זה כבר לא לחפש את הכסף אצל העשירים, מעמד הביניים או העשירונים התחתונים. 243 עמודים של גזירות כלכליות שהניח האוצר לשנת 2025 מוכיחים שכבר לא בוררים שם את המזוודות שייזרקו מהספינה. גם מס יסף על בעלי הכנסות גבוהות ומרובי דירות, גם פגיעה בקרנות ההשתלמות וקיצוץ ההטבות בפנסיה, גם הקפאה של שכר המינימום והעלאת דמי הביטוח הלאומי למובטלים.
● עובדי המגזר הציבורי ייפגעו? בהסתדרות מאותתים על אילו גזירות יסכימו להתגמש
● שנה אחרי: חיכינו לניעור מערכות, קיבלנו מכונות ג'ובים במלוא המרץ
ורק לשם ההגינות, כדאי היה להודות בכך. בטח שלא לכתוב בראש החוברת שמדובר ב"שינויים מבניים". עדיף: "היינו מוכרחים לגרד לפחות 30 מיליארד שקל, ואזרחי ישראל נקראים להשלים עם צוק העתים". אין פה רפורמה מוסדרת שנועדה להכניס יותר רציונל לחיינו, לשקף את סדרי העדיפויות של ממשלה נבחרת ושאר קלישאות נבובות שקל לשלוף כשפותחים פרק ספציפי (יש 55 פרקים כאלה). יש אך ורק רצון לשרוד. במלחמה על החיים, כשהגלים גבוהים כל כך, לא רק מזוודות נזרקות כדי להציל חיים.
הבעיה היא לא עם גזירות כלכליות. בתוך עמנו אנחנו יושבים. כל מי שעיניו בראשו מבין שמיירטים שנשלחים לשמיים מדי שעה עולים הון, שמישהו צריך לתגמל (עדיף היה פי מאה) מאות אלפי חיילי מילואים שכמעט שלא רואים בית כבר שנה, ושכמובן צריך לפצות ולהחזיר הביתה עשרות אלפי תושבים מפונים מהצפון והדרום. ובמקביל, בצד השני של המשוואה, למרות האשליה שהמשק עדיין מתגלגל כמעט כרגיל (הכנסות המדינה מתחילת השנה ממסים הסתכמו ב-338 מיליארד שקל, עלייה של 3% לעומת אשתקד), מדובר בעיקר בהנשמה מלאכותית. כסף ממשלתי שיוצא עבור מלחמה שכולנו מממנים.
שולחים לנו יד לכיס
לכן, עם הגזירות אפשר היה איכשהו להשלים. אבל התחושה מתסכלת, בגלל שיותר ויותר אנשים הפסיקו לסמוך על אלה שרוצים לשלוח להם יד לכיס. חשש מוצדק שאנחנו נכרע תחת הנטל, כי מוכרחים, והם יראו כי טוב, וימשיכו בשלהם. לא צריך ללכת רחוק: ראש הממשלה חושב שאנחנו צריכים לממן לו תחזוקה של בית הנופש ליד הים גם בעת מלחמה. שרת התחבורה עסוקה בארגון טקסים יקרים ומיותרים, וזה כשהיא לא נמצאת בחו"ל. מגזר שלם בקואליציה לא קולט שהוא חייב להיכנס תחת הנטל הכלכלי והביטחוני, בזמן שלקחת מהקופה המרוקנת הוא יכול חופשי. וכשחברי קואליציה אחרים היו עסוקים השבוע במימון מיגוניות לישובים קטנטנים ביהודה ושומרון ("ההתיישבות הצעירה"), אף אחד לא עוצר לדבר על שאלת המחיר והעובדה שמדובר בסבסוד ישובים לנצח (כולנו נממן את הכבישים, ההסעות לבתי ספר והשמירה, למשל).
זה לא הכסף. כולנו מבינים שבכל מלחמה, בארץ ובעולם, הציבור נקרא לתת נדבות ולספוג גזירות, היטלים וגיוסי חוב. רק תבקשו תרומות למילואימניקים בחזית, לפצועים בבתי חולים, למשפחות חטופים או למפונים - ותראו איך הלב נפתח. גם בתקציב אנחנו יודעים לאן הולך הכסף שלנו, וזו הבעיה.
חכו עם הפריחה
ואזהרה לסיום: אני שומע יותר מדי אנשים שמניחים שכשהמלחמה תגמר, תגיע פריחה כלכלית. "ככה זה אחרי מלחמות", ו"ארה"ב הפכה למעצמה ושגשגה כלכלית דווקא אחרי מלחמת העולם השנייה".
