סליחות, זכרונות ודגים מטוגנים: חוזרים למסעדת בר-בוניה

"זה הבר הכי טוב בעולם!". את המשפט הנחרץ הזה, נהג עזרא מרמלשטיין לשחרר מדי פעם לחלל האוויר המעושן של בר-בוניה, הבר הוותיק בצפון בן יהודה, זה שבמקרה, או לגמרי לא במקרה, שייך למרמלשטיין עצמו.

האמת, הוא צודק. לא שהייתי בכל הברים בעולם, אולי אפילו הוא לא היה בכולם, אבל זה ממש לא משנה. אחרי הכול, לפעמים צריך שאדם ידבר בשבחי עצמו, כי אחרת, אף אחד לא יעשה זאת במקומו. אמא שלי לימדה אותי את זה. יום אחד התחילה לשאול אם האוכל שלה טעים. כשתהינו מה קרה, אמרה שאם לא תשאל, לעולם לא נגיד.

עזרא כבר לא יושב על הבר בבר-בוניה, אף שהוא עדיין שלו. כבר כמה שנים שהאיש המיוחד הזה לא מרגיש טוב. היו לא מעט שנים שבהן ביליתי כאן שלוש-ארבע פעמים בשבוע. הרבה יותר ממה שהרופא, או סגן מנהל הסניף, ממליצים. את עזרא החשבתי אז לאבי החורג, או הרוחני, או שמא אח גדול או ידיד נפש. עד היום איני יודע למה בדיוק החשיב הוא אותי. אבל זה גם לא משנה. לשמחתי, נגמלתי.

נגמלתי מהישיבות הארוכות על הבר בצהרי היום ומההערצה - כן, זה מה שזה היה. אני זקן מדי בשביל זה. תודה לאל. אבל לא נגמלתי, ולא אגמל לעולם אני מקווה, מהאהבה האינסופית שאני רוחש לעזרא, האיש שכתבי אוכל חסרי מעוף ודמיון כינו פעם "האנטר תומפסון הישראלי". תבדקו לבד מי זה האנטר תומפסון (טוב, נו, אבי עיתונות הגונזו. לא יודעים מה זו עיתונות גונזו? טוב, מספיק, אני לא הוויקיפדיה שלכם). עזרא לא היה ואיננו האנטר תומפסון. הוא עזרא מרמלשטיין. וזה לא פחות יוצא דופן. לא אכתוב כאן את קורותיו של האיש שראה הכול, אכל הכול, שתה הכול, ניסה הכול ושרד כדי לספר על זה. אומר רק שאחרי הכול, הטוב והרע, עזרא היה ונותר איש חד-פעמי, ובעיניי גם מקסים.

אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו, אוסיף ואספר שאחרי שעזרא נעלם מבר-בוניה, הפסקתי גם אני לבוא. הגעגוע הכריע אותי ובעצם מבחינתי, בר-בוניה הייתה תמיד עזרא. לפני כמה ימים נשברתי וחזרתי. יוני, בנו של עזרא, קיבל אותי בחיוך רחב, כמו תמיד, וכמו שתיארתי לעצמי, לא העיר לי אפילו ברמז על היעדרותי הארוכה.

ואחרי כמה שלוקים, ובעיקר כמה ביסים, נזכרתי שוב שבר-בוניה היא לא רק הבר הכי טוב בעולם, אלא גם המסעדה הכי טובה. מה זה בדיוק המסעדה הכי טובה? ובכן, ככל שזה נוגע אליי, ורק אליי זה נוגע, המסעדה הכי טובה היא המסעדה שהכי כיף לי בה.

ואתם, מה איתכם? ובכן, גם אם לא יהיה לכם כיף בבר-בוניה (איני יודע איך בדיוק, אבל נגיד), עדיין תוכלו להסכים איתי (אם יש לכם בלוטות טעם פעילות בפה) שהאוכל כאן הוא פשוט מופלא.

