הדמוקרטיה של דרום קוריאה נחלצה מפי התהום. הפיכת חצות של הנשיא הסתיימה עוד לפני עלות השמש

סיפור ההצלחה המרשים מאוד של דרום קוריאה היה מורכב, לפחות ב-35 השנה האחרונות, משני חלקים עיקריים: עלייתה מן החורבן ומן הבלואים של מלחמת קוריאה (לפני 70 שנה ויותר) למעמד הכלכלה ה-12 (או ה-13) בגודלה בעולם; וגיחתה מחשיכה כבדה של דיכוי למעמד של אחת הדמוקרטיות הפורחות המעטות של יבשת אסיה.

● נשיא דרום קוריאה הכריז על משטר צבאי - וחזר בו 
● שגריר גרמניה בראיון מיוחד: "הקרב של ישראל על דעת הקהל בכמה מדינות באירופה אבוד" 

הנס הדמוקרטי של דרום קוריאה, זה שהציב אותה בניגוד כה משווע לכל שכנותיה, הועמד הערב (שעון ישראל) בספק דרמטי. נשיא דרום קוריאה, יון סוק יול, השכיב את אזרחיו לישון בחצות הלילה (שעון קוריאה) לצלילי הודעה פתאומית על כינון משטר צבאי ועל השעיה מלאה של כל החרויות האזרחיות. הפרלמנט נסגר, הפעילות הפוליטית נאסרה, חופש הדיבור הושעה. הסיבה: איום חיצוני לשלומה של דרום קוריאה ולדמוקרטיה שלה מצד צפון קוריאה וסייעניה הפנימיים בדרום.

הפוטש לא עלה יפה. הנשיא, חפוי ראש, נאלץ לחזור בו בתוך שש שעות לאחר שהפרלמנט ביטל את מצב חירום. הוא הצליח להתכנס בקלות יחסית, גם אם חלק מחבריו היו אנוסים לקפוץ מעל הגדר. יושב ראש הפרלמנט הפך את היוצרות, והכריז כי המשטר הצבאי הוא עכשיו בלתי חוקי, וממילא בלתי חוקי הוא כל ניסיון לציית לו. כוחות הצבא שנשלחו למנוע את כינוס הפרלמנט מיהרו לפנות אותו. זה היה סימן ברור למדי לבאות.

 כוחות משטרה מול מבנה האספה הלאומית של קוריאה הדרומית בסיאול / צילום: ap, Lee Jin-man

האם הצבא יציית?

מלכתחילה השאלה החיונית הייתה למי נתונות נאמנויותיו של הצבא, ועד כמה רצונם של הגנרלים יוכל להיאכף על פקודיהם. במהלך הלילה של קוריאה באו ידיעות מסיאול בשם הצבא שהכרזת הנשיא בעינה עומדת. אבל לא היה ברור אם וכיצד הצבא יאכוף את ההכרזה. האם הגנרלים יהיו מוכנים לחזור אל המקום שבו עמדו קודמיהם לפני כמעט 45 שנה, כאשר חיילים לחמו בסטודנטים ברחובות והרגו המונים (המרד של גוואנגג'ו, מאי 1980)?

צבא קוריאה נהג להחזיק בשלטון מלא, או לפחות למשוך בחוטים. במשך 25 שנה ויותר, מ-1962 עד סוף שנות ה-80, דיקטטורים צבאיים ברוטליים עמדו בראש המדינה. אבל אינו דומה הצבא של הרודנים פארק צ'ונג הי (שנרצח ב-1979 בידי ראש שירותי הביון שלו) ושל צ'ון דו-וואן (שהופל ב-1988) לצבא הנוכחי, הרגיל לסור למרותן של ממשלות נבחרות.

מאז 1988 היו בדרום קוריאה בחירות רב מפלגתיות דמוקרטיות למהדרין. החוקה אוסרת על נשיאים לכהן יותר מחמש שנים, ומפלגות חזרו והתחלפו בשלטון ללא הרף.

אבל ענן של חוסר יציבות העיב על דרום קוריאה בדור האחרון, תוצאה של קיטוב פוליטי מר ושל סתירה רגילים במשטרים מעורבים: הרשות המבצעת בידי מפלגה אחת, הרשות המחוקקת בידי מפלגה שנייה. כאשר האופוזיציה משתלטת על האסיפה המחוקקת היא מנסה מייד להצר את רגלי הנשיא, או אפילו להדיח אותו.

נשיא מן השמאל הודח בידי רוב ימני ב-2004 (בית המשפט העליון ביטל את ההחלטה). נשיאה מן הימין אומנם הודחה בידי רוב שמאלי ב-2016 בגין שחיתות, הורשעה אחר כך ונידונה למאסר. הרוב השמאלי באסיפה הנוכחית התחיל תהליך של הדחה נגד הנשיא יון.

"איך אפשר להיות בן אדם כזה"

נראה כי אחת מחולשותיו הקריטיות של יון היא היעדר ניסיון פוליטי ויכולת תקשורת מוגבלת. הוא בא מרקע משפטי, ושימש תובע כללי לפני נשיאותו. הוא אומנם נהנה אז מהערכה ציבורית על מאבקו בשחיתות, מה שאיפשר לו להתמודד בהצלחה על הנשיאות ב-2022. אבל מאז הוא הפגין חירשות-צלילים: חוסר רגישות וחוסר מיומנות בזירה הציבורית.

