עשרות אלפי שקנאים מגיעים לישראל מדי שנה. וזו לא תופעת טבע חביבה

כ-50 אלף שקנאים מגיעים לישראל בכל שנה בחודשי הסתיו, כשהם פצועים, תשושים ובעיקר רעבים • כל אחד מהם מחסל פה לא פחות מקילוגרם דגים בכל יום, "וכשהם מורעבים, שום דבר לא יעצור אותם" • הנזק שהם עושים נאמד ב-6 מיליון שקל בשנה

עמק יזרעאל טובל בשמש נעימה ורכה של בוקר, ערפילים אחרונים שהלילה הותיר עוד מתפרקדים על השדות והאוויר קריר ופריך וטעים. השעה עוד לא 7:00 כשאנחנו עוברים לרכב השטח של אוהד הצופה, אקולוג העופות הראשי ברשות הטבע והגנים, ויוצאים לספור שקנאים במרחב מרובה מאגרי המים ובריכות הדגים המשתרע בעמק, בין היוגב, מדרך עוז וכפר ברוך.

במאגר הראשון, שכדי להגיע אליו אנחנו משתחלים מתחת לגדר, אין שום שקנאי, אבל הגדות מלאות והמים שוקקים ברווזים, אנפות, שרשירים, טמירונים וביצניות לבנות כנף. בזה מצויה מתמקמת על ענף גבוה של עץ, מתעלמת ממחאתו של שלדג לבן חזה שזועק מלוא גרון, 'גברת, אני הייתי קודם!'. מסביב ציפורי שיר קטנות צדות יתושים. שלווה גדולה שורה בכול.

"זה לא סיור צפרות", מתנער הצופה. למרות זאת, הוא נרגש למדי מציפור מצחיקה שמתרוצצת לפנינו בבהלה ולא מצליחה להחליט לאן לפנות. זהו הפרנקולין, עוף חביב שנראה כמו חוגלה קטנה. "לא רואים הרבה כאלה", אומר האקולוג, "זו ציפור שנחבאת אל הכלים".

נכון שסביבנו הכול מעשה ידי אדם, מאגרים ובריכות ועמודי חשמל, אבל יש תחושה שהטבע צוהל. במאגר השני אנחנו פוגשים מגוון אנפות - אפורה, לבנה וארגמנית. יש גם פַּרפּוּר עקוד, מעין שלדג, וזרון סוף, גרסה זעירה של נץ, מרפרף בין השיחים. "משהו מעניין אותו", אומר הצופה. זוג פרנקולינים מגיחים מהסבך, כשלהקה של כ-100 שקנאים שהמריאה מבריכה סמוכה נגלית לעינינו, מסתחררת ונוסקת מעל ראשינו עם תרמיקת הבוקר, דואה על גלי האוויר החם העולה מהיבשה. אנחנו עוקבים אחרי הלהקה בהשתאות. מקור השקנאי שלוח קדימה בנחישות, השק הצהוב ריק ומתוח, הרגליים מקופלות לאחור, שולי הכנפיים הלבנות צבועים שחור. הם דואים מעלינו בנחת עד שהלהקה מתכנסת למבנה בצורת V, יוצאת מהתרמיקה ופונה לכיוון כפר ברוך. כל פרט בוגר שוקל כעשרה ק"ג ומוטת הכנפיים יכולה להגיע ל-3.5 מטר - העוף הנודד הגדול ביותר העובר בארצנו.

זו לא ציפור אצילית במיוחד והלהקה נראית כמו שיירת משאיות. אנחנו סופרים 111 פרטים. כ-40 אלף שקנאים כבר עזבו את ישראל, כ-10,000 עוד איתנו. "השנה הם עברו מהר".

"השקנאי הוא פלא מעופף", אומר הצופה, "עוף כל-כך גדול, שעף למרחקים ארוכים כל-כך ולמרות המסה שלו ממריא מהמים בקלילות". מבנה ה-V עוזר ללהקה לחסוך באנרגיה, כשכל שקנאי דואה על זרמי הרוח של זה שלפניו. השקנאי הראשון בשיירה הוא לא המנהיג, רק זה שמתאמץ הכי הרבה.

