עפרה צימבליסטה, אגי משעול ויונה וולך נפגשות בתערוכה חדשה על שריפה וכיליון

מי שעבר ליד מגדל בית רובינשטיין מול "בית מעריב" לשעבר או חלף ליד המרפסת בבית המלון ברוטשילד 96 בתל אביב, יזהה את הפסלים הצבעוניים והאייקוניים של עפרה צימבליסטה (1939-2014). פסליה המונומנטליים, לרוב הכחולים, של האמנית מוצבים במרחבים ציבוריים בארץ ובעולם, והפכו לסימן היכר מובהק. באמצעות הצבת הפסלים בתנועה יצרה האמנית כוריאוגרפיות משתנות, מתוך חשיבה מרחבית ותכנון מדוקדק. בנובמבר האחרון נפתחה בדרום-מזרח תל אביב, לא רחוק מהתחנה המרכזית המתפוררת, הגלריה על שם עפרה צימבליסטה על ידי בנה, המוזיקאי חן צימבליסטה, שמתעקש: "זו לא גלריה לזכרה, אלא על שמה".

● האמן שמוכר עבודות בעשרות אלפי דולרים: "אני רוצה שיסתכלו עליהן באהבה ולא בגלל שהן שוות משהו"
● על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין אומנות לבעלי ההון

בשבוע שעבר נפתחה בגלריה התערוכה "עוד מעט", שחושפת מפגש מרתק של אמנות פלסטית עם עולם השירה. התערוכה מציגה דיאלוג שיצרה צימבליסטה עם המשוררות יונה וולך ואגי משעול. על קירות הגלריה תלויות עבודות בד של צימבליסטה עליהן שירים בכתב ידה של וולך, ועל רצפת הגלריה מונחים מוצבים של בדים שנטבלו באפוקסי, עליהם שירים בכתב ידה של משעול.

לצד זה ניצבת עבודתה של צימבליסטה "כלולות", שטרם ראתה אור. על שולחן עגול בגובה 1.40 מטרים המסתובב לאט ניצבים נרות בדמויות חתן וכלה, המתכלים כל אחד בזמנו, בליווי המוזיקה של בנה חן. בין העבודות מוצגים מכתבים ותמונות, שנחשפו בתערוכה המקורית של וולך וצימבליסטה בגלריה "שרה לוי" ב-1984, ולא הוצגו מאז.

חברות בצל המוות שהובילה לתערוכה

החברות הקרובה בין וולך לצימבליסטה נרקמה בשנות ה-80. זמן קצר לאחר המפגש ביניהן, וולך חלתה בסרטן. כשזו התרגשה מעבודות הנייר של צימבליסטה, האמנית הציעה לה לכתוב עליהן שירים. בווידיאו ארט שמוצג בתערוכה, מספרת צימבליסטה כיצד התהווה שיתוף הפעולה. "במהלך היום הייתי בונה את הניירות שכבה אחר שכבה, ויונה הייתה מגיעה בלילות ואומרת 'כתבתי שיר חדש' למרות שנותרה לה רק שנה לחיות". העבודות הלכו והצטברו ונתנו ליונה טעם ורצון לקום ממיטת החולי. הן החליטו להציג את העבודות בתערוכה משותפת. יונה כתבה על התערוכה: "זה היה רגע של חסד ונתינה ועפתי גבוה".

 יונה וולך בתערוכה בגלריה ''שרה לוי'', 1984 / צילום: דינה גונה

פסלי בד בין אושוויץ, כתונת הפסים והטלית

המשוררת אגי משעול מספרת על ההיכרות שהובילה לשיתוף הפעולה האומנותי: "עפרה התקשרה אליי יום אחד וסיפרה לי על פסלים שהיא עושה בגודל אדם, גלימות מפוספסות שקצת מזכירות את כתונת הפסים של יוסף וקצת את הבגדים של אושוויץ". משעול, דור שני לניצולי שואה, מעידה כי הפסלים הריקים מתוכן שימשו השראה לשירים שכתבה עליהם. "היא נתנה לי יד חופשית לגבי מה אני אכתוב על הפסלים. ישבתי מולם והם שימשו השראה לשירים שלי. עבדתי על כמה וכמה פסלים עם טוש שלא נמחק, באמת שעות וימים, ובתקופה הזו התחברנו מאוד".

