תוצר, צמיחה, שיוויון, גירעון: מי מרוויח מהמלים שמרכיבות את השיח הכלכלי?

כולנו מנהלים חיים כלכליים כלשהם, אבל לפעמים נדמה שיותר משאנחנו מקיימים חיים כאלה, אנחנו מדברים עליהם. ישראלים אוהבים לדבר על כלכלה. אין הרבה מדינות בעולם שגודל האוכלוסייה בהן דומה לשלנו ופועלים בהן שלושה עיתונים כלכליים יומיים ועוד כמה אתרי אינטרנט עצמאיים. כך שלא מעט מילים נשפכות מדי יום בעברית על הכלכלה הישראלית ועל מה שסובב אותה.

● אוצר מילים: 100 ישראלים בוחרים את המילה האהובה עליהם בעברית

אבל המילים הללו, והשפה שהן מרכיבות, הן כמובן לא ניטרליות, אלא טומנות בחובן לא מעט תפיסות כלכליות, אמונות וערכים. ויש מי שיטען שהמילים הללו, והאופן שבו הן משמשות אותנו, גורמים גם להטיה לא הוגנת, לאפליה של אוכלוסיות מסוימות, ולעיתים גם לסתם טעויות וחוסר הבנה.

קחו למשל מילים כמו תוצר, צמיחה, שוויון, תקציב, גירעון, השקעות, עבודה, שכר, זכויות עובדים - כל מילה או מושג כזה עומסים על גבם עולם ומלואו. לעיתים קרובות, שני אנשים שונים כלל לא יסכימו על מה שעומד מאחוריהם. כשאנחנו מדברים על "פיל" סביר להניח שכמעט כולנו נוכל להסכים על הייצוגיות של המילה, אבל למה מתכוון אדם שמדבר על "שוויון"? מה זו "יעילות"? האם "אינפלציה", מונח שיש לו הגדרה מדויקת, היא בהכרח תופעה שלילית?

את שפת הכלכלה הרשמית לומדים מיליוני סטודנטים ברחבי העולם באוניברסיטאות, אבל השיח הכלכלי עצמו מתנהל בין הרבה יותר אנשים. עיתונאים, אנשי עסקים, עובדים, פוליטיקאים, עצמאים, פקידי ממשלה, ולמעשה כל אדם בעולם שיש לו דעה. חלק ממונחי הכלכלה הולכים לעיתים לאיבוד בשיח, כשהמילים לא בהכרח מתחברות למה שהן אמורות לייצג, אבל במקרים אחרים משמעות המונחים עוברת מניפולציה מודעת ממש, על- ידי בעלי אינטרסים.

"הדבר שמאפיין את השיח הכלכלי בישראל זה השימוש שנעשה בו בשפת הכלכלה כמדע מדויק, ומכך נובע שמי שלא חלק מהקהילה המדעית הזאת לא יכול להשתתף בדיון", אומרת יערה מן, ראש תחום חברה וכלכלה בקרן ברל כצנלסון, "השפה, בחלק גדול מהמקרים, היא ממש מתמטית, אבל סוגיות כמו האם צריך לגבות יותר מסים או האם לתת קצבאות יותר גדולות הן לא מתמטיות או מדעיות, אלא אידיאולוגיות ופוליטיות.

 יערה מן / צילום: אור קפלן

"נוצר מצב שכל מי שרוצה להשתתף בשיחה על הנושאים הללו חייב להכיר במושגים של מדע הכלכלה: 'חוב', 'גירעון', 'צמיחה' וכו', וזה מדיר המון דעות מהדיון. השימוש הזה בשפה מתמטית כדי לדבר על פוליטיקה גם משרת את הכלכלנים, שרוצים שיתייחסו לדיסציפלינה שלהם כמדע מדויק. כך יותר קשה לערער על מה שהם אומרים, והאפקט של הדעות שלהם מקבל נופך רציני יותר".