שקנאים ליד קריית שמונה. מקורות המזון שלהם לאורך ציר הנדידה הצטמצמו עם השנים / צילום: איל יצהר
 שקנאים ליד קריית שמונה. מקורות המזון שלהם לאורך ציר הנדידה הצטמצמו עם השנים / צילום: איל יצהר

ישראל, שממוקמת בין אסיה, אפריקה ואירופה, היא לב-לבו של ציר הנדידה. כחצי מיליארד ציפורים עוברות דרכה פעמיים בשנה, הלוך וחזור. כ-50 אלף מהן הם שקנאים. זו כלל אוכלוסיית השקנאים שקיימת בדרום-מזרח אירופה; רובם יצאו מהדלתא של הדנובה ויעדם הוא ביצות הסוּד שבסודן. בדרך הם עברו בבולגריה, יוון, טורקיה, סוריה ולבנון. חלקם הגיעו מדרום-מערב אסיה, ועברו דרך ירדן ועיראק. משום שהשקנאי, כמו עוד עופות דואים גדולים, לא יכול לחצות דרך הים (אין שם תרמיקות), הוא מאריך את מסלולו בכ-800 ק"מ.

אנחנו צופים בשקנאים בשתיקה, דואים בין התבור להר הקפיצה. אבל מאחורי התמונה היפה והפסטורלית מסתתרת מצוקה גדולה.

מקורות המזון של השקנאים לאורך הדרך הלכו והצטמצמו, מספר הצופה. בטורקיה וביוון יובשו יותר מ-10,000 קמ"ר של אגמים וביצות, ולשקנאים אין איפה לעצור ומה לאכול. ואם זה לא מספיק, בדרך הם עוברים גיהינום בדמות ציידים שיורים בהם ודייגים שמגרשים אותם. רוב המדינות האלה לא בדיוק ידועות במדיניות סביבתית. התוצאה: יותר מרבע מהשקנאים שמגיעים לישראל סובלים מתת-תזונה חמורה, רבים מהם נפגעי ירי וכולם מגיעים תשושים. זו כנראה הסיבה שהם מקדימים את בואם בשנים האחרונות, ובמקום בנובמבר, היום הם מתייצבים בתחילת ספטמבר והאחרונים באים בדצמבר. "חלקם ממש מוזלמנים", אומר הצופה, "וכשהם מורעבים, שום דבר לא מפחיד אותם".

שקנאים באזור היוגב. "לא פראיירים. גם כשמאיימים עליהם בירי הם מחכים שהאויב ילך לישון צהריים" / צילום: איל יצהר
 שקנאים באזור היוגב. "לא פראיירים. גם כשמאיימים עליהם בירי הם מחכים שהאויב ילך לישון צהריים" / צילום: איל יצהר

"שפעת העופות הגיעה מוקדם"

ישראל היא גן עדן לשקנאי. יש מים, יש דגים ובעיקר לא יורים עליהם (או יורים הרבה פחות). אלא מה, גם כאן אין ממש אגמים טבעיים, ורוב הדגים מגודלים בבריכות דגים מסחריות. שקנאי בוגר צריך לאכול כקילוגרם של דגים ביום, תכפילו את זה ב-50 אלף. יש כאלה שנשארים כאן יום ויש כאלה שעוזבים רק אחרי חודש.

תבינו את הקונפליקט: ישראל היא אולי גן עדן לשקנאי, אבל השקנאי הוא הסיוט של מגדלי הדגים. גם בלי השקנאים שוק המדגה כאן נמצא במצוקה אמיתית בגלל מחירי המים, העבודה וכמובן הייבוא הזול. הנזק שמסבים השקנאים לבריכות הדגים מוערך בכ-6 מיליון שקל בשנה. עצוב לחשוב על שתי האוכלוסיות הנהדרות האלה, השקנאים והדייגים, שהפכו להיות זה לאסונו של זה.

