משטרת ישראל היא גוף בינוני

כמה שהמשטרה הייתה זקוקה לזה, להודאה הבלתי מודעת של החשוד חגי פליסיאן ברצח במועדון הבר-נוער, בפני מדובב משטרתי, כדי להכריז על פיצוח סופי של הפרשה ועל ראיות מוצקות המאפשרות הגשת כתב אישום, עם או בלי שיתוף-פעולה מצד עד המדינה. זקוקה לזה כמו בלון חמצן לצוללן שנתקע זמן רב מדי מתחת למים, וצינורות האוויר שלו הסתבכו בזיזי סלעים תת-קרקעיים, תוך כדי בריחה מכרישים רעבים.

רגע לפני שהאוויר אוזל, ושהדימוי הגרוטסקי של רגל שמאל המכשילה את רגל ימין דבק בכחולי-המדים לנצח, הגיע הפיצוח. עכשיו רק נותר להתפלל שההקלטה המדוברת לא תימחק בטעות, או שטביעות-אצבע או ראיה חיונית אחרת לא ייעלמו ממדף הראיות בעת שהשוטרים יוצאים להפסקת צהריים.

משטרת ישראל היא גוף בינוני, עם איים קטנים של מצוינות ואווירה ארגונית כללית שלא משנה מי הכוכב היושב בהנהגתה ואילו רפורמות הוא יחולל, בסופו של דבר המכונה תמשיך לפעול במתכונתה, עם אותן הצלחות ואותם כישלונות, בלי יכולת לחולל שינוי אמיתי.

חלק מהביקורות על המשטרה מוגזמות: פרשת הבר-נוער מלמדת כי רצף הטיפול המשטרתי בתיק כולל אינספור הצלחות ואי-הצלחות, שרק על חלקן הציבור שומע בזמן אמת. הנרטיב הציבורי המצטייר חוטא, אפוא, למהלך האמיתי של ההתרחשויות, אם כי הוא נשען על מידע אמיתי.

התהליך הזה גורם למצג דו-קוטבי של ההתנהלות המשטרתית בעיני הציבור: רגע אחד המשטרה חוגגת את פיענוח התיק ומבצעת מעצרים הנראים כחותמים את הפרשה לאחר 4 שנות חקירה מתסכלות. ברגע הבא החוקרים סופגים מהלומה בבטן, נוכח החגיגה התקשורתית המוגזמת, המפירה בעת ובעונה אחת צו איסור פרסום שיפוטי, וכן הנחיות פנים-משטרתיות על קיום מסיבות-עיתונאים מוקדמות.

מצמוץ נוסף של העין, ומתברר שהשוטרים שהגנו על עד המדינה בדירת מסתור שכחו לוודא שהעד אינו מנסה להימלט. שפל שמוביל לשיא מתבקש, עם לכידתו הנועזת של העד בארון מטבח בדירת חברים, כעבור 3 ימים. סחרחרת כזו לא נודעה מאז ימי סדרת סרטי אינדיאנה ג'ונס בשנות ה-80, אלא שאז היא הייתה מלווה במוזיקה מלהיבה ובהריסון פורד.

מתעקשים לבעוט בדלי

חוזקה של מערכת אכיפת החוק הוא כחוזק החוליה החלשה ביותר בשרשרת האכיפה. ניתן להדגים זאת באמצעות אירוע נוסף, משיק לפרשת בר-נוער - מעצרו של קרוב המשפחה של החשוד המרכזי, בחשד שאנס עורכת דין פלילית שבאה לדון עמו על אפשרות שתייצג בתיק.

כדי שתתבצע אכיפה אפקטיבית צריך שתהיה הרתעה. כלומר, שאדם יידע שאם הוא יבצע עבירת מין כמו אונס, הוא ישלם על כך בהרשעה ובישיבה בכלא. וכן, צריך שקורבן הפשע תגיש תלונה במשטרה, שהחקירה תהיה אפקטיבית, שהחשוד יימצא, שיימצאו ראיות מספיקות או תיגבה הודאה, שיוגש כתב אישום, שבית המשפט ישתכנע, שלא יהיו תקלות בדרך.

אם יש עד מדינה בתיק, צריך שמאבקי האגו בין המשטרה לבין הרשות להגנת עדים לא יובילו לכך שהמשימה תופקד בידיהם של האנשים הפחות מיומנים והפחות מתאימים. אם התיק הזה כל-כך חשוב לתדמיתה של המשטרה, צריך שהמפקדים יפגינו מעט מתינות, ולא ימהרו לקשור לעצמם כתרים, תוך שהם מתעקשים לבעוט בדלי ולרוקנו משאריות האמון הציבורי והאמון השיפוטי.

גם אם תיק הבר-נוער יתנהל מעתה ללא סערות, ללא תקלות וללא אירועים חריגים, ויסתיים באופן האופטימלי מבחינת מערכת האכיפה ותחושת הצדק - אסור לשכוח את המאורעות שאירעו ואת הכשלים שהתגלו.

על ראשי המשטרה לעשות מעשה אמיץ, להתייחס לתיק הדגל כאל מקרה-מבחן, לפתוח את הפערים המשטרתיים ולחקור את הכשלים - אחרת הם ישובו להתפוצץ גם בתיק הדגל הבא.