טיול ספארי בטנזניה: להתחבר לטבע הפראי באפריקה

"יש לי בחילה, נראה לי שאכלתי משהו לא טוב בטיסה", גמגמתי בכבדות בעודי מנגבת טיפת זיעה נוזלת מהמצח. חם לי, יש ריח טחב של מדינת עולם שלישי באוויר, וג'וק בלתי מזוהה מסתובב על הרצפה לידי בתור לקבלת הוויזה בשדה התעופה קלימנג'רו בטנזניה. ברקע מושמע שוב ושוב השיר של שאקירה: "איטס טיים פור אפריקה". לפנינו יותר מדי אנשים עומדים בתור כדי לשלם לקופאית, שמעבירה את הטופס לבחורה שנותנת את הוויזה, שממנה עוברים לבחור שלוקח טביעת אצבע, שמעביר לבחור שמצלם, שמעביר לבחור שחותם על הדרכון. לכל אחת מהתחנות כמובן יש תור ארוך ומשתרך.

אחרי כל זה, מגיעים לאזור המזוודות, שנזרקות ישר על הרצפה באכזריות על-ידי הסבלים. כנראה שמסוע זה מותרות של עולם מערבי, ואני מתחילה לחשוב ברצינות שעשיתי טעות רצינית. למה לא יכולתי לבלות את חודש החגים על איזה חוף קסום במקסיקו או אי מפנק בתאילנד כמו חצי מחברי הפיד שלי בפייסבוק, בלי כל השטויות האלה. מה בער לי לנסוע דווקא לאפריקה, מדינת עולם שמיני ענייה עם סיכוי סביר להידבק במלריה?

אנחנו יוצאים מהשדה לפגוש את המדריך, שמקבל אותנו בחיוך רחב ובאנגלית רהוטה, והוא אוסף אותנו ללילה הראשון שלנו בלודג' בקרבת מקום. בדרך למלון נשקפים מחלון הג'יפ כל המראות שרואים בסרטים ובתמונות מאפריקה: נשים שחורות מגולחות שיער עם שמלות צבעוניות סוחבות דליים ושקים כבדים על הראש (איך לעזאזל זה לא נופל להן?), בתים קטנים מפח, דוכנים קטנים שמוכרים ארבע בננות ושלושה קלחי תירס כל אחד וילדים בתלבושות אחידות הולכים בחזרה מבית הספר ברגל, כל יום שעה לכל כיוון, לפי מה שהסביר המדריך.

פנייה אחת קטנה ימינה על דרך עפר. שער העץ שמאחוריו נמצא המלון שלנו פותח עולם כל-כך שונה, שאי אפשר להתעלם מהניגוד הצורם בין העוני והפשטות בדרך לבין הפאר המבריק, הנקי והמתוקתק שהרגע נכנסנו אליו. עוד לפני שהצלחנו לעכל את הפער, ניגשים אלינו עובדי המקום עם מגשים שעליהם מונחות מגבות חמות ולחות לפנים וכוסות עם מיץ אבטיח קר ומרענן. ועוד לפני שהספקנו להתפנק באלו, שישה עובדים אחרים כבר סוחבים את המזוודות שלנו לחדרים עם רצון לקבל טיפ של דולר אמריקאי בודד, שעבורם הוא עולם ומלואו.

ברית מילה בנוסח המסאי

למחרת בבוקר אנחנו יוצאים לשמורת הטרנגירי על רקע צלילי הפסקול של "מלך האריות" (חובה), שם אנחנו פוגשים להקות של קופים, ג'ירפות, חזירי בר (בפי המדריך "פומבות") ואחריהם גם "טימונים". חבורת פילים מתקלחת כמה מטרים מאיתנו וחבורה של לביאות משנ"צות מתחת לעץ. כל חבורה כזאת מקבלת מאיתנו "בוק" כאילו היו בר רפאלי ביום חתונתה, והמדריך אומר שכל זה היה רק הטריילר לסרט האמיתי - שמורת הסרנגטי.

ביום השני אנחנו נוסעים לעבר השמורה המפורסמת, המשתרעת על 14,750 קמ"ר, כשלושת רבעי משטחה של מדינת ישראל. הנסיעה לשם לא פשוטה, והדרכים ברובן כבישי עפר לא סלולים. בדרך נתקלים בחברי שבט המסאי שמתגוררים בשטחים שבאזור. אנחנו חולפים ליד חבר שבט חבוש במסכה לבנה על פניו ופרדי המדריך מסביר לנו שהמסכה היא חלק מטקס ברית המילה שעורכים בני השבט לנער המגיע לגיל 16, נתון שגורם לברית המילה בגיל שמונה ימים להישמע כמו גן עדן. אבל רגע, החיתוך עצמו הוא עוד החלק הנחמד בסיפור. כל נער בשבט שמגיע לגיל 16 צריך לעבור כמה מבחנים לפני שמגיע לו "להיות גבר".

