המפעלים נופלים על מזבח המאבק ביוקר המחיה

לפני פחות מחצי שנה, כששר הכלכלה אלי כהן החליט לדחות את ההמלצה להגביל את יבוא המלט הזול מטורקיה שנמכר בארץ במחירי היצף וחשף את מפעל מלט הר טוב לסכנת סגירה, אחד ההסברים שניתנו להחלטה הוא שמפעל המלט הקטן שליד בית שמש מיושן ולא יעיל. היו שסברו כי מוטב שהמדינה תגיש סיוע פרטני ל-120 עובדיו שעשויים להיפלט ממעגל האבטלה, על פני מתן סיוע לכל הענף בצורת היטל שיגביל את היבוא ואולי יפגע במאמצי הממשלה להוריד את יוקר המחיה.

אלא שיבוא המלט הטורקי פוגע גם בנשר, שלגביה אין טענה כי היא אינה יעילה. נשר נחשבת לאחת מיצרניות המלט המתקדמות והחדשניות בעולם, ובמשך שני העשורים האחרונים היא הטמיעה בפעילות היצור שלה מערכות חדישות בהשקעה כוללת של כ-3.5 מיליארד שקל.

בשנים האחרונות, בשל היבוא מטורקיה ומיוון, נתח השוק של נשר הצטמצם לפחות מ-60%, והרווחיות שלה נשחקה משמעותית. החברה, שהיא עדיין מונופול בשוק, משדרת סימני מצוקה. הצרה של נשר היא שהיא מונופול והצרה של מונופול היא שלרוב, יש לו הרבה שונאים: בכירים במשרדי הממשלה שהתלבטו בשנה האחרונה בשאלה אם להגביל את יבוא המלט כדי לעזור למלט הר טוב, ריסנו את עצמם מהחשש שעל הדרך הם עוד יעזרו, רחמנא ליצלן, למונופול נשר.

התעשיינים אוהבים להגדיר את עצמם כאנשים אופטימיים אך במצבים רבים, כשנדמה להם שמישהו עומד להזיז להם את הגבינה הם גם נוטים להיסחף לתחזיות אפוקליפטיות. כשברקע חרסה מעתיקה את קווי היצור שלה לטורקיה, כי שם זול הרבה יותר לייצר, כדאי להקשיב להם קצת יותר ברצינות.

חרסה, כמו מפעלי תעשייה אחרים בישראל, קורס בין השאר בעקבות מדיניות של ביטול מכסים שחושפת את המשק לתוצרת מיובאת וזולה. בעוד שמדינות רבות ברחבי העולם, בהן גם הודו וארה"ב מעדיפות את הייצור המקומי ומעודדות אותו, ישראל נמצאת בטרפת, מהכיוון השני.

אף שבתנאי שוק אחרים ועם הקפדה על כללי הסחר הוגנים, התעשיות האלה היו יכולות להיות תחרותיות יותר, ומי יודע אולי גם לשרוד, הן מוקרבות בזו אחר זו על מזבח המאבק להורדת יוקר המחיה.