ההומור השחור מציל אותנו כל פעם מחדש

1

"אבל אני מת על המדינה / איך כל השנה כולם רבים / אבל כשנופל פה טיל קטן כל עם ישראל פתאום אחים / יאללה", כתבו רון ביטון ומשה כורסיה בשיר "עזה בובי" שהפך ללהיט במרץ השנה. לצד החדשות הרעות שהציפו מאז פרוץ המלחמה, ההומור נראה כתרופת הנגד הטובה מכולן. אסקפיזם שלא בורח משום פינה חשוכה ולא משאיר הרבה מקום לרגשות אשם. לישראל, שמפורסמת בתרבות הסאטירה שלה כמעט כמו שהיא מנוסה במלחמות ובשכול, האיחוד הזה לא זר. הצחוק בוקע ממנה כזעקת חיים מתפרצת בכל דרך אפשרית - תוכניות טלוויזיה, מופעי סטנדאפ, עמודי אינסטגרם, ממים, סרטונים ושירים שהראו שהומור מלחמתי הוא לא רק בידור טוב, הוא משימה חיונית.

● איך הפכו כלי הקרמיקה הישראליים לפריטי אספנות ששווים אלפי שקלים
● על חתונות המלחמה והזוגות שנחושים לחגוג את החיים

2

כבר בימיה הראשונים של המלחמה התגייסו סטנדאפיסטים ואנשי בידור לרומם את רוח העם, ששקעה עמוק לתוך סרטוני הזוועה והחדשות. קומיקאים כמו נגה ד'אנג'לי, רותם אבוהב ועומר בורשטיין גמעו מרחקים כדי לשמח חיילים ומשפחות מפונות, בין לבין מעלים סרטונים חורכי רשתות. בהופעות שלו מספר אודי כגן שלא עברו יומיים מתחילת המלחמה וכבר קבוצות מילואימניקים הספיקו להתקשר ולהזמין אותו להופיע בפניהם. "אחי, אתה במילואים יומיים, מה דחוף לך עכשיו סטנדאפ", הוא צוחק. "אתה מבין כמה בהול הצורך", הוא מסביר לקהל ברגע רציני.

3

הומור בזמנים קשים הוא צורך קיומי ממש. "בכל טרגדיה שמתרחשת, הדבר הראשון שמתבטל זה ההומור. במלחמה לא צריך פאנצ'ים, צריך אפודים קרמים", אומרת הקומיקאית נגה ד'אנג'לי. אבל אז מגיע השינוי.

"כשצוחקים על משהו, עוברים אותו. כי תמיד נדרש מרחק של זמן כשזה מגיע להומור. הוא הופך לחלק משיקום, כמו אדם שעובר חוויה וצריך לספר מחדש את הסיפור כדי לשנות את הנרטיב שלו". ד'אנג'לי מספרת שבתחילת המלחמה היה הכי קל להצחיק חיילים, שכבר היו באווירה של הומור שחור ודאחקות הדדיות. "הצחוק היה ממש של פורקן. לפעמים בא לי לחזור לבדיחות סתם, להעלות סרטונים על סיטואציות יומיומית, וכקומיקאית ישראלית אני מנסה כל הזמן לדבר את הדופק של מה שקורה פה". ד'אנג'לי, שעל הבמה אף פעם לא חסרות לה מילים, החליטה להתעלות סדרת סרטונים שבהם היא פשוט צועקת צעקה ארוכה, וכתוביות רצות על הסרטון עם בליל מחשבות שבין הכאוס לשגרה. "זה גם ז'אנר של התקופה, כבר אין מילים".

4

ההומור השחור הגיע גם לבמה מהאנשים שחוו את הפגיעה הישירה ביותר. עמודי אינסטגרם כמו "דארק שכול" או "העמוד השחור של משפחות השכול", מנסים להתמודד עם האובדן קצת אחרת.