צאו מזה. אפילו לא בחלום. ולא צריך ללכת עד אמריקה. אנגליה, למשל, המנצחת הגדולה של המלחמה הגדולה, שקעה אחריה במשבר כלכלי והגיעה לסף פשיטת רגל, הפאונד הפסיק להיות המטבע החשוב בעולם, תקצוב המזון והדלק נשאר עוד שנים, ולא בכדי צ'רצ'יל הודח בבחירות. החוב הלאומי הבריטי זינק בתקופת המלחמה ב-150% והמשיך לנסוק ב-240% עד תחילת שנות ה-50. רק ב-2006, יותר מ-60 שנה לסיום המלחמה, בריטניה סיימה לפרוע את ההלוואה שלקחה כדי להשתקם.
ולמה ללכת עד בריטניה כשכולנו מכירים את "העשור האבוד" שהיה פה ממש אחרי מלחמת יום הכיפורים, שהתחיל מקיפאון בצמיחה וצלל להיפר-אינפלציה ולבוץ כלכלי שהרגישו פה עד האוזניים.
זה לא נכתב כדי לדכדך, אלא להכניס לפרופורציה ולמשנה זהירות. להציל מאשליות. להזכיר - אפרופו חוברת התקציב הטרייה - שעומד להיות פה מאוד מאתגר. אנשים נוטלים היום הלוואות או נכנסים לעסקאות מסוכנות, מתוך הנחה שעד מועד התשלום המלחמה תיגמר, הכלכלה תפרח ועסקים ישגשגו. אז זהו, שלא בטוח שהיא תיגמר כל כך מהר (מי האמין אז שהיא עדיין תהיה איתנו?). וגם כשהיא תיגמר, אחרי שננצח (אין לנו ברירה), מחכות לנו שנים של איחוי השברים והפצעים. הנפשיים, החברתיים וגם הכלכליים. ומה שלא נשלם בגזירות כלכליות כאן ועכשיו, שיקטינו וישחקו לכולנו את ההכנסה הפנויה, נשלם בריבית דריבית בחובות שנצברים כעת על גבם של הדורות הבאים.
כוכבי השבוע
מצוין: טילים ורקטות לא מוכרחים להרוג
אילון מאסק סיפק השבוע תזכורת שטילים ורקטות לא חייבים להיות מחוללי מוות. הרקטה ששיגרה ספייס אקס שלו לגובה 70 קילומטר לא הייתה האטרקציה לשמה התכנסו כולם, אלא ההצלחה בהחזרת המאיץ שנשא אותה אל מגדל השיגור שממנו יצא. תראו את הסרטונים. זרועות מתכת, ממש "צ'ופסטיק", הצליחו לתפוס בעדינות את המאיץ, ולהפוך חלום של טילים רב-פעמיים לחלל למציאות.
יומיים קודם, באירוע נוצץ, הציג מאסק את ה"רובוטקסי" של טסלה: מכונית חשמלית ללא הגה או נהג. המשקיעים אמנם התאכזבו שלא היה שם מודל עסקי, וכנראה שלא הכל היה אוטונומי, אבל השראה וחזון עדיפים בהרבה על מה שקורה בעולם האמיתי.
ועם כל החזון (וקצת טרלול) שמרעיף עלינו מאסק, חבל שהוא לא עושה יותר כדי לשפר את העולם האמיתי גם בקצוות הפחות מלהיבים שלו. נניח, לגרום לאלגוריתם ברשת החברתית שלו איקס להפסיק להפיץ שנאה.
בלתי מספיק: חברת ביטוח או חנות מכולת
כשחברה ציבורית מתנהלת כמו מכולת זה דבר אחד. כשמדובר בחברת הביטוח הענקית מגדל, שמנהלת 445 מיליארד שקל מכספי הציבור ומעסיקה 4,600 עובדים, זה מדאיג פי כמה.
השבוע שוב נודע על כסאות מוזיקליים בחברה, שאף אחד כבר לא מתרגש כשעובר בה חתול שחור והיא שוב מחליפה בכירים. לפני שנתיים הרבה גבות הורמו כשבעל השליטה שלמה אליהו (61% מהמניות) מינה ליו"ר את שופט העליון בדימוס חנן מלצר. כעת צפוי להחליף אותו פרופ' רוני גמזו, מנהל בית החולים איכילוב לשעבר. מה להם ולביטוח והשקעות? זה בכלל לא חשוב. ככה אליהו בעצמו אמר לנו: "אין לי תשובה לשאלה בשביל מה למנות את פרופ' גמזו. מי ששולט בחברה למעלה זה אני. ואני בן 90 עוד מעט, לא באמת מעניין אותי כלום".
את אליהו לא. את 2.5 מיליון לקוחות מגדל, זה בהחלט צריך להטריד.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
