איך הפכו כלי הקרמיקה הישראליים לפריטי אספנות ששווים אלפי שקלים

1

בחודש האחרון יצא לאור הספר "בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות". הספר מגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של מפעל הקרמיקה "בית היוצר". הכותבת, ד"ר רביד רובנר, היא היסטוריונית ותיאורטיקנית של עיצוב ומרצה לעיצוב בשנקר ובבצלאל, וגם נכדתו של אורי רובנר - ממייסדי המפעל.

 כריכת הספר ''בית היוצר: עיצוב ישראלי בחמש שפות'' מאת רביד רובנר

הספר אינו חריג בנוף, הוא רק מבסס את הטרנד שהתחיל עוד בימי הקורונה ומסרב לגווע, להפך: בשנים האחרונות עולה עניין מחודש בכלי הפורצלן שמסמלים את תור הזהב הישראלי, באמצע המאה ה-20. מלבד מחקרים בנושא, תערוכות וספרים, עמוסה המדיה החברתית בקבוצות של אספנים ומשוגעים לדבר. יש מי שמבקשים להשלים את האוסף ששקדו עליו שנים, וכאלה שהבינו שהסרוויס שמצאו בוויטרינה של סבתא כנראה שווה הרבה מאוד כסף. כלי קרמיקה שעליהם מתנוססת החותמת של נעמן, לפיד, בית היוצר, כפר סמיר, ברור חיל וחרסה הפכו לפריטי אספנות נחשקים שמתמחרים במאות ואף אלפי שקלים, לפעמים לפריט בודד. אז מאיפה מגיע כל ההייפ?

● על חתונות המלחמה והזוגות שנחושים לחגוג את החיים
● הגעגועים הביתה, והתקוות שהתנפצו: חיי המפונים דרך עדשת האינסטגרם

2

סיפורה של הקרמיקה הישראלית כולל מבנה עלילתי של טרגדיה יוונית. תעשייה ישראלית מפוארת שצמחה בשנות השלושים, הגיעה לשיאה בשנות החמישים אך התרסקה לבסוף בשנות התשעים, בדומה לתעשיית הטקסטיל, לטובת יבוא. הקרמיקה הישראלית התפתחה כחלק מהסיפור של ההתיישבות החדשה. התרבות הצעירה הייתה זקוקה לאומנות שתייצג את המרחב החדש, שהיווה צומת רב-תרבותית.

בית הספר לאמנות "בצלאל" שנוסד גם הוא בראשית המאה ה-20, היה המקום הראשון בו החלה הקרמיקה להתפתח כאמנות מודרנית. לצדה התפתחה בארץ תעשיית קרמיקה שהחלה לפעול בשנות ה-30 שבשיאה מנתה כעשרים מפעלים. מפעלי הקרמיקה הראשונים שהוקמו רוכזו בחיפה שקיבלה באותה העת את הכינוי "בירת הקרמיקה". ב-1939 הוקם "נעמן" מפעל קרמיקה שמטרתו הראשונית הייתה לספק את הצורך של ההתיישבות החדשה בחומרי בנייה. רק בשנות ה-40 הוקמה במפעל מחלקת כלי בית מפורצלן. מפעל "חרסה" שהוקם ב-1946 אף פעל עד 2019 בבאר שבע. לפיד נרכש ב-1957 על ידי כור (כמו גם נעמן). התעשייה החלה להתמודד עם תחרות ייבוא של מוצרים זולים מה שפגע קשות במפעלים המקומיים. עד סוף שנות האלפיים, רוב תעשיית הקרמיקה נכחדה.

כיום אין בארץ מפעלי קרמיקה שמייצרים יצור המוני. נדמה שישראל הפכה אלופה בייצוא תעשיות מקומיות כמו תעשיית הטקסטיל, הקרמיקה וכיום גם ההייטק - החוצה.

3

העניין המחודש בכלי הפורצלן האלה הוא הספר "לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך", שיצא לאור ב-2020, והעלה מן האוב את מפעל הקרמיקה המיתולוגי "לפיד קרמיקה". הספר מגולל את תולדות בית החרושת מימי המנדט ועד 1990, אז נסגרו שערי המפעל עקב משבר כלכלי. הספר שוזר את התפתחות לפיד בהתפתחות המפעל הציוני כולו, ומציין את החשיבות של כלי הקרמיקה בכינון התרבות הצעירה ובחיבור בין עיצוב מודרני למסורתי. "לפיד היה כור היתוך לעולים החדשים, לפליטים, לצברים, לערביי ישראל, ולאחר מלחמת ששת הימים גם לערביי השטחים" כותב בספר קובי קלייטמן, מחברו. לדבריו, עיתוי פרסומו קשור בהצלחתו: "הספר יצא בתקופת הקורונה. אנשים היו משועממים, התחילו לעשות סדר ומצאו דברים בבוידעם. היום אספנים מתקשרים אליי פעמיים ביום לשאול אם הכלי שיש להם הוא לפיד אמיתי, או לא".

