״מקווים שהבנתם את הרמז״, אומרת ישראל לאיראן. אבל רמז עבה יש גם לעתיד יחסי ישראל-ארה״ב: זהירות

זה היה לילה של רמזים אסטרטגיים: מה היה יכול להיות אילו ישראל באמת רצתה, מה היה יכול להיות אילו ארה״ב באמת הרשתה, מה היה יכול להיות אילו ישראל היתה חופשית למאווייה ולגחמותיה; מה היה קורה אילמלא הבחירות בארה״ב התקרבו והלכו אל סיומן.

האפקטיביות של רמזים תלויה לחלוטין ביכולת לקרוא אותם. האם הקוראים הם אנשים פרגמטיים, המחוננים בניואנסים; או שהם קנאים מהפכניים ופוליטיקאים קשי-עורף? יש כאלה גם כאלה משני עברי המיתרס. במוצאי יום ההתקפה על איראן עדיין לא ידענו מי מוכנים להירמז. הדילמה האסטרטגית של כל הנוגעים בדבר היא ממשית עם פוטנציאל גורלי.

יש לנו סיבה סבירה להניח שישראל לא היתה בעלת המונופול על בחירת יעדיה באיראן. תוצאה אחת היא תחושה מסוימת, לפחות מסוימת, של אנטי-קליימאקס. רק בעלי הניואנסים יוכלו לעמוד מייד על המשמעות של צי מטוסים גדול ממדים, החוצה ללא קושי את מלוא המרחב האווירי של המזרח התיכון, חודר אל שמיה של מעצמה אזורית עם יומרות גלובליות, ומחסל בה יעדים מוגדרים ומצומצמים, המקילים על המשטר להעמיד פנים ששום דבר לא קרה.

מקווים שהבנתם את הרמז, אומרת שורת הפרידה. יום אחד אפילו נדע אם הרמז הספיק.

Don’t ב-1967 היה נשמע אחרת

הבה נשתעשע להלן בתרחיש היפך-עובדתי, של מה-היה-קורה-אילו. הבה נשנה טיפה את מפת יחסי החוץ והביטחון של ישראל במאי 1967. במקום להיות תלויה כמעט לחלוטין באספקת נשק צרפתי, ישראל הופכת שנים קודם ללקוחה של הנשק האמריקאי. במקום מיראז'ים יש לה פנטומים, וכדומה.

מצרי טיראן נסגרים ב-23 במאי 1967, ישראל נכנסת למצור, כל מילואיה נשלחים אל המדבר (בארץ של 2.5 מיליון בני אדם). היא נחנקת. היא רוצה לצאת למתקפת-מנע. הנשיא לינדון ג'ונסון, השקוע עד צוואר בוייטנאם, ומתכנן את התמודדותו בבחירות הבאות (1968), אוסר על ישראל להתחיל מלחמה, כפי שאסר עליה במציאות העובדתית שארל דה גול של צרפת. ג'ונסון דווקא מחבב מאוד את לוי אשכול, אבל הוא עומד על דעתו. אנחנו נשלח כוח משימה בין לאומי לפרוץ את הכיתור בטיראן, הוא מבטיח, ולא כל כך מקיים.

אניות של הצי הששי אמנם מגיעות לנמל חיפה, וג'ונסון אומר Don’t. גמאל עבד א-נאצר של מצרים מחליט להרפות במקצת. ישראל חוזרת אל שגרה מאוימת. היא מתרגלת לחיים ללא נמל אילת. הסורים יורים מפעם לפעם על קיבוצי החולה. ליגיונרים צולפים פה ושם על שכונת ממילא. ראשוני ארגון פתח מתאמנים בחציית גבולות. המיתון הגדול של 1966 מסתיים בסביבות 1970. מעניין מי יירש את אשכול בראשות הממשלה, אולי אלמוגי?

ישראל יצאה למכת המנע ב-1967 נגד רצונם המפורש של ספקי הנשק שלה. אמברגו צבאי הוטל עליה מייד. אבל נצחונה היה כה מרשים עד שלא נשקפה לה סכנה, והיא עשתה פיבוט מיידי אל אמריקה. היא לא התקבלה בזרועות פתוחות, אבל היה להן זמן להתרגל זו אל זו. שבע שנים אחר כך, רכבת אויר אמריקאית הצילה את חיי ישראל.

ב-2024 אין לישראל אופציה של פיבוט. הנסיבות כמובן שונות מעיקרן. היא אינה יכולה להשיג הכרעה דרמטית ומהירה נגד צבאות קונבנציונליים. אבל היעדר ההכרעה הוא דרמטי לא פחות. ישראל חוזרת ומגלה את המגבלות של שימוש בכוח. היא היתה יכולה להשיג כל כך הרבה יותר אילו הוסרו ההגבלות.

