קשיי קליטה לחברת פלאפון

מדור זה עוסק, בדרך כלל, בהחלטות של ועדות ערר. אחרוג הפעם ממנהגי ואסקור פסק דין של בית המשפט העליון שניתן לפני מספר ימים (ע"א 1216/98 אבוטבול ואח' נ' חברת פלאפון תקשורת בע"מ ואח'. ניתן ביום 11.7.01 על-ידי השופט ריבלין בהסכמת השופטים זמיר ובניש). החריגה לא תהיה "סטייה ניכרת" (כלשון תכנון) ומכיוון שבסופו של דבר מתייחס פסק דין זה לקביעתה של ועדת ערר במחוז מרכז (עו"ד ד. טלמור, יו"ר) שקבעה כי ניתן להקים אנטנת פלאפון ברעננה.

השתלשלות העניינים: עוד בשנת 1995 החליטה רשות הרישוי המקומית ברעננה להיעתר לבקשתה של חברת פלאפון ולאשר מתן היתר בנייה להקמת אנטנה, בגובה של 12 מ', מעל גג בניין ובראשו שעון שגובהו 3 מ'. רשות הרישוי החליטה לתת את ההיתר בכפוף לאישור הממונה על קרינה סביבתית במשרד לאיכות הסביבה. הקמת האנטנה עוררה את תושבי האיזור, ובעקבות פנייתם החליטה ועדה מקומית לסרב ליתן לפלאפון רשות לחבר את האנטנה לרשת החשמל.

חברת פלאפון פנתה בערר לרשות הרישוי המחוזית (גוף שעבר מן העולם לאחר התיקון מס' 43 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965), וזו, לאחר ששמעה את עמדת התושבים וטיעונים של "אדם טבע ודין", קבעה כי מחד אין חשש לדבר קיומה של קרינה מסוכנת, אך מאידך יש ספק בחוקיות ההיתר, ועל הוועדה המחוזית לשקול תוקף חוקיות ההיתר שנית.

בכך ממשיכים קשיי הקליטה של פלאפון וזו חוזרת לוועדה מקומית אשר מחליטה לבטל החלטה ליתן היתר, מן הטעם, שבניית האנטנה אינה עולה בקנה האחד עם תוכניות המתאר החלות על האזור. על החלטה זו ערערה חברת פלאפון לוועדת הערר (אשר בינתיים הוקמה מכוח תיקון מס' 43 לחוק) ושם התהפכה ההחלטה.

ועדת הערר אימצה את חוות הדעת של היועץ המשפטי למשרד הפנים, ולפיה "התקשורת הסלולרית מהווה חלק 'אינטגרלי ואינהרנטי' לחיי המגורים ביישוב מודרני, ושימוש במתקני התשתית המשמשים סוג זה של תקשורת, באיזור המיועד למגורים ומסחר, אינו מצריך הוראה מפורשת בתוכנית". לפיכך, חודש תוקפו של היתר הבנייה.

משהוחזר ההיתר על כנו הגישו המתנגדים עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בת"א (עת"מ 3/97 אבוטבול ואח' נ' חברת פלאפון תקשורת בע"מ ואח'). הנשיא אורי גורן פסק באותה עתירה, כי לאור העובדה שבתוכנית המתאר הרלוונטית קיימת אפשרות להקים אנטנות ותרנים על גגות מבנים, הרי שיש ליתן להוראה זו פרשנות ליברלית, ויש לאשר גם את האנטנה המבוקשת בגדרה (אגב, הנשיא גורן דחה את המסקנות של היועץ המשפטי למשרד הפנים, לפיה "אנטנה היא אינהרנטית לחיי מגורים ומסחר").

