הרחק מחוץ לטווח הזיכרון של קוראי הרשימה הזו, בימי המדינה הראשונים, ויכוח ער התנהל במדורי הלשון (היו אז בשפע) של עיתוני ישראל בשאלת הצורה התקינה של לשון הריבוי של ארצות־הברית. האם יש להגיד "ארה"ב החליטה" או "ארה"ב החליטו". סוף סוף, הצורה היא "ארצות", או states באנגלית. האין זה מובן לכאורה שיש להשתמש באוגד "הן", או are, לא "היא" ו־is?
● איראן הודיעה כי תגדיל את תקציב הביטחון שלה ב-200%
● קטאר, איחוד האמירויות וערב הסעודית רוצות לשלוט בעזה. ויש להן אינטרס
יש כאן הרבה יותר מקוריוז של שימוש לשון. השאלה נוגעת לעצם ההגדרה של ארה"ב, שבראשיתה היו בה 13 מדינות וכיום יש בה 50. מלכתחילה, היא לא נועדה להיות "היא". היא נועדה להיות "הן". עד מלחמת האזרחים האמריקאית, 80 שנה לאחר היווסדן, ארצות הברית אמנם היו הן. רק מאז שנות ה־60 של המאה ה־19 התפשטה הצורה "היא". אוסף המדינות, שעשו יד אחת נגד הכתר הבריטי ב־1776, התגבשו לכלל אומה רק לאחר הטראומה האיומה.
ג'ורג' בוש, נבחר לנשיא לאחר שהפסיד במניין הקולות הכללי / צילום: ap, LM Otero
ב־1776 הן תכננו להתנהל בנפרד, בקונפדרציה רופפת. הן לא הסכימו אפילו על מטבע משותף, והייתה להן רק מראית עין של ממשלה משותפת. גם כאשר 13 המדינות הכירו לבסוף בסכנה הנובעת מחולשתן, וכתבו חוקה, הן הוסיפו להעדיף נוסחה שתאפשר להן לשמור מרחק זו מזו ומן הממשלה המרכזית שהקימו.
ארה"ב נולדה להיות רפובליקה, לא דמוקרטיה. השראתה באה לא מכיכר השוק של אתונה, אלא מן הסנאט של רומא. כיכר השוק ביטאה במישרים את רצון העם; הסנאט הרומאי הלא־נבחר העניק איזון מלומד, פרגמטי ומסויג לרצון העם. ייצוג מלא וישיר מעולם לא היה המטרה, או לפחות לא המטרה היחידה.
נבחרו לאחר שהפסידו
ביטוי אחד לחישוק רצונו של העם הוא היעדר קשר הכרחי בין ההצבעה הכללית בבחירות לנשיאות לבין התוצאות. פעמיים ברבע המאה האחרונה ראינו נשיאים נבחרים לאחר שהפסידו במניין הקולות הכללי. זה קרה ב־2000 (ג'ורג' בוש הבן נגד אל גור) וב־2016 (דונלד טראמפ נגד הילרי קלינטון). זה היה קרוב לקרות גם ב־2020 (טראמפ נגד ביידן).
אפשר להגיד על שיטת הבחירות האמריקאית שכרוכה בה התעלמות ממיליוני קולות. היא עושה כן באמצעות נוסחה ארכאית, שנוצרה לפני 235 שנה, ולא תוקנה במרוצת הדורות אלא טיפ־טיפה.
במקום לבחור נשיא במישרים, הבוחרים בכל אחת מן המדינות מצביעים לטובת "אלקטורים", המזוהים עם אחד המועמדים. מחוץ לשתי מדינות קטנות ומעוטות חשיבות (מיין ונברסקה), האלקטורים בכל מדינה אינם מתחלקים בין המועמדים יחסית לשיעור התמיכה בהם. מכוח היגיון של שיטת בחירות אנגלית ישנה (first-past-the-post) המועמד המגיע ראשון אל קו המטרה גורף את כל האלקטורים. הקולות שניתנו למועמד השני (בדרך כלל יש רק שני מועמדים מרכזיים) מתבזבזים לחלוטין, גם אם ההפרש בין המועמדים עומד על חלקיק של אחוז.
הילרי קלינטון, ניצחון במניין הקולות הכללי לא הספיק / צילום: ap, Andres Kudacki
הואיל ומצביעים דמוקרטיים נוטים להתרכז במדינות עירוניות גדולות, בייחוד בשני החופים של ארה"ב, הרפובליקאים נהנים מיתרון פתיחה בזכות שליטתם במדינות ה"הינטרלנד", זאת אומרת באזורים הפחות־עירוניים ודלילי האוכלוסייה בין שני החופים. מספר האלקטורים בכל מדינה הוא צירוף של סך כל נציגיה בשני בתי הקונגרס בוושינגטון. השיטה הזו עובדת לרעת הדמוקרטים, מפני שהיא מעניקה עודף ייצוג למדינות קטנות.