 ספרו של קובי קלייטמן, לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך / צילום: קובי קלייטמן

בהתחלה בית החרושת שיווק רק לחנויות יוקרה, אך בשנות ה-60 היה ניתן למצוא כלים של לפיד כמעט על כל שולחן חג בישראל. הספר הוא תוצאה של מחקר שערך במשך שמונה שנים קובי, בנו של רובין קלייטמן ז"ל, שהיה מנהל האחזקה של המפעל. הוא כולל קטלוג לזיהוי פריטים עם מאות צילומים, והפך לאורים והתומים של יודעי הדבר ושל האספנים שמחפשים פריטים מתוכו ולפיו. מאז הספר עצמו הפך לפריט אספנות שקשה לאתר.

4

כלי הקרמיקה של לפיד לא נשארו רק בתחומי כלי הבית, אלא הפכו להשראה של ממש בעולמות העיצוב בארץ. במרץ שעבר התקיים במוזיאון ארץ ישראל כנס ראשון שהוקדש לתיעוד ושימור תעשיית הקרמיקה בארץ. בכנס, שנשא את השם "סיפורה של קרמיקה", הוצג שיתוף פעולה בין בית הספר לעיצוב שנקר לקלייטמן בעקבות ההבנה כי הצבעים והמרקמים של הקרמיקה מהדהדים גם את הבדים של משכית, בית האופנה שהקימה רות דיין והיה לאגדה בתעשיית הטקסטיל והאופנה המקומית. בשנקר עיצבו סטודנטים וסטודנטיות קולקציה של מערכות לבוש בהשראת הקרמיקה של לפיד.

 כלים של לפיד מתוך ספרו של קובי קלייטמן / צילום: קובי קלייטמן

 יובל דקל, בהשראת כלי קרמיקה שחור לבן של לפיד, באדיבות ארכיון שנקר / צילום: אחיקם בן-יוסף

אחד מפריטי האספנות הנחשקים ביותר הוא פיגורת הקרמיקה של שרוליק, תוצרת לפיד. בפסלון מגולמת דמותו של שרוליק, שהגה המאייר והקריקטוריסט דוֹש (קריאל גרדוש) בתחילת שנות ה-50. שרוליק מסמל את הצבר האולטימטיבי, נער חולמני עם רגליים אסופות לחיקו, על ראשו כובע טמבל ועל גבו מנורה שלמרגלותיה מוטבעת הכתובת "ישראל".

 פיגורות שרוליק כשעל גבן מוטבעת הכתובת ישראל / צילום: קובי קלייטמן

במכירות הפומביות ננקב מחיר התחלתי של 500 דולר לפסלון, ובאתר בידספיריט יש תיעוד לרכישה של שרוליק בצבע נדיר בלא פחות מ-1,600 דולר. רבים סבורים כי דוש, ניצול השואה מהונגריה, יצר את דמותו של שרוליק התמים כסוג של אנטיתזה לקריקטורות האנטישמיות של גבלס. דוש עצמו סיפר כי חש בצורך לעצב דמות שתסמל באופן תמציתי את מדינת ישראל הצעירה בדומה לדמויות לאומיות אחרות כמו דוד סם האמריקאי.

החיפוש אחר הפיגורה של שרוליק הפכה לחיפוש אחר ישראל הישנה, של יפי הבלורית והתואר.

5

דמותו של שרוליק קיבלה במה מחודשת לאחר 7 באוקטובר כשמאיה וזאב ליברמן, זוג קרמיקאים ממושב ניר משה, יצרו פסלי שרוליק והעניקו אותם למשפחות השכולות. על גבו של שרוליק המודרני מוטבע, במקום הכיתוב "ישראל", התאריך של האסון.

 פיגורת שרוליק שפוסלה על הקרמיקאים זאב ומאיה ליברמן / צילום: זאב ליברמן

אחד מהפסלים הוענק לרמטכ"ל הרצי הלוי, כדי לחזק את ידיו. הלוי הודה במכתב אישי על המתנה, וציין כי דמותו של שרוליק מסמלת את הרוח הישראלית. כך יושב לו בלשכת הרמטכ"ל, בין הכרזת העצמאות ודגל המדינה, אותו סמל שביר לישראליות התמימה של פעם.

 הקרמיקאית מאיה ליברמן עם מכתב התודה מהרמטכ''ל / צילום: זאב ליברמן