כן".

ההפרדה בין "העם הישראלי" למנהיגיו כמובן אינה נעשית בפעם הראשונה, אבל זו כנראה אחת הפעמים הראשונות שהיא בוקעת מפיו של מועמד לנשיאות.

"ביידן מקלל כמו מלח"

הגילויים על איכות יחסיהם של ביידן ונתניהו בספרו החדש של בוב וודוורד כמובן אינם גילויים כלל. הוולגריות הרגילה של תרגומים מאנגלית בתקשורת הישראלית מעניקה נופך סנסציוני לעניינים של מה בכך. ביידן השתמש במרוצת חייו הארוכים בכל כך הרבה ביטויים וולגריים כלפי כל כך הרבה אנשים. "ביידן מקלל כמו מלח על אונייה", כתב אתמול פרשן של סי.אן.אן. לא פעם הגסים שבגידופיו נקלטו בסרטי וידיאו ואודיו.

אבל גם אם הציטוטים מוודוורד הוגזמו מאוד, ברור זה 30 שנה שאמריקאים בעמדות־כוח, רפובליקאים ודמוקרטים, רוחשים אי אמון וגם טינה לבנימין נתניהו. זה התחיל ב־1992, כאשר נאסרה עליו הכניסה לבניין מחלקת המדינה; זה נמשך בשיחת הבכורה שלו עם הנשיא ביל קלינטון, ב־1996, כאשר הוא ניסה ללמד את כל בני שיחו, מן הנשיא ומטה, מי הם באמת הערבים; וזה הגיע לשיאים של איבה ושל צינה עם ברק אובמה ועם ג'ו ביידן. ממילא, ההפרדה בין ראש הממשלה ל"עם הישראלי" מבטאת מציאות ברורה ומוחשית.

הנה כמה מלים על מצב הסקרים: כללית הם מוסיפים להראות עד כמה המרוץ צמוד. הם זורמים בהמוניהם, עשרה ביום. ברוב המקרים, איכותם חשודה. אבל אתמול אחד הסקרים המוערכים ביותר, זה של הניו יורק טיימס ושל סיינה (Siena) קולג', הראה עלייה קלה להאריס. יתרונה עלה מ־2% ל־3%. ממש לא הרבה, בגבולותיה של טעות הדגימה (2.4%). אבל הסקר הקודם הראה את ההיפך. מודל ההסתברויות של Decision Desk HQ מעניק להאריס סיכוי נצחון של 53% לעומת 47%. זה שקול כנגד "אין לדעת".

זה בדיוק התיאור הראוי: אין לדעת. יש רגע כמעט בכל מערכת בחירות, שבו אחד המועמדים מתחיל לרכוש תנופה בלתי חוזרת. הביטוי שלה אינו משתקף בהכרח בהפרש היתרון, אלא בסולידיות שלו. ראינו את זה בימים האחרונים של מספר מערכות בחירות ב־50 השנה האחרונות. אנחנו טרם שם, אבל נמתין־נא בקוצר רוח.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר