געגועיי לאנטיוכוס

א. בסוף השבוע האחרון נסענו למצדה עם חברות. שנים לא הייתי שם. ישנו למרגלות הצד המערבי של ההר ובחמש ורבע בבוקר השכמנו וטיפסנו לפגוש את השמש הזורחת מעל הרי מואב. את העלייה להר ואת הציפייה לזריחה העברנו בניסיון להעביר הלאה אל הדור הבא את המיתוס הגדול של המצדה - והמחלוקות התגלעו במהרה: מה מספרים לילדים?

אני בחרתי, אינטואיטיבית, בגרסת המיתוס בתצורתו הציונית וההירואית ביותר; מיתוס של גבורה, של אומץ, של בחירה במוות על פני חיי עבדות והשפלה. סיפרתי על קבוצת מורדים קטנה ואמיצה שעמדה לבדה, שריד אחרון למרד הגדול, מול צבא ענק של אימפריה, ויכלה לו עד שנפרץ השער והחברים החליטו שעדיף להתאבד ולא ליפול בשבי. "מה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי קבר", ציטטתי בפאתוס את נאומו האחרון של אלעזר בן יאיר, בעודי נשען על החומה שהוא עצמו אולי נשען עליה, ונשאתי על נס את בחירתם של הלוחמים בחופש המוחלט - אם נגזר עליך למות, לפחות שזה יקרה בתנאים שלך.

לתדהמתי, בחרו השאר לשבור לילדים את המיתוס ולספר את האמת: שהסיקריים היו חבורה קיצונית של טרוריסטים רצחניים, שגבורה לא הייתה שם אלא דווקא מרחץ דמים אכזרי, הכולל שחיטת נשים וילדים, כאלף בסך הכול, שהמרד הגדול היה כישלון מוחלט, מלחמת אחים נואלת שהביאה שואה על עמנו. הן הוסיפו וטענו שאם אתה זבוב, אל תצא להילחם בפיל, ושבכל מקרה עדיף לחיות, גם על הברכיים, מאשר למות.

אז נכון, אני יודע שזו האמת, שיש חוקרים שאף מטילים ספק באקט ההתאבדות עצמו, עד כדי כך שיש הטוענים שיגאל ידין עצמו בדה אותו כדי לגייס תרומות לחפירות. קראתי גם את תיאורי הטבח שביצעו הסיקריים בתושבים הטובים של עין גדי בעיצומו של ליל הסדר. 700 איש הם רצחו שם.

אז כן, זו האמת, אבל למה לספר לילדים את האמת? האמת, בטח זאת על מצדה, יכולה לחכות. אני אפילו חושב שהצלחתי לקרוא במבטו של בני מין זיק שאמר משהו כמו: אז אם מדובר בכזה פלופ נוראי של חבורת מטורללים - למה לעזאזל הערתם אותי בחמש בבוקר?

ב. הרי אין לך דבר שאי אפשר להרוס, ואין לך דבר שקל יותר להרוס ולהוציא ממנו את כל הכיף, כמו המיתוס. אבל איזה מין חיים אלה בלי מיתוס? הנה, חנוכה - החג האהוב עליי. חנוכה שמח לכולם. חנוכה שמח גם לכם, ילדים, אבל לפני שאתם חוגגים לכם בכיף, דעו את האמת: אנטיוכוס לא היה כל-כך רשע, הרשעים האמיתיים, המושחתים הגדולים, היו הכוהנים.

רק רגע, ילדים, אל תיהנו מהחג עדיין: הדלקת נרות? זה הורדוס הביא. נס פך השמן? לא היה. סתם תוספת מאוחרת. סופגנייה? זה בכלל מאפה גרמני. סביבון? רולטת הימורים פרימיטיבית. המכבים בכלל לא נלחמו נגד היוונים - אלא נגד הסלאוקים, אבל זו מילה שקשה לחרוז בשירים. דמי חנוכה? מנהג מיובא מגויי הארצות.

אפילו את הסמל הכי מרכזי ומרגש של חנוכה, זה של מעטים מול רבים, אפשר לחרב. לא תמיד היינו מעטים מול רבים: בחלק מהקרבות היה צבאו של יהודה המכבי (שלפחות את גדולתו אי אפשר להכחיש; תותח) גדול יותר מהצבא הסלאוקי. ובכלל, כל הסיפור של חנוכה והמלחמה התחיל בגלל מרד מסים. ועכשיו כולנו יחד - חנוכה חנוכה, חג יפה כל-כך! אור חביב מסביב.

עדיין כיף?

