על משפטי נירנברג, שהעסיקו שורה של יוצרי קולנוע

השבוע לפני 79 שנה מנהיגי המשטר הנאצי הועמדו לדין על פשעיהם בפני בית הדין הצבאי הבינלאומי, במשפטים שבסופם רק מעטים הוצאו להורג ● משפטי נירנברג עיצבו לא רק את פני המשפט הבינלאומי אלא גם השפיעו עמוקות על הוליווד

עדי טננבאום | 23.11.2024

ראסל קרואו כהרמן גרינג, ימינו של אדולף היטלר, מתוך ''נירנברג'' / צילום: Scott Garfield, IMDB

ראסל קרואו כהרמן גרינג, ימינו של אדולף היטלר, מתוך ''נירנברג'' / צילום: Scott Garfield, IMDB

1

השבוע לפני 79 שנה, ב-20 בנובמבר 1945, נפתח פרק חשוב בהיסטוריה העולמית, באולם מספר 600 בבית המשפט של היכל הצדק בנירנברג. מנהיגי המשטר הנאצי נאלצו להשיב שם על פשעיהם בפני בית הדין הצבאי הבינלאומי, במשפטים שהיו למפורסמים בהיסטוריה. בסופם רק מעטים מהארכי-פושעים הוצאו להורג. משפטי נירנברג עיצבו את פני המשפט הבינלאומי.

בחודש מאי האחרון הסתיימו בהונגריה צילומי הדרמה "נירנברג" של ג'יימס ונדרבילט, שבמרכזם אותם משפטים. הסרט, שנכתב על בסיס הספר "הנאצי והפסיכיאטר" מאת ג'ק אל-חי, עוקב אחר הפסיכיאטר דאגלס קלי (בגילום זוכה האוסקר רמי מאלק), שעליו הוטל להחליט האם אסירים נאצים כשירים לעמוד לדין על פשעי המלחמה שביצעו. הוא מוצא את עצמו בקרב מוחות עם הרמן גרינג (עוד זוכה אוסקר, ראסל קרואו), ימינו של אדולף היטלר. אותו גרינג שבמאי האחרון נמצאו חמישה שלדים מתחת לביתו, נטולי גפיים.

גרינג חמק מגזר הדין. מייסד הגסטאפו ומפקד הלופטוואפה נטל את חייו ב-15 באוקטובר 1946, שעות ספורות לפני הוצאתו המתוכננת להורג. לבוש בפיג'מת משי, הנאצי הבכיר ביותר ששרד את המלחמה בלע קפסולה של אשלגן ציאניד שהבריח לכלא. במכתב ההתאבדות כתב שהוא היה מוכן למוות מול כיתת יורים, אבל לא בתלייה, הכה לא מכובדת.

על החשש והציפייה של הוליווד מ"סרט ההמשך" של טראמפ
על "הכבש השישה־עשר", שחוזר לחיינו בלי שאף פעם באמת עזב 

2

ונדרבילט הוא לא הראשון שעוסק בפסיכולוגיה שמאחורי המשפטים. ב-1971 ראה אור הספר "יומן נירנברג" של מרטין גילברט, ששירת כפסיכולוג בכלא בנירנברג. בספר מוצגות ההערות שרשם מיד לאחר שיחותיו עם אותם אסירים.

ב-1976 יצא הסרט הדוקומנטרי "זיכרון הצדק" שביים מרסל אופולס. על פני שני חלקיו, שאורכם קרוב לחמש שעות, מקביל אופולס בין פשעי הנאצים לאלה שביצעו האמריקאים בווייטנאם והצרפתים באלג'יריה. בסרט ראיונות עם נאצים לשעבר, תובעים בנירנברג, חושפי שחיתויות ופרשנים פוליטיים. אופולס קרקע את דימוי הנאצים: במקום מוחות מרושעים, אחרים - לגברים מן השורה. בכך הדהד את התפיסה המפורסמת של חנה ארנדט בדבר "הבנאליות של הרוע".

