מ"בלוקונים" ועד למגדלי הענק: כך השתנתה הדירה הממוצעת בישראל לאורך השנים

​כיצד השתנתה "הדירה הישראלית" במהלך השנים, עד שהגיעה לצורתה הנוכחית? מתברר שהרבה מאוד עבר עליה מאז שנותיה הראשונות של המדינה ועד היום, וסביר להניח שהיא תשתנה עוד, משום שהמדינה משתנה, אנחנו משתנים, הזמנים משתנים, וכפועל יוצא גם הצרכים, וכל אלה משנים את הדירות.

● התמודדות שורדי הנובה: הסם שהחמיר את הטראומה 
● כך הפך שמן הזית למוצר המתייקר של השנה 

כך למשל, רבות מהדירות שנבנו עד שנות ה־90 לא צוידו במיגון כלל ודייריהן תלויים עד היום במקלטים ציבוריים; באחרות הוקמו מקלטים פרטיים בקומות הקרקע, אך כידוע, גם הם אינם מספיקים כיום כשזמן ההתרעה התקצר. אחת התוצאות - שוק הדירות מיד שנייה ללא ממ"דים מבוקש פחות ע"י רוכשי דירה למגורים ויותר על ידי משקיעים.

מרפסת הכביסה יוצאת מהמטבח

בשנותיה הראשונות של המדינה הצרכים היו אחרים, וכמובן בסיסיים הרבה יותר. למדינה הקטנה הגיעו מאות אלפי עולים חדשים בתוך שנים בודדות, שחייבו אותה לבנות דירות - ומהר.

זמן קצר לאחר הקמת המדינה, ב־1949, החלה המדינה להקים יחידות דיור קטנות במבנים שכונו "בלוקונים", על שם הבלוקים החלולים שבהם השתמשו לצורך בנייתם.

מבנים אלה היו חד ודו־משפחתיים קטנים, עם רצפת בטון, גג עץ וכיסוי רעפים. שטחם היה 22 מ"ר ו־36 מ"ר.

 צילום: לע''מ

שני העשורים שלאחר מכן, של שנות ה־50 וה־60, שמבחינה כלכלית זכורים כשנות מיתון וצנע, היו עידן שיכוני הרכבת. אלה כללו בעיקר דירות בנות 2־3 חדרים בטיפוסי שיכונים של קוביות ושל טורים (רכבת). שטח הדירות הללו הגיע ל־30־65 מ"ר.

פנים הדירות הללו היה צנוע מאוד, והן התאפיינו בחדרים קטנים ורב תכליתיים, למשל מרפסת הכביסה שיצאה מהמטבח, שימשה גם כמזווה.

בספר "אבני הבניין של השיכון הציבורי - שישה עשורים של בנייה עירונית ביוזמה ציבורית בישראל", שיצא לאור ע"י משרד השיכון, כתבה האדריכלית ד"ר הדס שדר, כי דירות קבע שהוקמו באותה תקופה היו בשטח ממוצע של 37 מ"ר, ואולם מדובר בממוצע שהתקבל בין שטחי דירות שהוקמו ע"י יזמים פרטיים לבין כאלו שהוקמו בדיור ציבורי - ואלה מהטיפוס הראשון היו גדולות בהרבה.

על פי הלמ"ס, בעשור השני לאחר הקמת המדינה כ־90% מהדירות שבנייתן החלה בימים ההם היו של עד שלושה חדרים, ורובן המוחלט נבנו ע"י המדינה, ששלטה אז בתחום הבנייה. הדירות הגדולות יותר, שנבנו בעיקר בבנייה פרטית - הן אלה שסיפקו את הדירות הגדולות יותר.

 צילום: משה מילנר-לע''מ

מעלית, חניה ושירותים כפולים

אחרי מלחמת ששת הימים המצב הכלכלי השתפר מאוד וגם צורכי המגורים של הישראלים השתנו.

בניית דירות 2 חדרים (כלומר כאלה שיש בהן רק סלון וחדר שינה אחד) צומצמה מאוד, ואת מקומן תפסו יותר דירות של 3 ו־4 חדרים.

גם תכנון הדירות השתפר בהדרגה, במיוחד בפרויקטים פרטיים (כלומר, לא ביוזמה ממשלתית). רוב הדירות באותם ימים היו של שלושה חדרים, בשטחים של 70־75 מ"ר, אבל החלו להיבנות גם יותר דירות ארבעה חדרים.

בשנות ה־70 התוודעו רוכשי הדירות לראשונה לשני פריטים שבהמשך יהפכו לנורמה מקובלת: מעלית וחניה פרטית. כך, למשל, היה בשיכון בבלי בתל אביב. המבנים שהוקמו באותם ימים ברחובות כמו בני דן והרב קוסובסקי, היו קטנים יחסית לשיכונים הגסים של שנות ה־50 וה־60, מעוצבים בצורה שנראתה אז חדשנית, אך גם מאובזרים במעליות ובחניות פרטיות.