ג. חנוכה ומצדה הם חיבור טבעי. שני המיתוסים על גבורה ומסירות הנפש נוטים להתערבב ביניהם בזיכרון הקולקטיבי אף על פי שיש משהו כמו מאתיים שנה ושתי אימפריות ביניהם. מרד החשמונאים היה ההתחלה של ניסיונות לבסס עצמאות יהודית בארץ ישראל, והמרד הגדול - סיומה הנוראי.

לשני אלה אפשר לצרף גם את החבר שמעון בר כוכבא, שמרד באימפריה הרומית והיה למעשה המנהיג הישראלי האחרון עד בן גוריון, משהו כמו 1,800 שנים אחר כך. איש צעיר, גבה קומה, עיני זוהר לו. הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור - כל העם אהב אותו. בסיפורים הוא מתואר כסוג של סופרמן כנעני, שעוקר ארזי לבנון ביד אחת תוך כדי שהוא רוכב על סוס וכל קפיצה שלו - קילומטר. ברצותו, ירכב גם על האריה בעצמו.

אחלה מיתוס, אני מת עליו הרבה יותר מאשר על האמת - שמדובר היה ככל הנראה בקנאי משיחי שהזיותיו הביאו עלינו חורבן שלא יתואר. מאות אלפים מאיתנו נהרגו והיישוב כמעט והוכחד. את התיאור המופיע במדרש על נפילת ביתר לא יכלו לכתוב גם התסריטאים של "המתים המהלכים": כל-כך הרבה דם שטף את הרחובות, שהיה מגיע עד לחוטמי הסוסים ומגלגל אבנים כבדות. מגופות המתים עשו גדר. הגדיל רבי יוחנן וסיפר שראה 300 מוחות של תינוקות מרוסקים על אבן אחת. כמו שנאמר בשיר שלעיל, יום אחד קרה מקרה - המקרה עצוב.

ד. אל תבינו אותי לא נכון - שבירת מיתוסים זה אחד מהדברים הכי מהנים בחיים. אבל זה בדיוק העניין, לא? הדבר שהופך את שבירת המיתוס למהנה כל-כך, זה שיש מיתוס לשבור. מיתוס גדול וחשוב ומושרש שגדלת עליו, שנכנס לך לתוך הנשמה. והכי חשוב - אתה צריך לעשות את זה בעצמך, בזמן שלך.

אבל בעיניי, כשאתה מגיש לילדים קטנים, כמו בטיול שלנו למצדה, את המיתוסים מפורקים ומפוררים, אתה אולי חושב שאתה עושה להם טובה, אבל למעשה אתה דופק אותם: הידעתם, ילדים? טרומפלדור לא אמר 'טוב למות בעד ארצנו'. הוא קילל ברוסית קללות שהנייר היה מסמיק אם היו נכתבות. מרוצים?

ידעתם, חמודים של אבא, שמרד גטו ורשה, הסמל הגדול של ההתנגדות היהודית בשואה, זה ששם את ה"גבורה" בשואה ובגבורה, הסתיים במותם המיידי של 13 אלף יהודים (מהם 6,000 שנשרפו חיים) ובעוד כ-50 אלף איש ואיש שהועברו להשמדה בטרבלינקה - לעומת עשרות בודדות של נאצים שנהרגו? ידעתם שבמהלכו נלחמו היהודים גם זה בזה ולא רק בנאצים?

שנאמר, עולם בלי מיתוסים הוא עולם מדכא וגרוע מכך - משעמם. בטח כשאתה ילד. מי ירצה לחיות בעולם שניטלו ממנו הגיבורים הגדולים והסיפורים הבלתי אפשריים? מיתוס זה שייכות, עולם בלי מיתוסים הוא עולם תלוש ומנוכר, שאין בו סיבה אמיתית לעלות להרים בזריחה.

מה זה מיתוס - זה גשר בין מה שהיה ויש לבין מה שיכול היה להיות. בלי הגשר הזה אתה נשאר עם מה שיש, ואיתו בלבד. אתה לא יכול לעבור לצד השני. אין לך במה להיתלות, אין לך על מה לחלום. למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה לילד? מה זה נותן? אמת? שתחכה, האמת, עם כל הכבוד. יפה האמת, אני לא אומר שלא - אבל הדמיון יפה ממנה. אמת אפשר לרכוש - היא זמינה בכל ספרייה ובכל מנוע חיפוש. אבל דמיון לא. וגם אמונה לא. לא אמונה באלוהים - אמונה בגדולה הקטנונית של הקיום האנושי.

אז מה אני אומר? חכו עם האמיתות ההיסטוריות. הן יגיעו אל הילדים שלכם, ירצו או לא. אבל עד אז: כן למצדה! כן למכבים! כן לטרומפלדור! כן למורדי הגטאות! כן למעטים מול רבים - אולי המיתוס הנהדר והאישי מכולם, כי כל אחד מעט מול רבים. זה המצב הטבעי.

חנוכה שמח.