מותר לעיין בתב"ע גם לפני הפקדה

במדינה מתוקנת, זכות זו שווה לכולם ולכל אחד גישה להגיע לכל מה שבעקרון פתוח לעיון הציבור. כמו כן, מידע שלאחד שהינו אזרח מן השורה יש גישה אליו, מן הדין הוא שגם לשני תהיה גישה אליו.

אך במציאות אין הדבר כך. לעתים יש פער זמנים גדול בין מידע שמודלף ומגיע למקורבים, לבין מידע שמגיע לאזרח הפשוט, שגם הוא זקוק לאותו מידע אך לא שפר גורלו ואינו נמנה בין המקורבים.

בשנים האחרונות, המחוקק מודע יותר לזכויות אלו של האזרח, וזה גם הרקע לחקיקת חוק חופש המידע התשנ"ח - 1998. למעשה, בכך המחוקק ממשיך את דרכו של בית המשפט העליון, שמנסה מזה שנים רבות להשלים את מה שהמחוקק לעתים החסיר בתחום זה.

אחד מהמוסדות השלטוניים שהחלטותיו והפרוטוקולים של הדיונים בהם חיוניים לאזרח מן השורה הינו מוסדות תכנון למיניהם, קרי ועדות תכנון בנין ערים.

בפסקה דין שניתן לאחרונה ע"י השופטת מיכל רובינשטיין בבית המשפט המחוזי בת"א, בעניין עת"מ 1067/01 אמיר לירן נ' הממונה על חוק חופש המידע במשרד הפנים, נדונה שאלת מעמדם "הסודי" של פרוטוקולים של ועדות תכנון עיר, וכן תוכניות שהומלצו או שנידונו להפקדה.

כידוע, הליכי תכנון ובנייה מלווים בדיונים פנימיים רבים, בהם נוטלים לעתים חלק גם היזמים המעוניינים בקידום תכניות. הדיונים מתקיימים בין האחראים מטעם ועדות תכנון, וביניהם ראשי העיר שהינם בד"כ יו"ר של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, וגם מהנדס העיר, וכן ממלאי תפקידים בכירים בעירייה. דיונים אלו מתנהלים בדרך כלל בדלתיים סגורות, ונשאלת השאלה: האם לאזרח מן השורה יש זכות לעיין בפרוטוקול של דיונים אלו?

בעניין אמיר לירן, העותר, הינו פעיל בנושא איכות הסביבה והוא ביקש לעיין בכל הפרוטוקולים של הוועדה המחוזית ו/או ועדת המשנה להתנגדויות לגבי תוכנית בעניין עיר מסוימת. כמו-כן העותר ביקש לעיין בתוכניות בניין עיר הנמצאות בהליכי הפקדה בוועדה מחוזית.

כידוע סעיף 96 לחוק התכנון והבנייה קובע כי: "כל מעוניין בתכנית שהופקדה, רשאי לעיין בה במקום ההפקדה ללא תשלום". עניין שבנוהג הוא, שלאזרח זכות לעיין בתוכנית בנין עיר רק לאחר שפורסם דבר הפקדת התוכנית, ורק אז לאזרח רשות לעיין בתוכנית לצרכי הגשת התנגדות, אם ורצונו בכך.

השופטת רובינשטיין קבעה, כי תכליתו של חוק חופש המידע היא "הרחבת השקיפות של פעולות השלטון, כדי לשתף את האזרח בנעשה ולאפשר לו, במידה וירצה בכך, העלאה יעילה ומושכלת יותר של השגותיו או הערותיו".

השופטת רובינשטיין קובעת, כי הכלל הוא שעל הרשות לנהוג כך, שתהיה נכונות לגלות את המידע שבידיה, ואילו את ההגבלות שנקבעו בחוק יש לראות כחריגות לכלל. את "החריגות" יש לקבוע בכל מקרה לגופו של עניין.

באותו מקרה של אמיר לירון, בית המשפט הגיע למסקנה, כי אין באי גילוי הדיונים הפנימיים כדי לפגוע בזכותו או ביכולתו של העותר, ועל כן בית המשפט אישר את אי גילוי פרוטוקולים של הדיונים הפנימיים.

לעומת זאת, בכל הנוגע לתוכניות שטרם הופקדו אך קיבלו את האישור של הוועדה המקומית, בית המשפט קבע, כי אין מניעה לגלותן לעיון. אמנם סעיף 96 לחוק התכנון והבנייה קובע זכות עיון אחרי ההפקדה, אך לדעת השופטת רובינשטיין "הוראה זאת אינה צריכה להתפרש כסייג להוראותיו של חוק חופש המידע".

כלומר, סעיף 96 לחוק התכנון והבנייה מקבל פרשנות רחבה לאור חוק חופש המידע. העניין מזכיר את השפעת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר גם שם נקבע לא פעם, שלאור חוק יסוד זה גם חוקים שנחקקו לפיו, יפורשו לאור עקרונותיו. לעניין זה ראה את פסק הדין בעניין ד.נ 4466/94 מאז חסן זכי נוסיידה נ' שר האוצר, שקבע, כי לחוק יסוד זה כוח לתת לדברי חקיקה שקדמו לו מובן חדש, מקום שקיימת אפשרות כזו.

הכותב הינו גם אדריכל וחבר בוועדת קניין ומקרקעין בוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין ומרצה לדיני מקרקעין.