וכך, ניצחון של 2% במניין הקולות הכללי לא הספיק להילרי קלינטון להיבחר לנשיאה ב־2016, מפני שההפרש הזה הושג בזכות ריכוז גדול מאוד של קולות בקומץ מדינות מאוכלסות בצפיפות.
להפרשי ניצחונה של קלינטון לא הייתה כל משמעות. היא ניצחה בקליפורניה בהפרש של קרוב לארבעה מיליון קולות; בניו יורק בהפרש של 1.75 מיליון קולות; במסצ'וסטס בהפרש של כמעט מיליון קולות. אבל הכריעו את הכף נגדה הפסדים בהפרש של 11 אלף קולות במישיגן, או 44 אלף קולות בפנסילבניה, או 23 אלף קולות בוויסקונסין. ב־2000, הפסד בהפרש של 571 קולות בפלורידה גזל את הנשיאות מאל גור, אף כי הוא ניצח בהפרש של כמעט חצי מיליון קולות במניין הכללי.
המדינות האבודות
נאמנותם המרשימה של האמריקאים לחוקתם מנציחה נוסחה שהרבה אמריקאים, ובוודאי הרבה זרים, מתקשים להבין אותה. כל אימת שחוזרת ועולה שאלת חוכמתה או הגינותה של שיטת האלקטורים, חוזרת וניתנת התשובה שבהיעדר השיטה הזו המועמדים לא היו טורחים לבקר במדינות קטנות אוכלוסין, ותושביהן היו מוצאים את עצמם מחוץ למעגל הפוליטי.
זה נכון כשלעצמו, אבל במצב הנוכחי המועמדים אינם טורחים לבקר בשורה של מדינות גדולות אוכלוסין, שבהן סיכוייהם נחשבים למבוטלים. בין 40 ל־43 מדינות של ארה״ב אינן נתונות לתחרות ממשית. לאחת המפלגות יש בה יתרון קבוע, העשוי לפעמים להגיע ל־30% ויותר.
אין זו הגזמה לטעון, שרוב המדינות של ארה״ב הן לאמתו של דבר חד־מפלגתיות. למועמדי המפלגה היריבה אין כמעט סיכוי להיבחר לכהונות מדינתיות, כמו מושל, או תובע כללי, או סנאטור בוושינגטון. כיוצא בזה, קטן מאוד הסיכוי שמדינה רפובליקאית ("אדומה") תצביע נגד מועמד רפובליקאי לנשיאות, או שמדינה דמוקרטית ("כחולה") תצביע נגד דמוקרט.
הואיל ומועמדים חייבים לעשות שימוש מפוכח במשאביהם, הם נוטים הרבה פחות להקדיש זמן או כסף למדינות האבודות. התוצאה היא שמועמדים מחזרים בכל כוחם אחרי ערי שדה קטנטנות בפנסילבניה או בוויסקונסין, אבל פוסחים מעיקרן על ניו יורק, על שיקאגו, על לוס אנג'לס, על מיאמי, על בוסטון ועל דאלאס.
ממילא הערכות על תוצאות הבחירות נוגעות בראש ובראשונה לחבר האלקטורים. נבחר לנשיא הוא זה או זו המגישים אל 270 אלקטורים מתוך 538. יש אפשרות של מבוי סתום, אם כל אחד מן המועמדים יקבל 269 אלקטורים. או אז הבחירה תימסר לידי מליאת בית הנבחרים, שבה החלוקה הפנימית מבטיחה ניצחון רפובליקאי. אבל זה לא קרה מאז 1877.
נוסחת "ארצות הברית הן" הניבה בין השאר חוקי בחירות שונים לכל אחת מ־50 המדינות. הן רשאיות להחליט איך לבחור את האלקטורים שלהן. ב־2020, טראמפ עשה ניסיון להכשיל את אישור האלקטורים. במספר מדינות, אנשיו הגישו רשימות חלופיות של אלקטורים, שהיו חסרות שחר ונדחו על הסף. משהו מעין זה עשוי לחזור ולקרות אם טראמפ יפסיד, ואם יחליט שהבחירות נגנבו ממנו. או אז, זהות הנשיא הבא עשויה לעמוד בספק לפחות עד שישה בינואר.
כל זה היה יכול להיפתר על נקלה, אילו ארה"ב "היו" מוותרות על מוזרויותיהן האלקטורליות לטובת התנהלות פוליטית מודרנית; זאת אומרת, אילו ארה"ב "הייתה" מחליפה את 50 הבחירות הנפרדות שלה בבחירה כללית יחידה. אבל אמריקאים אינם אוהבים לשמוע ביקורת קיומית מדיי על חוקתם. זה לא יקרה, בוודאי לא בעתיד הקרוב, ואנחנו נצטרך להוסיף ולהתפתל הן במציאת ההיגיון והן בהטלת הדופי.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