"השקנאים מסתערים על בריכות הדגים ונוהגים בהן כ'מזנון אכול ככל יכולתך'", אומר אלי שריר, מנכ"ל ארגון מגדלי הדגים בישראל. "אל מול עיניהם הכלות של המגדלים והלב שנשבר, הדגיגים שהכנסנו למים במשקל גרמים בודדים וגידלנו בעבודה קשה, נבלעים בשקי העופות, ועמם נבלעת גם השקעה עצומה של זמן וכסף.

"כחלק מענף החקלאות אנחנו רגילים למלחמת הישרדות. אנחנו רגילים לקום כל בוקר לפני זריחת החמה ולהיכנס לבריכות, בין שהטמפרטורה היא 40 מעלות או 6 מעלות. אנחנו עושים את זה מתוך אהבת העבודה והאדמה. אך בהתמודדות המתמשכת מול נזקי השקנאים, אנו ניצבים בידיים ריקות".

שלל הפתרונות שנוסו, מכלבים דרך רשתות ועד ירי באוויר והשמעת צפירות עולות ויורדות, לא עזרו הרבה. "כשהשקנאי רעב", אומר הצופה, "שום דבר לא יעצור אותו. ראינו שקנאים שזורקים עליהם אבנים ולא אכפת להם, שאוכלים דגים מתים, שמתקרבים מדי לבני אדם, שעפים בלילה ואפילו צוללים לעומק הבריכה בניסיון לדלות מזון. דבר כזה לא נצפה בשום מקום בעולם".

בארץ הגו פתרון: להאכיל את השקנאים. רשות הטבע והגנים (רט"ג), משרד החקלאות וארגוני הדיג יצרו כמה נקודות האכלה בעמק החולה ובעמק חפר. רט"ג רוכשת עשרות טונות של דגים לא מסחריים ונותנת אותם לשקנאים במה שכבר הפך לאטרקציה תיירותית. "יש חודשים שבהם אני סוחר הדגים הלא מסחריים הגדול בישראל", אומר הצופה.

זה לא עובד במאת האחוזים, השקנאים עדיין פוזלים לבריכות הדגים, שבהן האוכל איכותי יותר, אבל השיטה מצמצמת מאוד את הנזקים בעמק יזרעאל, בעמק חפר ובמקומות בשפלה, ולא פחות חשוב: מקצרת את השהייה של השקנאים בישראל.

בעמק המעיינות לא אוהבים את השינוי ומסרבים לאמץ את השיטה. רבים מהם מחזיקים בעמדה, שהופרכה שוב ושוב, שלפיה אם תיתן לשקנאי אוכל הוא יישאר פה. "האמת הפוכה", אומר הצופה, "ככל שיאכילו אותו, הוא יעזוב יותר מהר". אבל בעמק הזה, ממרכזי המדגה של ישראל, מעדיפים לנקוט שיטות ישנות: ירי באוויר (אם זה פוגע אז סליחה, כמו ששרים הבילויים), כלבים, רעש וכו'.

שקנאים באגמון החולה. "אי אפשר לדעת אם השקנאי הביא את שפעת העופות או שנדבק פה" / צילום: איל יצהר
 שקנאים באגמון החולה. "אי אפשר לדעת אם השקנאי הביא את שפעת העופות או שנדבק פה" / צילום: איל יצהר

חודשי הקורונה דלדלו את האכיפה המדולדלת גם כך והשקנאים סובלים. מי שמנסה להגן עליהם הוא אופיר בן חמו (34), תושב בית שאן, ספר במקצועו ומציל חיות בשליחותו. במהלך טיול פסטורלי בסתיו 2016 נתקל בן חמו בשקנאים פצועים ומאז מקדיש עצמו לרווחתם. אנשים כמוהו גורמים לכדור הארץ לרצות להמשיך ולהסתובב.

"מאותה השנה, איך שמתחילה עונת הנדידה, אני מתייצב", הוא אומר לי. במהלך השנים תיעד ירי לא חוקי, הציל 55 שקנאים וגם קיבל לא מעט מכות. ב-2019 הקים בקמפיין מימון המונים את ה"שקנאיבּוּלַנס", רכב שטח לפינוי עופות פצועים. בדרך קיבל את אות המתנדב בכנסת.