ב-1961 הגיע הסרט ההוליוודי הראשון בנושא, "משפטי נירנברג". בסרט נבחנה שותפותו של העם הגרמני לפשעים, וכישלונו להתנגד לרייך השלישי. בצעד נועז לזמנו, לסרט הוכנסו צילומים מקוריים של מחנות המוות כשראו אותם חיילי בעלות הברית בסוף המלחמה. "משפטי נירנברג" נתפס כשנוי במחלוקת בגרמניה, ורבים התרעמו שעברם הטרי מנותח על המסך הגדול. בארה"ב הסרט זכה לשבחים והפך ללהיט שגרף 11 מועמדויות לאוסקר.

3

לעורך הדין הפולני רפאל למקין - ששימש יועץ לרוברט ג'קסון, התובע הראשי במשפטי נירנברג - מיוחסת טביעת המונח "רצח עם" ב-1944, כדי לתאר את ההשמדה המתוכננת של היהודים. הלחם של "גנוס", ביוונית שבט או גזע, ו-"סיד", לטינית ל"הרג". למקין איבד קרוב ל-50 קרובי משפחה בשואה. משפטי נירנברג סימנו את התביעה הראשונה אי פעם בגין רצח עם.

המשפטים סימנו מפנה היסטורי: הם סללו את הדרך להקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי. העיר נירנברג, שאירחה את עצרות המפלגה הנאצית בשנות ה-30, הקימה אקדמיה לקידום "עקרונות נירנברג", שאושרו בהחלטת האו"ם ב-1948. אלה קבעו שניתן להעניש על פשעים במסגרת החוק הבינלאומי. לא עוד הסתתרות מאחורי חקיקה מקומית או הטיעון לבציוע פקודות בלבד.

מה שכן, המשפטים היו נגועים בהאשמות על היותם מוטים. השופטים והתובעים הגיעו מארבע המעצמות המנצחות, מה שיצר מוזרויות כמו יישום עיקרון tu quoque (בלטינית "גם אתה"), שקובע כי כל מעשה בלתי חוקי היה מוצדק אילו בוצע גם על ידי האויב. ברשתות החברתיות הוליד הטיעון הזה בימינו את הוואט-אבאוטיזם (Whataboutism), טיעון כושל שנמנע מהעמקה בנושא מורכב.

4

עד רגע לפני תום המלחמה, צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין העדיפו הוצאות להורג של אלפי נאצים כתגמול הולם. התוכניות דלפו והזעקה בקרב הציבור האמריקאי סללה את הדרך לנירנברג. במקום ירי המוני, קם לתחייה רעיון ישן ממלחמת העולם הראשונה. אז אילץ הסכם ורסאי אילץ את גרמניה למסור את הקייזר וילהלם השני ומאות קצינים בכירים לבית דין בינלאומי. אז הקייזר ברח וממשלת גרמניה סירבה למסור קצינים או פוליטיקאים. הפעם, גרמניה נכבשה ולא הייתה יכולה להתנגד.

5

משפטי נירנברג היוו תיעוד בלתי ניתן להפרכה של פשעי המשטר, כשגרמנים רבים היו להוטים לשכוח או טענו לבורות. הסכם לונדון, שעליו חתמו בריטניה, ארה"ב, צרפת וברה"מ באוגוסט 1945, דרש מכל מעצמה כובשת לפרסם על אודות משפטי נירנברג באזור הכיבוש שלה בגרמניה. המאמצים היו כבירים: הוקמו מחדש עיתונים גרמניים, שלטי חוצות הציגו את זוועות הנאצים וסרטים לתיעוד מחנות הריכוז הוזמנו. רבים מהמוצגים היו ראיות שהושגו עבור בית הדין.

המאמץ היה הכרחי. הדיון בשואה נעלם מהמרחב הציבורי במערב גרמניה ועד שנות ה-50, כמעט 90% מהשופטים במערב גרמניה היו חברים לשעבר במפלגה הנאצית. כשהדור שלא ידע את המלחמה התבגר, הוא גילה מחדש את הראיות שתועדו עבור נירנברג. הדיון ניצת מחדש, ועמו הנצחה ואף משפטים חדשים של פושעי מלחמה גרמנים.

צרו איתנו קשר *5988