אבל זה לא הגיוני לצפות ששיח על כלכלה יתמקד במספרים ובנתונים? אם רוצים לדבר למשל על גבייה של יותר מס או פחות מס, לא מתבקש לעשות שימוש בכלי של עקומת לאפר?
"עקומת לאפר זאת דוגמה מצוינת (עקומה שמתארת את היקף המס שהמדינה תצליח לגבות כפונקציה של גובה המס וצורתה היא U הפוכה, כך שגם כשהמס הוא 0% וגם כשהוא 100% הגבייה עומדת על אפס). איש לא יודע להציב בה את המספרים המדויקים. אנחנו יודעים שגביית המסים תעלה עד לנקודה מסוימת שלאחריה היכולת לגבות מסים תרד, אבל אף אחד לא יודע להגיד איפה בדיוק הנקודה הזאת נמצאת. בלי המספר הזה אין שום ערך לזרוק בכל פעם לדיון את 'עקומת לאפר', חוץ מלהגיד לאנשים שלא מכירים את המושג שהם לא יכולים להשתתף בדיון".

אילו עוד מושגים שנפוצים בשיח הכלכלי הישראלי הם פחות מדעיים וניטרליים מכפי שרבים היו עשויים לחשוב? ד"ר אלי קוק, היסטוריון של הקפיטליזם וראש התוכנית ללימודים אמריקאים באוניברסיטת חיפה, מזכיר בהקשר הזה את "השיח של 'יוקר המחיה'", שהוא, לדבריו, ייחודי לישראל. "זאת מילת מפתח לאיך הישראלי הממוצע חושב במושגים כלכליים, ואיך הפוליטיקאים חושבים שאנשים חושבים - ואז הם מנסים לרצות אותם דרך פתרון לסוגיה הזאת", הוא מסביר. "מה שמעניין בבעיית 'יוקר המחיה' זה שהביטוי מניח שהמחיה כאן אכן יקרה. כלומר, בביטוי עצמו, ובעצם הדיון בסוגיה, כבר גלומה ההנחה שהמחירים גבוהים מדי.

 ד"ר אלי קוק / צילום: דוברות אוניברסיטת חיפה

"מה שעוד בולט מאוד בעיסוק בביטוי הזה, זה שהוא לחלוטין מדמיין אותנו כצרכנים. נגזר ממנו שהדיון תמיד יהיה על איך מורידים את המחירים בסופר וזה לוקח אותנו לכיוון כלכלי מאוד מסוים, שכולל פתרונות מאוד מסוימים כמו פתיחת שווקים לתחרות, לייבוא וכיוצא בזה".

כלומר, מהרגע שהסכמנו שיש דבר כזה "בעיית יוקר המחיה", אין לנו דרך לפתור אותה אלא באמצעות מדיניות כלכלית מאוד מסוימת.
"הגדרת הבעיה בצורה הזאת מוחקת את הצד של בני אדם כעובדים. השיח הזה מוחק את האפשרות שאולי המשכורות של העובדים לא מספיק גבוהות, אולי הפתרון הוא ארגוני עובדים ויותר כוח מול המעסיקים. איש, למשל, לא יגיד שביטול עובדי קבלן ומעבר להעסקה ישירה של עובדים גם יכול להוות סוג של פתרון לבעיה (כי המשכורת שלהם תגדל והם יוכלו לקנות יותר).

"חמור מזה, ברגע שהגדרנו את הבעיה בצורה הזאת אז גם משכורת גבוהה של עובדים היא חלק מהבעיה, כי אם יש לך עובדים יקרים, אז יהיו לך מוצרים יקרים. משהו במחאה החברתית של 2011 הצליח למנף את המושג הזה למעין מפלצת, שמשתלטת על השיח הכלכלי".

יוקר המחיה הוא אולי אובססיה ישראלית, אבל התופעה עצמה היא כמובן לא ייחודית לנו. ד"ר קוק נותן כדוגמה נוספת לכוחן של מילים לעצב את המציאות הכלכלית את ארה"ב של שנות ה-70 שהרבתה לעסוק בבעיית האינפלציה, בין היתר בעקבת משבר הנפט של 1973.

"באותן שנים, מעסיקים ובעלי הון הבינו שאינפלציה יכולה לשמש שם קוד לכוח של עובדים, וכשהם אמרו 'אנחנו צריכים להוריד את האינפלציה', בעצם מה שהם דיברו עליו זה שהם צריכים להוריד משכורות, 'להיכנס' באיגודי עובדים. לעשות מה שעשה הבנק המרכזי בארה"ב: מיתון יזום בכלכלה כדי לפגוע בכוח העובדים".