משעול סבורה שהחיבור שלהן קשור מאוד לחיבתה של האמנית לוולך. "היא לא אמרה לי את זה אף פעם, אבל אני חושבת שהקשר בינינו קשור לגעגועים שלה ליונה".

על הקשר בין "כלולות" לעבודות האחרות בתערוכה אמרה משעול כי זו "עבודה על התכלות, על הזמן, על מוות, על הכיליון של האדם. יצקו אותה במיוחד לתערוכה והשעווה נמסה. זה מתכלה באמת". והוסיפה "גם הפסלים ריקים, גם בהם אין גוף. באחד השירים שלי על הפסלים יש 'שוטי בשקט לשום מקום עד שתהפכי לשום דבר', זה מדבר את היצירה".

 שיר של אגי משעול על עבודת הבד של צימבליסטה / צילום: אורי שדה

הכיליון והאש מצויים בכל חלל התערוכה

חן צימבליסטה אומר שהסיפור של הנרות נכנס לתערוכה משני כיוונים. "כיוון אחד הוא שהעבודות עם יונה ועופרה נעשו בזמן דומה שאמא עשתה את הנרות, ויונה התלהבה מהנרות הללו. כיוון שני, בעבודות עם יונה הניירות נשרפו על ידי נרות. החיבור לוקח אותנו למקום הזה של חיבור אש, שריפה של הנרות שמתכלים וחלק מהניירות גם. חלק חזק מהקשר ביניהן היה הכיליון - יונה הייתה חולה והיה שעון חול בקשר".

"יונה חיה חיים פרועים לגמרי", אומר צימבליסטה. "לשתיהן הייתה ג'ננה לשתות ויסקי לתוך הלילה. בסרט הן מדברות הרבה על זוגיות - זו המורכבת של יונה, לעומת הזוגיות המסודרת של אמא עם אבא, שעבד מאוד קשה. וכל זוג נרות נגמר אחרת, יש זוגות שעומדים וזוגות שלא".

 כלולות, עפרה צימבליסטה / צילום: באדיבות גלריה צימבליסטה

הוא מעיד כי העבודה, שמוצגת לראשונה, "הייתה אחת ההפקות המורכבות שעשיתי. כדי למצוא מישהו שעושה נרות, הלכנו ליוצק שיוצק ברונזה ואלומיניום, שהרס את המקור, אז עשינו סריקות דיגיטליות באמצעות הצילומים. הדס מאור, היועצת האוצרותית של התערוכה, לא ויתרה ואמרה 'אני רוצה אלומיניום דק ושהמנוע יסתובב לאט'. והבאתי בהתחלה מנוע של מכשיר שווארמה, שנשרף. בסוף יש מנוע איטלקי שמחובר לו מכשיר שמקטין את כמות החשמל שמגיעה אליו. כך מצד אחד הוא חזק ומצד שני אפשר לשלוט עליו שלא יסתובב מהר מדי".

הגלריה נפתחה לפני מספר חודשים דווקא בדרום תל אביב. חן אומר שמצא את המבנה ייחודי ושיפץ אותו. הבחירה נבעה גם מהחיבור של הגלריה לשכונה עצמה. "באים ילדי פליטים מהשכונה עם התיקים אחרי בית הספר ומחבקים את הפסלים, שואלים מה זה", מספר חן. "אנחנו עומדים לעשות עם עיריית תל אביב שיתוף פעולה שיביא הרבה ילדי פליטים לגלריה". המוזיקה שכתב למיצג "כלולות" בתוך יומיים בלבד יורדת ועולה כמו הנרות המתכלים.