עבירות תכנון ובנייה: יש גם הגנה מן הצדק

בהחלטה תקדימית ביטל לאחרונה השופט גבריאל שטרסמן מבית משפט השלום בתל-אביב כתב אישום שעסק בעבירות על חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה1965 (להלן: "החוק"), וזאת מטעמים של צדק.

כנגד הנאשמים - מיצפור חב' לתכנון והנדסה בע"מ ואברהם שטרן - הוגש כתב אישום, במסגרתו הואשמו בשימוש חריג בחלקים של הבניין ברח' שלומציון המלכה 20 בת"א. לפי האמור בכתב האישום, הותר השימוש בקומת המרתף של הבניין לצורכי מחסן, ואילו הנאשמים השתמשו בו לצורכי משרד - דבר המהווה עבירה לפי סעיף 145 לחוק.

בתאריך 12/1/97 הגישו הנאשמים בקשה לביטול כתב האישום מטעמים של צדק. העובדות עליהן סמכו הנאשמים את בקשתם היו: בחודש פברואר 1994 קיבלו הנאשמים מהעירייה הודעה, כי השימוש שהם עושים ביחידה נושא כתב האישום הינו שימוש חורג. באותה הודעה הבהירה העירייה לנאשמים, כי אם יתמידו בשימוש החורג, היא תנקוט נגדם בצעדים משפטיים. יחד עם זאת הובהר לנאשמים, באותה הודעה, כי הם רשאים להגיש בקשה לשימוש חורג, אף כי הדבר לא ימנע הליכים משפטים נגדם, אם יוחל בהם.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, בחודש יוני 94', ביקשו הנאשמים היתר לשימוש חורג. בתאריך 28/9/94 אישרה הוועדה המקומית עקרונית את הבקשה, בכפוף לתנאי מהנדס העיר. על פי החלטתה: "אין מניעה לאשר השימוש של משרד למקצוע חופשי, ובלבד שהמרתף בנוי בהיתר ואינו נחוץ לשימוש דיירי הבניין כרכוש משותף. אישור השימוש מותנה בהגשת בקשה לשימוש חורג להיתר, תשלום היטל השבחה, פרסומים, דיון בהתנגדויות אם יהיו, הסדר חניה וכו'".

בחודש דצמבר 1994 הוגש כתב האישום הנדון. למרות הגשת כתב האישום, הודיעה העירייה לנאשמים, בתאריך 31/7/95, כי בקשתם לשימוש חורג אושרה על ידי הוועדה המקומית, ודרשה מהם לשלם היטל השבחה בהתאם. ואומנם, הנאשמים שילמו את ההיטל, בסך 7,950 שקל, בתאריך 17/8/95.

בתאריך 3/12/95 כתבה העירייה לנאשמים, כי בקשתם אושרה, אך מאחר שעברה שנה מאז התקבלה ההחלטה, וטרם מולאו דרישות תיאום תכנון שהובאו לידיעת הנאשמים, תוקף ההחלטה פג ויש להתחיל בהליכים מההתחלה.

בתאריך 13/5/96 הודיעה מהנדסת הרישוי מטעם העירייה לנאשמים - כתשובה לדרישתם לקבלת ההיתר המובטח - שהם ניצלו את אחוזי הבנייה מעבר למותר, ולכן האישור לא הוצא בסופו של דבר.

על יסוד כל האמור לעיל, טען בא כוח הנאשמים, כי כתב האישום הוצא בפזיזות ויש למוחקו.

המאשימה הגיבה על בקשה זו בתגובה קצרה. לטענתה, בניגוד לעובדות שהוצגו על ידי הנאשמים, מעולם לא ניתן להם היתר כדין לעשות שימוש חורג.

השופט שטרסמן התרעם על תגובת המאשימה, וקבע שאין זו הצגה נכונה, מלאה וכנה של הדברים. המאשימה לא הציגה אף לא מסמך אחד, כדי להפריך את האמור במסמכים שצורפו לבקשת הנאשמים.

השופט שטרסמן קובע, כי פרשה זו לקוחה כאילו מעולמו של קפקא. הנה כך גוברת הביורוקרטיה העירונית על מי שפעלו מן הסתם בתום לב והסתמכו על החלטותיה של הוועדה המקומית.