על האמריקאים נמאסו ההתחייבויות

סמיכות הדרמה-לא-דרמה בשמי המזרח התיכון לבחירות בארה״ב היא מקור של אי הבנות. אף כי הפוליטיקה של ארה״ב ודעת הקהל שלה חצויות כמעט בכל עניין שהוא, החשש מפני התלקחות גלובלית משותף לשתי המפלגות הפוליטיות, גם אם הן מביעות את החשש באופנים שונים.

על האמריקאים נמאסו התחייבויות צבאיות מעבר לים, המאלצות אותם להציב כוחות על הקרקע ולממן תקציבי מלחמה ענקיים. קמלה האריס אמנם היתה יוצאת נפסדת מהתלקחות כללית במזרח התיכון, אבל בעיקר במובן הזה שהתלקחות כזאת היתה מאשרת את הזהרותיו החוזרות של דונלד טראמפ כי הממשל הדמוקרטי גורר את אמריקה אל 'מלחמת עולם שלישית'. שטות תהיה להניח שממשל טראמפ, כי ייבחר, יעניק לישראל רשיון פעולה רחב נגד אויביה.

הבה ניזכר בהתנהגותו של טראמפ ביוני 2019, כאשר חיל האויר האמריקאי עמד להעניש את איראן על הפלת מל״ט אמריקאי בשמי המפרץ הפרסי. הנשיא היה בחדר-המצב, עם הגנרלים שלו, והם המתינו להוראתו הסופית. דקות אחדות לפני שנתן אותה הוא שאל אותם כמה איראנים ייהרגו בהתקפה. 150, הם העריכו. הוא החליט שהמחיר גבוה מדיי. דאון אמריקאי אחד אינו שווה את חייהם של 150 איראנים.

זה היה מסר חשוב ומעניין. על הנשיא הזה היה אפשר לפקוד הרבה חטאים, אבל ביום ההוא התברר שאין הוא שש אלי קרב, ואינו ממהר לסחוט את ההדק. אחדים מקודמיו, דמוקרטים ורפובליקאים, לא היו מהססים. אמנם טראמפ לא היסס חצי שנה ויותר אחר כך להתנקש בחיי גנרל קאסם סוליימני, אבל ממקרה יוני 2019 אנחנו חופשים להניח שיש לו לפחות ספקות ניכרים. בניגוד לכל קודמיו אין לו תחושת שליחות להצלת העולם החופשי. עצם המושג הזה מעורר בו דחייה, או גיחוך.

״שני ילדים בחצר בית הספר״

ממשלת ישראל אינה צריכה להתלונן שהיא נתקעה שלא בטובתה בלוח השנה האלקטורלי של ארה״ב. אני חושב שהיא גם אינה מתלוננת. סוף סוף היא יכלה לחכות שבועיים, ולקוות שתוצאות הבחירות ישחררו אותה מן העכבות. מוטב לקוות כי אחת הסיבות העיקריות להימנעות מלחכות היתה ההכרה שיש גבול ליכולת הישראלית (הווירטואוזית) לעשות מניפולציה של התהליך הפוליטי האמריקאי.

את הגבול הזה ממחישה כמובן השחיקה הבלתי פוסקת במעמדה של ישראל באמריקה; אבל גם ההבנה שסדרי העדיפויות האמריקאיים במזרח התיכון אינם עומדים להשתנות מעיקרם. הממשל הדמוקרטי ניסח את סדרי העדיפויות האלה בלשון אסטרטגית וטראמפ מנסח אותם בחספוס קל דעת (ישראל ואיראן הן כמו ״שני ילדים הרבים בחצר בית הספר״). לא הדמוקרטים ולא טראמפ מוכנים לפטור את ישראל מעכבות. המזרח התיכון לא יבער, יהיה הנשיא אשר יהיה.

ואשר לשאלה מי יהיה, הסבירות של נצחון טראמפ היא עכשיו גבוהה ממה שהיתה בכל נקודה שהיא מאז הסתלקות ביידן מן המרוץ. חישובי סבירות אינם זהים לתוצאות הסקרים. גם בשעה שההפרשים בסקרים הם מיקרוסקופיים, ארגונים המתמחים בחיזוי מעמידים עכשיו על סביבות 60% את סיכויי טראמפ לנצח. סקרים במדינות קריטיות מעמידים אותו ביתרון כמעט מלא, אם גם בגבולותיה של טעות הדגימה. אנחנו חיים בתקופת דמדומים. זה הזמן לזהירות, לא לאופוריה.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.