ורק לפיד הבטיח גן-עדן

הניסיון להקיש מסקנות מרחיקות לכת לגבי דרכה של ממשלה על-סמך מאה הימים הראשונים (שאיש כבר לא מצמיד להם, ובצדק, את המילה, חסד) נועד מראש לכישלון. שום דבר במאת ימיה הראשונים של ממשלת רבין לא רמז על טלטלת אוסלו שהגיעה כעבור שנה, ושום פעולה במאה הימים הראשונים של ממשלת שרון השנייה לא הכין אותנו לסערת ההתנתקות שבאה בהמשך. במאה הימים הראשונים של ממשלת נתניהו הקודמת, קיבלנו את נאום בר-אילן (ואת ההקפאה שבאה בעקבותיו), שעשוי היה לרמז על פריצת-דרך מדינית, בעוד שבסוף קיבלנו את ההיפך הגמור.

כך שעם כל הכבוד לציון הדרך הסימבולי, 100 יום, מוקדם עדיין לדעת לאן מועדות פניה של ממשלת נתניהו-לפיד-בנט. התמונה המדינית טרם התבהרה ואיש לא יכול לדעת מה יקרה בכלכלה (חוץ משר האוצר שהבטיח "גן-עדן" בעוד שנתיים).

מה גם שהנעלם הגדול - שובו של אביגדור ליברמן - עדיין טרם נפתר, והוא ממתין להכרעת דינם של השופטים במשפט ליברמן. אם יאפשרו לו לשוב לממשלה, יעניקו מתנה גדולה לראש הממשלה. כל החלטה שפירושה דחיקתו של ליברמן מחוץ למערכת הפוליטית תערער את יציבות הקואליציה, ותהפוך על פיו את שעון החול של הקדנציה הזו.

מה כן אפשר ללמוד ממאת הימים הראשונים של ממשלת נתניהו השלישית - שזה הולך להיות קשה. המריבות בין השותפים הקואליציוניים והמבוכות הקטנות בכנסת צריכות להטריד את נתניהו אבל לא להדיר שינה מעיניו. הסכנה האמיתית מבחינתו טמונה בנתון אחר: ככל שתתקדם הכהונה, והבחירות יתקרבו, ינסו יאיר לפיד ונפתלי בנט להתבדל ולהתבלט, איש איש על-פי דרכו. זו בשורה לא טובה לנתניהו, עם אלי ישי ויעקב ליצמן לצידו, החיים היו פשוטים בהרבה. אבל את זה הוא הרי ידע כבר אחרי יומיים (שלא לדבר על מאה).

נתניהו מוצא עצמו בקדנציה הזו בסיטואציה שכבר הספיק לשכוח - מעמדו בטווח הארוך פחות מובן מאליו מכפי שהיה. בכנסת הקודמת איש לא פקפק בכך שראש הממשלה המכהן הוא גם ראש הממשלה הבא. כעת סימן השאלה שב לרחף. באחד מדיוני המליאה פנתה יו"רית האופוזיציה שלי יחימוביץ' לנתניהו והזכירה, כבדרך אגב, את העובדה שזו הקדנציה האחרונה שלו בתפקיד.

עושה קולות של רוטוויילר

נתניהו נזעק ומיהר לתקן: "לא האחרונה, לא האחרונה". בשנים הקרובות ימשיך ודאי לחזור ולהבהיר שהוא כאן כדי להישאר, ושעוד נכונו לו עלילות, אבל את השד הזה הוא יתקשה להחזיר לבקבוק. בראש ובראשונה כשמדובר במפלגתו שהייתה מונחת לרגליו בשנים האחרונות כצ'יוואווה נאמנה וכעת עושה קולות של רוטוויילר.

התסיסה בליכוד כוללת הן את פעילי השטח הצבעוניים, וגם את הבכירים יותר שמרבים לרטון על הבוס מאז הכישלון בבחירות. בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה נע היחס של בכירי הליכוד כלפיו בין זלזול לתיעוב; בקדנציה הקודמת זה היה שילוב של קבלה והשלמה. כעת הם עייפים ממנו, ומפנטזים מן הסתם שילך מתישהו בדרכיה של מלכת הולנד הפורשת או שליט קטאר המתפטר, ויותיר להם להתעסק בירושה, אם כי בנקודה הזו נתניהו הוא יותר המלכה אליזבת.

באמצע שנות ה-90 כששימש כיו"ר אופוזיציה צעיר, כתב עליו נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" אבחנה יפה שהתבררה כמדויקת. "נתניהו יהיה ראש הממשלה, אם לא בבחירות הבאות אז באלה שאחריהן. הוא יהיה ראש ממשלה פשוט כי הוא כל-כך רוצה". סוף ציטוט.

הרצון העז הזה שלו להמשיך ולהיות שם לא נשחק במיל ב-20 השנה שחלפו מאז עלה לגדולה, וגם לא במאה הימים האחרונים. את זה גם שותפים קואליציוניים שנכפו עליו ומפלגה חמוצה כבר לא ישנו.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10