"השבוע נספרו בעמק כ-4,000 שקנאים", הוא מספר. "יש כמות חריגה של פצועים, חלשים, תשושים. מאז שהתחלתי לפעול לא ראיתי מספרים כאלה. לרוב החילוצים מתחילים בנובמבר, השנה הם התחילו בספטמבר - מאז תחילת הנדידה כבר היו לי 21 חילוצים. לא יכול להיות שבשיא עונת הנדידה אין אכיפה וכולם יורים בלי הבחנה. שיא הפעילות עוד לפנינו. המלחמה עוד לא התחילה".

מה יש להם?
"אני רואה המון נפגעים מירי, פציעות מהיתקלות בקווי מתח גבוה והמון תשישות. היו לי גם מקרים של שפעת העופות".

הקטע של שפעת העופות קצת מלחיץ, אז אני בודק. חמישה מקרים כאלה התגלו בשבועיים האחרונים בישראל. שלושה מהם בלולים. בכל אחד מהמקרים הושם הלול - וכל הלולים ברדיוס של 10 ק"מ - בהסגר. מלבדם התגלתה השפעת בפארק הלאומי ברמת גן ובגן החיות התנ"כי בירושלים - שם מתו ברבורים. אני כועס על עצמי שאכפת לי מהברבור יותר מאשר מההודו והפטם.

"שפעת העופות הגיעה מוקדם השנה", אומר ד"ר רם כץ, רופא ראשי לבריאות העוף בשירותים הווטרינריים במשרד החקלאות. "עד עכשיו המועד הכי מוקדם שלה היה בסוף נובמבר. הנחת העבודה שלנו היא שנושאות את הנגיף ציפורים נודדות, ובמפגש שלהן עם ציפורים מקומיות יש הידבקות".

תמיד אומרים שהזר, הפרא, נושא מחלות. האם יכול להיות שאנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי העופות הנודדים ללא סיבה?
"זו הנחה די מבוססת. נכון שיש חוקרים שאומרים שזה לא יכול להיות, כי עוף חולה לא יכול לנדוד. אבל הנקודה היא שיש עופות נשאים שאינם חולים. אפשר לראות את התקדמות שפעת העופות לפי ציר הנדידה. היו אירועים מדווחים השנה באירופה, ועכשיו הם הגיעו אלינו. אבל אני לא יכול לומר אם השקנאי הביא את הנגיף איתו או נדבק פה".

זה סימן לדאגה?
"לא מדובר בהתפרצות. הזן שנתגלה פוגע בעופות בר, משק וחצר. לא ידועים מקרים של הדבקה באדם. כרגע המצב בשליטה ואנחנו בכוננות".

המחלץ אופיר בן חמו."יש כמות חריגה של פצועים השנה" / צילום: בר פנחס
 המחלץ אופיר בן חמו."יש כמות חריגה של פצועים השנה" / צילום: בר פנחס

"הפשיעה החקלאית גדלה"

אנחנו בדרך למאגר כפר ברוך - מאגר המים העיקרי בעמק יזרעאל, שטחו יותר מ-2.5 קמ"ר וקיבולו כ-10 מיליון מ"ק. המאגר מלא בשקנאים נחים על המים. אנחנו סופרים כ-160 פרטים צפים בשלווה. לפחות כך נדמה לנו.

מצחיקים השקנאים, הם לא רק עפים יחד, גם במנוחתם הם מצטופפים, נצמדים זה לזה, עד שרעש מרוחק או טורף שעבר בסביבה מזעיק אותם, והם מפנקים אותנו שוב במופע שאין לשבוע ממנו, של להקת עופות ענק הנוסקת על האוויר החם. אני חושש לרגע כשהם עוברים קרוב מדי לקו מתח גבוה. כנראה האנפה האפורה הזהירה אותם. השקנאי טס במהירות של 28.1 קמ"ש ויכול לגמוא כ-300 ק"מ ביום. אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר. פתאום צפרות נראית לי התחביב המושלם.