 צילום: אבי אוחיון- לע''מ

גם התכנון הפנימי של הדירות עבר שינוי באותם ימים: יזמים רבים החלו לבנות חדר שירותים נוסף, שיועד לאורחים (בעוד שחדר השירותים הראשי שימש את בני הבית), ודירות שנבנו כך פורסמו כ"בעלות ש"כ", כלומר שירותים כפולים.

התוצאה הראשונה של שינוי זה הוא הגדלה משמעותית של שטחי הדירות: בדיקה שערכנו על שטחי מאות דירות 4 חדרים שנרכשו בעשורים השונים של המדינה העלתה כי השטח של דירות 4 חדרים שהוקמו בשנות ה־50 הגיע ל־87 מ"ר בממוצע, בשנות ה־60 וה־70 הוא כבר עלה ל־91 מ"ר בממוצע, והדירות שהוקמו בסוף שנות השבעים היו גדולות יותר.

הפיכת המעליות למוצר זול יחסי אפשרה הקמת מבנים גבוהים יותר, ולמעשה בימים ההם נולדו ה"מגדלים" - שהיו אז בני 8־9 קומות בלבד. שטחי דירות 4 חדרים קפצו ל־98 מ"ר בממוצע.

חיפוי אבן במקום טיח, קפיצה בגובה הבניינים

הקפיצה הזו היא תולדה של שלושה שינויים חשובים שהתחוללו באותם ימים: הראשון הוא הליך הפרטה שעברו חברות הבנייה הגדולות מאותם ימים, שהיו עד אז בשליטת ההסתדרות והממשלה - שיכון עובדים, שיכון ופיתוח (כיום אזורים), סולל בונה ועוד; השני היה העלייה הגדולה מהמדינות שהרכיבו עד אז את ברית המועצות; השלישי - מלחמת המפרץ שהולידה את הממ"דים.

שני אלה, ביחד עם עידוד ותמרוץ של הממשלה להקים פרויקטים מהר ובאיכויות תכנון טובות, פתיחת המשק הישראלי ליבוא והפסקת הסתמכות רק על יצרני אביזרי בנייה מקומיים, העלו שוב את הסטנדרטים של הדירות שהוקמו אז.

 צילום: איל יצהר

בשנות ה־90 המאוחרות, קבלנים הכניסו לשימוש את חיפויי האבן שהחליפו את חיפויי הטיח, לשירותים הוכנסו אסלות מונובלוק, וגם צבעי הריצוף והשיש קיבלו מגוון רחב יותר.

בהדרגה כמעט נעלמו דירות 3 חדרים ובשנות ה־90 וה־2000. דירות 4 חדרים הפכו לדירות המבוקשות ביותר.

 צילום: איל יצהר

בשנים האחרונות גודלה של דירת 4 חדרים כבר מגיע ל־110 מ"ר בממוצע, ומוסיף לגדול. דירות 5 חדרים החלו לתפוס פופולריות בקרב הרוכשים.

בינתיים חלה קפיצה גם בגודל הבניינים ולא רק הדירות. לפי נתוני הלמ"ס, 16% מהדירות נבנות בבניינים של 100 דירות ומעלה, כ־20% בבניינים של 50־99 דירות, כרבע בבניינים של 20־49 דירות, וכל השאר בבניינים קטנים יותר.

העתיד: דחיפה חזרה לדירות קטנות

כפי שראינו, שטח הדירות בישראל נמצא במגמת עלייה מאז הקמת המדינה, והגורמים שהביאו לכך רלוונטיים גם במציאות העכשווית.

העבודה מהבית, שהשתרשה בעולם בעקבות הקורונה, גרמה ליותר ויותר יזמים לתכנן דירות שיאפשרו לבעליהן לעבוד בהן בנוחות.

הביקוש לסוג זה של דירות צפוי לגדול, ככל שמשקי בית צעירים יתיישבו בפריפריה, אך ישמרו על מקומות עבודתם במרכז, ופקקי התנועה יתארכו, מה שיחייב לשמור את השטחים הגדולים של הדירות, ואולי אף להגדילם יותר.

מהצד השני, יש גורמים שלוחצים לכיוון ההפוך, כלומר להורדת מספר החדרים והקטנת שטח הדירה.

הגורם הראשון הוא מחירי הדירות. אלה מקשים על משקי הבית להגיע לדירה בהישג יד. גם דירות שנבנות במסגרת "דירה בהנחה" ו"מחיר למשתכן", קטנות מעט יותר מהנהוג בשוק החופשי.

הגורם השני הוא הדמוגרפיה: התרבות משקי בית קטנים - משפחות יחידניות, פרודים, וזוגות מבוגרים - מעלים את הביקוש לדירות קטנות יותר.