בעיקר משום שהוא מאוד-מאוד פשוט. קחו למשל את המנה המכונה כאן "קרפצ'יו", והיא בעצם סוג של סשימי. אולי הסשימי הכי טוב בעיר ובטח הכי טרי. באופן משעשע, מה שמכונה כאן סשימי, הוא דווקא קרפצ'יו, שכן הוא פרוס דק יותר. אחרי הכול, 30 (בערך, אולי יותר) שנה של קשרי עבודה הדוקים עם ספקי הדגים, לא הולכות ברגל. פרוסות עבות למדי של טונה, סלמון ואינטיאס (לפחות בערב שבו ביקרתי במקום), עם קצת ג'ינג'ר כבוש וחזרת וואסבי ירוקה (אמרתי לכם שזה סשימי), פלח לימון למי שצריך וכמה גזירי בצל ירוק. גן עדן. ים בצלחת.

או למשל צלחת הברבוניות המטוגנות (אחרי הכול, אנחנו בכל זאת בבר-בוניה, בר האחות של מסעדת ברבוניה). כמה פשוט, ככה טעים. אכלתי אפילו את הראשים. בכלל, ברבוניות מטוגנות הן אחת ממנות הים הכי מופלאות בעולם, וכשלא משחקים איתן, וכאן לא משחקים איתן, אי-אפשר לטעות. רק שהדגים יהיו טריים. והם טריים. הו, כמה טריים.

או הקלמרי המטוגן. כן, "סתם" קלמרי מטוגן. כמו פעם. אבל שוב, רק מי שמקפיד באמת, מצליח להצליח עם המנה הבנאלית הזו. וכאן, כאמור, מקפידים. אפילו הטחינה וסלסת העגבניות הנצחיות המוגשות לכל סועד, ולצדן סלסלת לחמניות פשוטות וחמות, היו ונותרו עונג אדיר.

או הקרם בוואריה לקינוח. כמו פעם. דמעה קטנה מתגנבת עכשיו.

זהו. כן. זה מה שאני אוכל בברבוניה. כבר 20 שנה. אבל אתם יכולים לבחור איזה דג שתרצו מהמצאי היומי או מהספיישלים הנהדרים. או להתפנק על ראש שלם של לוקוס מטוגן בשמן עמוק בנוסח תאילנדי, על כמה מהסלטים הכי טובים בעיר ובראשם סלט הירקות הפשוט. אתם אפילו יכולים לשתות יין לצדם, ויש עכשיו (סוף-סוף) כמה יינות לא רעים בכלל בבר-בוניה. אני שתיתי בירה בקס מהחבית, כמו תמיד.

ביקרתי את עזרא לפני כמה שבועות. זה היה עצוב. ושמח. והצטערתי שחיכיתי כל-כך הרבה זמן. אבל ידעתי שהוא לא כועס. לקראת יום כיפור, אני רוצה לבקש ממנו סליחה, אפילו שלא צריך.

וכן, אני יודע, ככה לא כותבים "ביקורת". אבל אם זה באמת מפריע לכם, כנראה שאין לכם לב.

גמר חתימה טובה.

כדאי להכיר

קלמרי מטוגן בבית. החלק הכי קשה ומבאס בהכנת קלמרי הוא הניקיון. מושכים בעדינות ובנחישות את הקרביים וה"שלד", חותכים את הזרועות, מתחת לנקודות החיבור ל"עיגול" שבקצה כדי לא לאכול את ה"ג'ולה" הלבנה הקטנה שבמרכז, דוחפים אצבע מתחת ל"כנפיים", מקלפים העור הסגלגל, שוטפים, פורסים, טובלים את הזרועות והעיגולים בקמח מומלח ומפולפל בפלפל לבן, ומטגנים בזריזות בשמן עמוק וחם. רבע לימון, וזהו.

בר-בוניה

פרטים: בן יהודה 192, תל-אביב. טל' 03-5240961 א'-ה', שבת 12:00-01:00, ו' 12:00-18:00

מחירים: סלט ירקות - 23/32 שקל, קלמרי - 64 שקל, ברבוניות - 82 שקל, קרפצ'יו - 69 שקל, קרם בוואריה - 23 שקל

השורה התחתונה

יקר (אבל לא יחסית למקבילות) אבל שווה