יון הוא אולי הנשיא הבלתי פופולרי ביותר בתולדות דרום קוריאה. הפופולריות שלו בסקרים צנחה בקיץ לסביבות 20%. במהלך הקיץ, מיליון אזרחים ויותר חתמו על עצומה לטובת הדחתו.

בסוף החודש שעבר, כמעט 1,500 כמרים קתוליים (בארץ שעשירית מתושביה, כמעט ששה מיליון בני אדם, הם קתולים) חתמו על עצומה שתקפה את יון בסגנון מתלהם במיוחד. כותרתה הייתה "איך אפשר להיות בן אדם כזה". העצומה קבעה, כי יון "הוא דחליל של אינטרסים פרטיים, אשר אין לו מושג מה הוא עושה או מי הוא". הכמרים האשימו, כי יון "העביר את הסמכות שהעניק לו העם לידי אשתו", לא פחות.

בלתי צפויה מעיקרה הייתה החלטת יון להשתמש בכלי הקיצוני ביותר שהחוקה מעניקה לנשיאי דרום קוריאה: משטר צבאי. הכלי הזה נועד להגן על שלום הרפובליקה מפני חתרנות קומוניסטית.

דמוקרטיה, 50 ק"מ מן האויב

צפון קוריאה פלשה לדרום וכבשה כמעט את כולו בתוך שבועות אחדים בקיץ 1950. רק התערבות מסיבית של ארה"ב, בעזרת בעלות ברית, החזירה את הדרום על כנו. רק נוכחות אמריקאית ומחויבות פומבית לשלומה של דרום קוריאה הניאו את הצפון מפני תוקפנות נוספת. אבל עקבותיה של חתרנות צפונית ניכרים בדרום קוריאה מני אז. נסיונותיה התקופתיים להתפייס עם הצפון לא עלו יפה.

במובן הזה, משימת הצבא אינה רק להגן על גבולות חיצוניים, אלא גם על אורח החיים הדרום קוריאני. הארץ הזו, שגדלה בצילה של מסורת רודנית או סמכותנית בת מאות שנים, הצליחה להפוך לדמוקרטיה ליברלית ופלורליסטית, הידועה כיום לעולם לא רק בזכות מיספנותיה, או תעשיית הרכב שלה, או הצלחותיה הטכנולוגיות הפנומנליות, אלא גם בזכות קולנוע יצירתי שתפוקתו התפשטה כמאכולת אש, והוא נותן לא פעם את הטון בשירותי סטרימינג בכל רחבי העולם.

כל זה מתרחש 50 ק"מ (במקרה של עיר הבירה סיאול) מן הגבול המבוצר עם צפון קוריאה, תחת עיניו העוינות של משטר טוטליטרי מרושע, הרוחש בוז לדמוקרטיה המערבית ולהוט להרוס אותה. הצפון חמוש מכף רגל ועד ראש, כולל בנשק גרעיני ובליסטי.

הנסיבות האלה הופכות את סיפור ההצלחה של דרום קוריאה למורכב, מסובך, רב סתירות ובעל פוטנציאל שברירי מאוד. הן מעניקות תוקף לדמוקרטיה שלה, אבל גם מעמידות אותה בסכנות מיוחדות. הן גם מקילות על פוליטיקאים להאשים את יריביהם באהדה לצפון, או אפילו במתן שירותים לצפון.

בדרך כלל, הימין הוא זה המעמיד בספק את הפטריוטיות של השמאל. זו בשום פנים לא המצאה קוריאנית, אבל בדרום קוריאה היא עוברת לסוחר ולבוחר, ומעוררת לא פעם אמון. זה בדיוק מה שהנשיא יון מקווה לעשות היום: לשכנע את רוב הדרום קוריאנים שהמשטר הצבאי נחוץ כדי להדוף סכנות חיצוניות.

הפיכה חובבנית?

מעקב רב שנים אחרי דינמיקה של הפיכות צבאיות ונסיונות הפיכה מראה כי תנופת הפתיחה חיונית לחלוטין. מועדת לכישלון היא הפיכה שאינה מפגינה מייד את כוחה ואת נכונותה לדכא מתנגדים. היא חייבת להשתלט על הרחוב; היא חייבת לנטרל את האסיפה המחוקקת, בייחוד אם האסיפה הזו נמצאת בשליטת האופוזיציה; היא חייבת לשבש את יכולתם של מתנגדיה לתקשר ולהתארגן.

הנשיא יון לא הצליח במשימה החשובה ביותר של כל פוטש: לשתק מייד את פוטנציאל ההתנגדות. בדרך כלל זה נעשה באמצעות מעצרים המוניים, בוודאי מעצרי מנע של מנהיגי אופוזיציה ושל פעילים, כמו סטודנטים או ארגוני עובדים. אי אפשר להבין למשל מדוע החשמל לא נותק לבניין הפרלמנט ולסביבותיו; ומדוע לא הופסקו שידורי הטלויזיה ממליאת הפרלמנט. בלקסיקון ההיסטורי של מחוללי הפיכות, זה כמעט ביטוי של חובבנות.

אולי זה סימן טוב. אולי דרום קוריאה הצליחה להוציא את הדיבוק של הפיכות צבאיות מגופה. גם אם אינם מכירים את דרום קוריאה או מתמצאים בהיסטוריה שלה, דמוקרטים באשר הם רשאים לפלוט אנחת רווחה.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-@YoavKarny, ציוצים בעברית ב-@KavHamashve.