התסריטאי והבמאי חן אביגדורי יצר את ערב הסטנדאפ "מה נפל עליי". "כל המופיעים הם ממשפחת השכול. אלמנות, אח שכול ויתום. הם לא סטנדאפיסטים במקצועם אבל צוחקים שם בטירוף. והם מדברים על הדבר עצמו: השכול, האובדן. רק הומור שחור", מספר אביגדורי.

אביגדורי יודע דבר או שניים על גיהינום המלחמה. אשתו שרון ובתו נעם נחטפו לעזה מקיבוץ בארי, ושוחררו משבי חמאס בנובמבר. "גם בתקופה שבה אשתי ובתי היו בשבי צחקתי, ואני בטוח שיש כאלה שחשבו שמשהו איתי לא בסדר. אני לא יודע מה העם מחפש, אני יודע שכולנו משוועים לנשימה, ועד השבת החטופים שתחזיר לנו את כל האוויר לריאות, מסתפקים בשלוקים קטנים של צחוק פה ושם". וזהו המקום שבו הפצע מדמם מדי. "הסטנדאפיסטים השכולים שביימתי במופע יהיו שכולים גם מחר וגם בעוד שנה או עשור. משפחות החטופים נמצאות בלימבו של דאגה, תקווה, ייאוש וחרדה. זה מצב נפשי שלא מאפשר לצחוק בו, בטח לא על הנושא עצמו. הבטחתי לכל בעלי ההומור במשפחות החטופים, ויש המון כאלה תודה לאל, שכשהם יחזרו נעלה פה מופע שישרוף את הבמות".

5

כשמדברים על הומור בישראל קשה שלא להרהר בהומור היהודי הנודע. "המסורת היהודית הגדולה ביותר היא לצחוק", אמר ג'רי סיינפלד. "אבן היסוד של הישרדות יהודית הייתה תמיד למצוא הומור בחיים ובעצמנו". לפי חוקר ההומור פרופ' אריה סובר, הסופרים היהודים נמצאים בטופ של ההומור העולמי מאז המאה ה-19 ועד היום. לדבריו, היהודים הם עם ביקורתי, ולכן חובבי הומור ומייצרים אותו. בפרט, ליהודים יש מסורת עשירה של הומור שחור, והבדיחות שלהם נולדו מהיסטוריה ארוכה של רדיפות. "איך אתה שורד מקום שבו שונאים אותך, מכים ומוקיעים אותך? אחת האפשרויות היא לספר בדיחות, וכך לגבור על האויב בהיעדר כלים אחרים", מסביר פרופ' סובר.

בתחילת המאה ה-20 הבדיחה היהודית היתה כל כך רווחת, עד שהפכה להוות פריזמה מרכזית להבנת ההומור ככלל. אחת הדרכים להיווכח בדומיננטיות ההומור היהודי היא במחקר שעשה אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד בספרו "הבדיחה ויחסה ללא מודע", בשנת 1905. זהו ניסיון לבדוק את הפן הפסיכולוגי של הבדיחה ככלל, אך הוא עשה זאת בעיקר דרך בדיחות יהודיות, ובכך למעשה היה גם המחקר הראשון על הבדיחה היהודית.

6

אם יש (עוד) מדינה שצריכה לדעת כיצד לצחוק בשעות קשות של מלחמה זו כנראה אוקראינה. לפני שהחל לנהל בתושייה את המערכה מול רוסיה, ייסד וולודימיר זלנסקי את חברת הפקות הבידור האוקראינית Kvartal 95, שנתפסת זה מכבר כברומטר של מצבי הרוח במדינה.

יבהן קושובי, מבכירי הלהקה של Kvartal 95, ומי שמגדיר את עצמו כחברו הטוב של זלנסקי, מספר: "יש לנו הסכם עם הנשיא. אנחנו מבקרים חיילים כדי לאמוד את מצבי הרוח שלהם וכדי לרומם את רוחם, ואז מבקרים את זלנסקי לשיחות רציניות". ככל שמלחמתה של רוסיה באוקראינה נמשכת, הופך ההומור למשימה מיוחדת. קושובי מחדד: "אנחנו צוחקים אז אנחנו מנצחים".