השופט מדגיש, כי לא ניתנה כל תשובה לתמיהה, מדוע נמשכו הליכי הביורוקרטיה זמן רב כל-כך. האם היו אלה הנאשמים שגרמו לכך ששנה חלפה ולא נעשה דבר כמצוות הוועדה? הנה עינינו הרואות, שהוועדה המקומית החליטה להיענות בחיוב לבקש תם של הנאשמים בחודש אוגוסט 94', אך הודיעו להם על היטל ההשבחה רק בחודש יולי 95'. כל אותו זמן חזר תיק זה לדוכנו של בית המשפט, והקראת כתב האישום נדחתה מדי פעם למשמע טענות הנאשמים.

הטעמים המשפטיים שעליהם מבסס בא כוחם של הנאשמים את טיעוניו לקוחים ממושג חדש יחסית בתחום המשפט והוא "ההגנה מן הצדק". אומנם ברוב המקרים שנדונו נדחתה טענה זו, אך בתי המשפט הכירו בה כטענה מקדמית לגיטימית, שניתן לטעון אותה במסגרת סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי.

בפסקי הדין שבהם הועלתה טענת ההגנה מן הצדק, נשמעו מפי השופטים ביטויים שתכליתם לתחום היטב את תחום השימוש הנכון בטענה. לעיני השופטים עמדו תמיד האינטרסים המתנגשים השונים בחברה: מצד אחד - האינטרס הציבורי, הצורך הבלתי מעורער להעניש עבריינים שסרחו ולהרתיע אחרים, המועמדים לפשע; מצד שני - זכותו של האדם לכבוד, לחירות ולשאר זכויות, שעיקרן באו לביטוי לפני כחמש שנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

טענת ההגנה מן הצדק נדונה בהרחבה בע"פ 2910/94 יפת ואח' נגד מדינת ישראל. בפסק הדין נקבע, כי אומנם יש להפעיל הגנה זו רק במשורה, אך עם זאת שיקול הדעת מסור בכל מקרה ומקרה לשופט הדן בכתב האישום. המבחן שניסח השופט דב לוין בפסק דין זה הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות.

לימים חזר הנושא והעסיק את בית המשפט העליון שוב ושוב, ויצויינו במיוחד בג"צ 4680/96 גהל נגד היוהמ"ש ובג"צ 6781/96 אולמרט נגד היוהמ"ש.

אולם, למרות סנוניות אלה ואחרות, שקדמו להן, לא צלחו מאמצי המשפטנים, במשך השנים, להביא לביטוי מעשי את רעיון ההגנה מן הצדק. זאת עד אשר נפרצה הדרך לאימוצה בפס"ד מיום 8/1/96 בת.פ. (ת"א) 6650/93 מדינת ישראל נגד תומרקין. היתה זו הפעם הראשונה, שהטענה הוכרה לא רק מבחינה אידיאולוגית, אלא גם זכתה ליישום מעשי. כתב האישום באותו עניין בוטל.

השופט שטרסמן בוחן את עובדות כתב האישום הנדון, שבפרק הזמן שעבר מאז הגשתו פעלו הנאשמים על סמך ההבנה שבקשתם לשימוש חורג אושרה, והוא מגיע למסקנה שזהו המקרה הראוי לעשות שימוש בטענת ההגנה מן הצדק. אכן, אין זה צודק לעשות שימוש חורג ביחידת דיור ללא היתר כדין. אולם, בית המשפט התרשם כי במקרה הנדון נתקלו הנאשמים, שביקשו לשמור על החוק, בחומה ביורוקרטית גבוהה ומתנכרת, שביקשה לכפות עליהם הר כגיגית, ובלבד שאותו הר יקוב את הדין.

התוצאה הסופית: כתב האישום בוטל.

ת.פ. 1389/94, ביהמ"ש לעניינים מקומים בת"א.

השופט: גבריאל שטרסמן.

בשם הנאשמים: עו"ד אילן בומבך.

בשם המדינה: עו"ד רונית וילקר אלחדף. «עו"ד רמי שר-ישראל «עבירות תכנון ובנייה: יש גם הגנה מן הצדק «טענות ההגנה מן הצדק, שזכו בעבר להכרה אידיאולוגית, מתחילות לזכות ליישום מעשי. באחרונה ביטל ביהמ"ש כתב אישום על שימוש חריג בבניין, בעקבות מסכת יחסים ביורוקרטית לא מוצדקת, שנדמתה כלקוחה מעולמו של קפקא