דאה שחורת כתף נוחתת לא רחוק מאיתנו. דורס יעיל וקטלני עם עין אחת אדומה, "מכונת ציד של מכרסמים, יעילה עוד יותר מתנשמת", אומר הצופה. זו מתאזרחת חדשה יחסית בישראל, שהגיעה מאפריקה בעקבות חקלאות המדבר. לפני 40 שנה היא הייתה נדירה פה ביותר, אבל היום היא מקננת שכיחה בישראל. "לא הכול בכיוונים של הכחדה", אומר הצופה. רביעיית פרנקולינים פוסעים בסך לידנו, עוקפת סוּפית - עוף סבך קטן.

עד כמה משמעותית הלהקה לשקנאי? זו חבורה קבועה? משפחה?
"אנחנו לא יודעים הרבה", אומר הצופה, "אבל כנראה שפרטי הלהקה לא קשורים. הם יצאו יחד מאותו האגם, אבל יש היפרדות והיאספות כל הזמן. אין נאמנות, יש פונקציונליות: אף אחד לא יחכה לזה שנשאר מאחור. החבורה אומנם מפגינה שיתוף פעולה מרשים בדיג - עובדת בתיאום וכולאת את הדגים בפינה - אבל הפרטים הופכים להיות אויבים מהר מאוד כשהם רעבים".

אנחנו מדברים, איך לא, על הקורונה. במהלך הסגר הראשון כתבתי כתבות על חזרת הטבע לערים ודברים פסטורלים מעין אלו. ברור שהמגפה לא השפיעה כהוא זה על נדידת הציפורים, שמתקיימת מי יודע כמה מיליוני שנים. עם זאת, אני שואל את הצופה, מה מצב הטבע שלנו אחרי כמעט שמונה חודשי מגפה. "הייתה פחות הפרעה לטבע לכאורה", הוא אומר, אבל רק לכאורה. "שיעור הפשיעה החקלאית עלה. כשאתה היית בבית, עבריינים חגגו במדבר וציידים יצאו לצוד. הטבע בלי אכיפה נראה נורא. מעולם לא היה כל-כך הרבה לכלוך. יכול להיות שבוונציה ראו דולפינים, אבל אני ורבים אחרים טוענים שהקורונה הזיקה לטבע. גופי שמירת טבע כמו רט"ג ומקבילותיה נפגעו אנושות (חצי מתקציבם מגיע מהכניסה לפארקים - ד"פ), וכשאין פיקוח - יש פגיעה בטבע".

דן אלון, מנהל מרכז הצפרות הישראלי של החברה להגנת הטבע, אומר דברים דומים. אם באפריל דיברנו על הירידה המשמעותית בזיהום האור והרעש ועל מצוקת החיות הסמוכות לשולחן האדם, היום אלון נשמע אחרת לגמרי.

מה אנחנו יודעים שלא ידענו לפני חצי שנה?
"עוד לא ידענו על הריבאונד, ואותי הוא מפחיד מאוד. אחרי הסגר אנשים פשוט מתים לצאת לטבע. אני מזדהה עם זה כמובן, וזה משמח, אבל בכל אתר שאי אפשר למנן את הכניסה אליו, כמו בשמורות הטבע, נהיה טירוף. המדבר היה מפוצץ באנשים, דרכו בכל מקום אפשרי, השאירו זבל. תגובת הנגד הייתה חזקה מאוד. יש גם ואקום גדול באכיפה.
"ויש עוד דבר: לכל המדינות בעולם יהיה הרבה פחות כסף לשמור על הטבע ואת זה נראה ביתר שאת בעתיד - פחות שמירה, פחות מחקר, פחות ניטור. עוד דבר שאני חושש ממנו הוא עבודות יזומות כמו ייעור מיותר או עבודות תשתית. זה יכול להיות אסון לטבע. הרבה פעמים כשעושים פרויקטים מהירים, הדבר האחרון שחושבים עליו הוא הטבע. אני חושב שזה בדרך".

ומה עם הציפורים?
"יש פחות ציפורים בעולם בלי קשר לקורונה".