אבל גם העובדים נפגעים באופן אמיתי מהתפרצות של אינפלציה. זה לא מאבק חלול.
"יש סוגים של אינפלציה שהם באמת מזיקים לכולם. ציינתי את עליית מחיר הנפט בשנות ה-70. אבל אם משכורות של עובדים עולות ומחירי המוצרים עולים גם - האם זאת אינפלציה רעה? אני לא בטוח. במקרה הכי גרוע שום דבר לא קרה. סביר להניח שבתקופות שראינו בהן אבטלה נמוכה היינו רואים גם אינפלציה".

ומה לגבי מילה שלילית במובהק כמו חוב? גם להגיד חוב זאת בחירה, גורסת מן. "במצבים מסוימים היה אפשר לקרוא לזה למשל השקעה, כי מה זה חוב? הלוואה שהמדינה לוקחת והיא מוציאה את הכסף הזה. אם היא לקחה את ההלוואה הזאת ומשקיעה בתשתיות כל כלכלן יגיד לך שזה טוב, שזה יביא תשואה, יגדיל את התוצר. זה נכון לעוד כמה תחומים שלגביהם יש הסכמה שאפשר להתייחס אליהם כהשקעה. אבל מה לגבי השקעה בשירותים חברתיים? למה לזה אי אפשר להתייחס כ'השקעה'?

"אז זאת דוגמה לאיך שיח יכול למסגר את הכלכלה בצורה כזאת עם מילים מאוד קרות ומדעיות לכאורה שבתוכן מסתתרות הנחות שונות שהן פוליטיות - למשל, שחוב ממשלתי זה רע - וזה התקבע ובא לידי ביטוי בולט למשל בעיתונות הכלכלית".

ד"ר קוק, שמלמד בעצמו היסטוריה של המחשבה הכלכלית בחוגים כלכליים, יוצא נגד האופן שבו מלמדים את הסטודנטים לכלכלה את המושגים של התחום, "אבל לא אומרים מי חשב על איזה רעיון, מה הרקע שלו, מה האינטרס שלו. מלמדים אנשים את המושגים כאילו היו תופעות טבע. כשלומדים את סיפורי הרקע, אז נחשפים הצדדים המורכבים יותר של המושגים".

תן דוגמה היסטורית שיכולה להאיר מושג כלכלי באור שונה.
"אז בוא נחזור לתפיסה לפיה אינפלציה זה רע. במלחמת העולם הראשונה היה זינוק באינפלציה בבריטניה, והאלפיון העליון במדינה, האצולה ששלטה במשך מאות שנים, החזיקו בהרבה אג"ח שלא היו צמודות למדד. בן רגע הם איבדו את הנכסים שלהם וכך ירד כוחם הפוליטי. בטווח הארוך זה עשה דברים מדהימים לאנגליה - אם אתה אדם שחושב שדמוקרטיה זה דבר טוב".

"כלי התקשורת יוצרים עיוותים"

השפה הכלכלית המדעית והניטרלית לכאורה לא פוגעת רק בחלשים יותר או במעמד העובדים, אלא היא גם בעלת השלכות מגדריות. "כל העולם המדעי וכל צורת הדיבור בו היא מאוד גברית, וגם השיח שמתנהל בו הוא שיח בעל אפיונים יותר גבריים", אומרת מן. קחו למשל את המונח "עבודה". כשאנחנו מדברים על עבודה, אנחנו בעצם מדברים על "עבודה בשכר", היא מציינת. "למעשה, ברגע שמדובר על עבודה שעושים לא תמורת שכר - למרות שבהחלט אפשר לכמת את הערך הכלכלי שלה - כבר לא נדבר עליה כ'עבודה'.