על פסק דין זה ערערו המתנגדים (באמצעות עו"ד נעמי וייל ויעל אזולאי) לבית המשפט העליון. שם התהפכה הקערה - בית המשפט העליון קבע, כי תוכנית המתאר הרלוונטית מייעדת את האיזור בו הוקמה האנטנה למגורים ולמרכז עסקים, ואין כל התייחסות בתוכנית לאנטנת ממסר. בית המשפט קבע, כי על מנת להשיב על השאלה האם יש בפנינו שימוש מותר, יש ליתן את הדעת, ראשית הדבר, לשאלת התאמתו של שימוש מתבקש לאופיו של איזור - כפי שנקבע בתוכנית המתאר.

בית המשפט העליון קבע, כי אותה אנטנה אינה בניין, כמשמעותו בחוק, ובנייתה מחייבת היתר. המונח "היתר" אליבא דשופט טירקל מלמד על רשות לעשות דבר, שהיה אסור אלמלא אותו היתר, ועל התוכנית להתיר שימוש במפורש, כדי שזה יהיה מותר, וכל מה שלא הותר מפורשות - אסור (למעט, דרך של שימוש חורג או שינוי המצב התכנוני הקיים).

השופט טירקל מבדיל בין שימוש עצמאי לבין שימוש נלווה, המהווה חלק אינטגרלי מהשימוש אליו הוא נספח (לדוגמה: תרני אנטנת טלוויזיה ודודי שמש בבית מגורים). רשימת השימושים בתוכנית ממצה כל מה שניתן לעשות בתחום התוכנית, כל עוד השימוש נפרד ועצמאי (ואליה ניתן להוסיף שימושים הנלווים לאותם שימושים).

אנטנה מסוג זה אינה מהווה שימוש אינהרנטי למגורים, ולפיכך הסדרת השימוש בה, ככל התקנה של ציוד הנדסי באזור מגורים, צריכה להתבצע בדרך של שינוי תוכנית, או למצער, בדרך של בקשה לשימוש חורג.

השופט טירקל מקדיש פרק מפסק דינו להוראות של גמישות בתוכנית, אך קובע כי: "אין בכוחן של הוראות בתוכנית המתאר המאפשרות גמישות בתוכנית, בעתיד, כדי לאפשר בנייה שאינה מתיישבת לחלוטין עם התכלית שעמדה ביסוד הענקת שיקול דעת למתכנן עתידי. אכן, כוחה של הוראת גמישות בתוכנית מתאר עשוי שיהא יפה אף לעניין התפתחויות תכנוניות שלא נצפו על ידי המתכנן המקורי, ובלבד שניתן היה לסבור, כי אילו היה מודע לקיומם, היה מכלילם במסגרת ההסמכה שהעניק למתכנן העתידי, או למצער, שהביא בחשבון שיקוליו את נפקותן של אותן התפתחויות".

בענייננו, כך קבע השופט: "אין די בהוראות תוכנית המתאר כדי להכשיר את בניית אנטנת הממסר האזורית. זו באה לאפשר הקמת תרנים ואנטנות על גגות בניינים לשימוש דיירי הבית ולא מעבר לכך".

התוצאה היתה, שהערעור התקבל ובוטלה החלטתה של ועדת ערר ושל בית המשפט המחוזי שאישרה. למען השלמות נעיר, כי בפסק דין זה התייחסו גם למערכת הגומלין שבין מוסדות התכנון ולמערכת הגומלין שבין רשות הרישוי וועדה מקומית, אך מחמת קוצר היריעה לא נסקור סוגיות אלו.

חשיבותו של פסק דין זה הינה, לטעמי, בהעברת מסר, כי בית המשפט לא ייתן ידו לאונס פרשנותי של תוכנית, על מנת שנקרא בה את מה שאין בה, על חשבון הליך תכנוני ראוי, המאפשר לציבור להישמע ולהתנגד, ואם תידחה התנגדותו יוכל, אם הוא עומד במבחנים שנקבעו בחוק, להיפרע, כדי פגיעתו, מהוועדה המקומית.

ולסיום, מפסק דין זה למדנו מונח חדש. מעתה אל תאמר "אנטנה" - אמור "מחוש".

משרד יגנס טויסטר ושות' מתמחים בתכנון ובנייה ונדל"ן.