אוהד הצופה, רשות הטבע והגנים. "ראינו כאן שקנאים שזורקים עליהם אבנים, שאוכלים דגים מתים, שצוללים לעומק כדי לדלות מזון" / צילום: איל יצהר
 אוהד הצופה, רשות הטבע והגנים. "ראינו כאן שקנאים שזורקים עליהם אבנים, שאוכלים דגים מתים, שצוללים לעומק כדי לדלות מזון" / צילום: איל יצהר

סכנה למטוסים

כמה מאות שקנאים אחר כך אנחנו נפרדים מהצופה ונוסעים לשמורת החולה. אביעד בלסקי, מנהל השמורה, עושה לנו סיבוב קצר. המים והשמיים מלאים בציפורים, אבל זו הפעם הראשונה ביום הזה שאנחנו רואים יצורים נטולי כנפיים. אלה הם בני האדם, אני מזכיר לאיל הצלם. האמת שכולם נחמדים מאוד זה לזה, ישראלים מכל השבטים פוסעים בנחת בשבילים, מברכים זה את זה, שמחים למראה כל ציפור ומתעניינים במינים. בשלב הזה אני מבדיל בין אנפה לעגור. אני מצביע על שפמנונים ואמנונים שממלאים את המים, על אגמיות, קורמורנים, ברכיות, אנפות ונוטריות.

משם אנחנו נוסעים לבריכות הדגים ליד צומת הגומא, השייכות לקיבוץ כפר בלום, פוגשים מאות שקנאים, ומשם לאגמון חפר. הארץ יפה, אבל מלוכלכת. אני לא מצליח להבין איך כל-כך הרבה אנשים אומרים שהם אוהבים את הארץ אבל שונאים אותה בפועל. עם שקיות ניילון ושאריות אוכל, עם ניירות טואלט צואים ופסולת בניין, שונאים את הארץ עם כל מה שיש להם.
בדרך אני מדבר עם פרופ' יוסי לשם, שעבודת הדוקטורט שלו בשנות ה-80 הייתה המחקר המהפכני ביותר לזמנו על נדידת הציפורים. בעזרת רשת של מכ"מים, מזל"טים ומאות צפרים ברחבי הארץ הוא בנה מפת נדידה מקיפה של כל הציפורים הנודדות בישראל. הוא עצמו דאה בדאון עם להקות שקנאים וחסידות במשך 270 ימים כנף אל כנף.

המוטיבציה והמימון למחקר הגיעו מחיל האוויר, שסבל קשות מהציפורים הנודדות - מאז מלחמת ההתשה הופלו יותר מטוסי קרב ישראליים בידי ציפורים מאשר בידי מטוסי אויב. 11 מטוסים נפלו ושלושה טייסים נהרגו. שקנאים, חסידות ואַיות צרעים הפילו סקייהוק (המכונה עיט), F15 (בז) ו-F16 (נץ). במרץ 2003 ריסק עגור את השמשה של מסוק הבלאקהוק של הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, וזה נאלץ לבצע נחיתת אונס. הנזק הכלכלי הגיע למאות מיליוני דולרים. "מכה של שקנאי במטוס שטס ב-420 קשר היא כמו מכה של 100 טונות".

מחקריו של פרופ' לשם הקנו שיטות מעקב והתרעה חדשות לצבא, שהפחיתו את התאונות בכ-80% וחסכו כמיליארד וחצי דולר ומי יודע כמה חיים של ציפורים ואדם. במהלך העבודה, כדי למשוך את הציפורים הרחק מבסיס רמת דוד, עלה לאוויר לראשונה פטנט ההאכלה. הציפורים חייבות לו הרבה. "השקנאי אף פעם לא היה פראייר", הוא אומר, "כשהקיבוצניקים ירו עליו והפחידו אותו, הוא למד לחכות עד שהם ילכו לישון צהריים".

את היום אנחנו מסיימים במצפור ויקר במאגר משמר השרון. השקנאים נחים במים, שבעים ומרוצים. רוח ערב נעימה של סתיו מתחילה לנשוב. אני מביט מסביב, נראה שכולם מרוצים.

צרו איתנו קשר *5988