"למשל, לאחרונה אין לי עוזר או עוזרת שמנקים לי את הבית, ואני עושה את זה בעצמי. בשפה הכלכלית, כשאני עושה את זה בעצמי, זאת לא עבודה, אבל כשאני לוקחת מישהו שיעשה בדיוק את אותה העבודה ומשלמת לו, אז זאת פתאום כן עבודה. כשעבדתי בשדולת הנשים, אחת הטענות ששמענו לגבי ההשתכרות הנמוכה יותר של נשים היא שהן 'עובדות פחות שעות ובגלל זה הן מרוויחות פחות כסף'. אבל נשים לא עובדות פחות שעות - הן עובדות פחות שעות בשכר. בשעות שבהן הן לא עובדות בשכר הן עובדות במשק הבית שלהן בעבודה שלא זוכה להכרה כלכלית. בעצם, ברוב המקרים תא משפחתי נדרש להחליט אם משלמים כסף למי שיעשה את העבודה הזאת, או שהאישה תעשה את זה על חשבון התעסוקה שלה בשכר".

"השימוש בשפה מאוד כלכלית נועד להרחיק דיון 'לא כלכלי' בסוגיות האלה", מסכמת מן את השקפתה. "וזה דיון שצריך להיות לו יותר מקום. זה לא שאין משמעות למונחים כמו צמיחה, יחס חוב-תוצר, גירעון וכו', אבל זאת לא יכולה להיות כל השיחה. וזה לא מקרי, זה משרת מטרה שהיא להרחיק שיחה שמבוססת על מושגים כמו שוויון שגם הם כלכליים, וגם הם מדידים, אבל הם נדחקים מהשיח על-ידי מושגים שהם כאילו יותר 'מדעיים'".

מיקי פלד, דוקטורנט במכון כהן באוניברסיטת תל אביב ועיתונאי לשעבר ב"כלכליסט", מעדיף לא להסתכל רק על כוחה של המילה הבודדת, אלא על כוחן של המילים הבודדות, "למשל כותרת או ידיעה חדשותית. לעיתים קרובות, יושבים כתב ועורך וצריכים לעצב משהו שתואם ככל הניתן לעובדות, וככל שיש מעט מקום ויותר לחץ זמן נעשות פשרות. השיא הוא בכותרת. אתה מעצב מציאות אצל הקוראים שלך מתוך זה שאתה בוחר איזה מילים לא להכניס, איזה ציטוטים לא להכניס. לפעמים זה יותר חשוב ממה שכן מתפרסם".

 מיקי פלד / צילום: טל מור

פלד לוקח אותנו לתפקיד של מי שמתווך לציבור את העולם הכלכלי מעבר לכלכלנים - תקשורת ההמונים, וכשהוא מתאר את הדילמות שנוצרות בעבודה העיתונאית, כמעט בהגדרה אנחנו רואים את העיוותים שנוצרים כשאנחנו מנסים להסביר תופעות כלכליות באמצעות שפה. הוא נותן כדוגמה את השיח הנוכחי סביב הגירעון ויחס החוב-תוצר שמתקיים כיום על רקע המשבר הכלכלי שנלווה למגפת הקורונה. "השיח לא מצליח להעביר את המורכבות של הסיטואציה הנוכחית. אולי מפאת חוסר מקום, אולי מפאת חוסר ידע, אבל זה מבנה את איך שאנחנו חושבים את פעולת הממשלה בתקופת הקורונה ועל מושגים שאנחנו לא שואלים את עצמנו אם הם בכלל רלוונטיים". כדוגמה הוא נותן כותרת שהתפרסמה לאחרונה, שלפיה יחס החוב-תוצר של ישראל צפוי להגיע ל-80% - ושזאת חזרה למצב שלפני 15 שנה.

"האמת היא", הוא אומר, "שאי אפשר לעשות את החישוב הזה מאחר ששיטת החישוב השתנתה לאחר שישראל הצטרפה ל-OECD. בנוסף, חסרה פה ההשוואה הבינלאומית. גם אם ישראל תעלה ליחס של 80% ייתכן שבמדינות אחרות היחס הזה יעלה עוד יותר, ואז שוב לא נכון להשוות את המצב הזה לזה שבו היינו לפני 15 שנה".