השלב הראשון הוא הלקאה במקל על הגב. בשלב זה, וגם בשלבים שאחריו, אסור לנער לבכות, לצעוק או להראות שום סימן של חולשה או כאב. אם יראה סימן שכזה, לא ייחשב לגבר, לא יוכל לעבור לשלבים הבאים, ואפילו עלול להיות מנודה מהשבט. אם עבר את השלב הראשון בהצלחה, בשלב השני ייקחו אותו לנהר עם מים קפואים, שאליו יצטרך להיכנס עירום. גם שם הוא אמור לא להראות סימן של סבל. בשלב השלישי מגיע החיתוך המיוחל, שאת תיאוריו אחסוך מכם, אבל רק אציין שהוא מתבצע בשלושה חיתוכים שונים ולא, הרדמה מקומית היא לא אחד מהם.

לגבר מהשבט, אגב, מותר לשאת עד 10 נשים, ועוד סיפר המדריך שהנשים בשבט משפילות מבט כשהן מדברות עם הגברים מתוך כבוד אליהם.

השמורה ענקית והנסיעה אליה ובתוכה מרגישה אינסופית, כאילו אפשר לנסוע בה ימים שלמים והיא לא תיגמר. מכאן גם משמעות שמה "מרחבים אינסופיים". תחילה נתקלנו בעדרים גדולים של חיות "פשוטות" יחסית - איילים, "במבי", זברות, גנו, צבועים, ג'ירפות וציפורים למיניהן. אבל בעצם, מה שהכי מעניין אותנו למצוא הם "חמשת הגדולים" - אריות, ליאופרד, קרנפים, פילים ובאפלו. ואכן, אחרי נסיעה קצרה נתקלנו באריה ובשלוש לביאות לידו רובצים מתחת לצל של עץ, במרחק של מטרים ספורים מאיתנו. אחרי כרבע שעה של צילומים, האריה מתעורר, הולך לכיוון אחת הלביאות ועולה עליה מאחור בתנוחת "דוגי" קלאסי. אנחנו ממהרים לתעד את המאורע בווידיאו נשיונל-גיאופורנו מקורי. כעבור כמה שניות, הלביאה שואגת על האריה, מעיפה אותו מעליה והאריה חוזר בבושת פנים לתנוחת המנוחה שהיה בה קודם. מאוחר יותר אני לומדת שאיבר מינו של האריה דוקר בקצהו, ולכן כאשר הוא נסוג מזה של הלביאה, הוא מכאיב לה. הטבע אולי יפה, אבל לא תמיד הוא הוגן.

הטלוויזיה של הטבע

בערב, מגיעים למקום שבו אנחנו לנים - קמפינג מדהים המכונה "אוהל לאקשרי", הכולל כ-12 אוהלים, שכל אחד מהם לא מבייש חדר מפנק בלודג', עם מקלחת מים חמים (בתנאי שמודיעים לבעלי המקום כחצי שעה לפני שרוצים להתקלח), כיור, אסלה והכול. המקום יושב בתוך השמורה ליד נחל והחיות מסתובבות חופשי. בעלת המקום, מרי, מספרת לנו שלפני כשבועיים חבורה של לביאות צדו באפלו ליד אחד האוהלים ומראה לנו את השלד שעדיין נשאר שם.

בכל ערב יש מדורה במרכז המחנה, לידה יכולים כל האורחים לשבת, לשתות בירה, לנשנש אגוזי קשיו ולהכיר שם פגשנו אמריקאית בת 70, האישה עם הכי הרבה שמחת חיים שפגשתי. היא מראה לנו בהתלהבות סרטון שצילמה בטלפון בעת הסיור בשמורה. אחרי ארוחת הערב אנחנו חוזרים למדורה למחזה של סופות ברקים רחוקות, או כפי שקרא לזה אחד מעובדי המקום, "הטלוויזיה של הטבע".

בארוחת הערב אני שואלת את פרדי המדריך על החיים שלו והוא מספר שהוא נשוי עם ילדה וגר בעיר ארושה. הוא מספר לנו שבתור גבר, אסור לו להיכנס למטבח. אשתו עובדת, נוהגת ומצביעה, אבל אסור לה לעשות שום דבר בלי לבקש את אישורו. לא לקחת את הרכב, לא ללכת לחברות. אם תעשה משהו ללא אישורו, הוא יכול לגרש אותה חזרה לבית הוריה. מותר לו לפי חוק לשאת שתי נשים. מיותר להגיד שלנשים אין את הפריבילגיה הזאת.