לדבריו, "זאת רק דוגמה אחת לכך שגם כשמשתמשים בשפה, במושגים וברעיונות מקובלים - אתה בסופו של דבר מאוד מוגבל, בעיקר בכל מה שנוגע לקונוטציות שבאות עם המושגים. אם הקונוטציה היא שיחס חוב-תוצר של מעל 60% זה רע אבסולוטית - אז אתה עושה שירות לא טוב לקוראים".

"דבר דומה קורה עם המילה גירעון, השפה מוכוונת באופן כזה שגירעון זה 'רע'. אתה ממש שומע את זה במילה עצמה - יש ר' וע'. במדעי החברה הדברים מאוד יחסיים ולעיתים ההקשר הרבה יותר חשוב מהמושג עצמו. כשאנחנו מתעלמים מזה, אנחנו מתווים אצל הקוראים צורת חשיבה".

מילה נוספת שמעוררת אצל פלד רגשות עזים ולא ממש חיוביים היא "יעילות". "זה לא אומר שום דבר. יעילות של מי, של מה, באיזה אופן, על חשבון מה? אני לא מבין. לפעמים יש משמעות ולפעמים לא. זאת מעין מילת קסם. זה נהיה כל-כך נפוץ, שהמושגים איבדו את ההקשר ההיסטורי והכלכלי שעל בסיסיהם הם נוצרו והם מקבלים מין מעמד משל עצמם".

מה כל־כך בעייתי ב"יעילות"?
"אני מבין יעילות במודלים תיאורטיים. נגיד, יעילות פארטו (דרך מסוימת להקצאת משאבים), אבל במציאות אין לנו את זה. אלה דברים שטובים בפועל רק ללוח בכיתה, אבל ברגע שהכלים שלך לחשוב על העולם הם מודלים מסוגים מסוימים, מאוד קשה לך כבר לחשוב עליו אחרת. אתה מתחיל לראות את העולם ואת האובייקטים שבו לפי המודלים שלמדת ויש לזה השלכות אדירות.

"במובן הזה, הכלכלה כדיסציפלינה, אבל גם כתקשורת, צריכה להרחיב את שורותיה ולהכיל גוונים נוספים, כדי להימנע מקיבעון מחשבתי, שהוא בין השאר תוצר של המונופול שקיים היום על איך נכון לחשוב על אובייקטים כלכליים. צריך כל הזמן לאתגר את הדיסציפלינה וזה לא נעשה מספיק בחוגים בישראל ובעולם. זה גם בסופו של דבר מה שיוצר קיבעון מחשבתי גם בקרב אנשי תקשורת".

"התקשורת שואפת להעביר מסרים ברורים וזה יוצר עיוות", מתייחס לסוגיה גם ד"ר קוק. "בשנים האחרונות ראינו למשל שבגלל השיח הזה, היחס חוב-תוצר של ישראל אומנם ירד, אבל חובות משקי הבית עלו. פשוט העבירו את החובות הלאומיים למשקי הבית. יש כלכלנים שיגידו שזה לא משנה כי בכל מקרה 'אנחנו' נצטרך לשלם את זה. אבל גם בלי להיכנס ממש לפרטים, זה לא אותו דבר: למשקי הבית אין מדפסת כסף כמו שיש לבנק ישראל ובתוך החובות הממשלתיים נכללות למשל גם הפנסיות שלנו".

קוק טוען שהתקשורת שמתווכת את החיים הכלכליים לציבור "נוטה להציג את הכלכלה כמשהו ש'אם רק ניתן לאנשים שמבינים עניין לנהל אותו - אז יהיה טוב לכולם". אבל בפועל, לדבריו, "בכל סוגיה כלכלית, אינפלציה או גלובליזציה למשל, יהיו מנצחים ומפסידים. ההרגשה שלי היא שבתקשורת מוציאים את החלק של החיכוך, של המאבק בין האינטרסים המנוגדים, ומייצרים תפיסה ש'זאת תהיה המדיניות הטובה והיא טובה לכולם'.

"הרבה פעמים אני מרגיש שהדיון מתפספס. השיחה הופכת להיות מה טוב לכולם, כשבעצם צריך לדבר על זה שבכל נושא יהיה מי שירוויח יותר ומי שירוויח פחות. והשאלות שצריך לשאול הן למי זה טוב ולמי פחות".