ביום השלישי המשכנו לסייר בסרנגטי, ויחסית מוקדם בבוקר פרדי קיבל קריאה בקשר והתחיל לדהור מהר עם הג'יפ. כבר הספקנו ללמוד שלכל המדריכים יש במכונית מכשיר קשר, ובכל פעם שקורה משהו מעניין, הם קוראים גם לכל השאר לבוא לראות. איך הם יודעים להסביר אחד לשני את המיקום בתוך כל המקום האינסופי הזה? קטונתי מלהבין.

בכל מקרה, אנחנו מגיעים למקום שבו חונים כבר כמה ג'יפים עם תיירים, ורואים חבורה של לביאות מגיחות מהאופק עם הגורים שלהן, עד שהן מגיעות ממש מטרים ספורים מאיתנו. הג'יפים לא מעניינים אותן והן ממשיכות בשלהן. הן ממשיכות ללכת לעבר נחל קטן שבו הסתירו מאחורי שיח, טרף חדש וטרי שצדו ממש לא מזמן, והולכות להביא את הגורים שלהן לאכול. אנחנו צופים במחזה של הלביאות והגורים מפרקים לבאפלו ז"ל את הצורה, וזה אחד הדברים הדוחים והמרתקים שיצא לי לראות בחיי.

בהמשך הדרך אנחנו נתקלים גם בצ'יטה מהממת - חזקה, אצילית, בטוחה בעצמה ומדהימה ביופייה. כל הזברות והגנו באזור עומדים מסביב ובוהים בה, והציפורים מסתובבות סביבה וצועקות, מה שהמדריך הסביר שמשמש כאמצעי הגנה לטרף מפני הטורפת המסוכנת. בחלק אחר של השמורה אנחנו נתקלים באימא צ'יטה ובגור, שבזמן שהוא מנשנש עצם, היא יושבת על המשמר.

חששתי שימים ארוכים של נסיעות בג'יפ יהיו מונוטוניים ומשעממים, אבל בחיים לא הרגשתי את הראש שלי מתנקה כל-כך מהחיים עצמם - מהעבודה, משכר הדירה, מהפייסבוק ומשאר הסממנים ה"מערביים" שמעסיקים אותי בחיי היומיום. פשוט מרתק להתחבר לטבע ולראות את החיות האלה במצב הכי רגיל וטבעי שלהן.

ביום הרביעי נסענו למכתש נגורונגורו הענק, שנוצר בעקבות התפרצות הר געש. שם חזינו בקרנף, או ליתר דיוק באימא קרנפית ובגור שלה, מחזה שנחשב נדיר מאוד. לפי האתר הרשמי של השמורה, יש בה 26 קרנפים בלבד.

למחרת נסענו לשמורת אגם מניירה, שם נתקלנו בחבורה של כ-30 עורבים רבים ביניהם על ניקור עיניים של גופת זברה ובמשפחות של קופים פולים כינים זה לזה. משם נסענו בחזרה לשדה התעופה קלימנג'רו. בשדה התעופה הקטן עדיין מושמע השיר של שאקירה: "איטס טיים פור אפריקה". ואתם יודעים מה? היא צודקת.

מידע מעשי

- טיסות: טיסה של אתיופיאן איירליינס עם קונקשן דרך אדיס אבבה תעלה בסביבות 1,000 דולר הלוך-חזור לאדם. ישנן חברות ישראליות שמוציאות טיולים מאורגנים עם טיסות ישירות בתקופות מבוקשות כמו פסח, חגי תשרי וגם חנוכה.

- הדרכה: אם לא סגרתם טיול מאורגן, יש חברות ישראליות שמארגנות סיורים מודרכים באופן פרטי, אך יותר זול לסגור עם מדריכים טנזניים מקומיים. יש המון המלצות על מדריכים בפייסבוק ובפורומים, רק חשוב לוודא עם המדריך שיש לו רישיון ולהימנע מנוכלים.

- טיפ לחיסכון: עדיף לצרף עוד אנשים לג'יפ או להצטרף לקבוצה קיימת. חובבי הז'אנר יכולים ללון באוהל שטח באתר קמפינג ובכך להוזיל עלויות משמעותית.

- הכנה מראש: כחודש לפני הנסיעה יש לעשות חיסונים במרפאת מטיילים. לא לשכוח בגד חם ללילה. זו אמנם אפריקה, אבל בלילה הטמפרטורות יכולות לרדת.