"כל פרט בתמונה מעוצב": חוקרת קלטות חטופים על תפקידן בלוחמה הפסיכולוגית

פרופ' צפירה גרבלסקי־ליכטמן ניתחה קלטות חטופים שהוציאו ארגוני טרור שונים בעולם ומצאה דמיון לא מקרי ביניהן ● בראיון לגלובס היא מסבירה מדוע פערי המידע שמאפיינים אותם מגבירים את המתח והחרדה

גלי וינרב | 17.11.2023

סרטון של גלעד שליט משבי חמאס. העיתון כהוכחה לסרטון עדכני

סרטון של גלעד שליט משבי חמאס. העיתון כהוכחה לסרטון עדכני

"כל מלחמה קמה ונופלת על הפסיכולוגיה, בעיקר בעידן המודרני", אומרת פרופ' צפירה גרבלסקי־ליכטמן, מומחית לניתוח קלטות חטופים וחוקרת שלומדת בעבודתה את שיטות הלוחמה הפסיכולוגית של ארגוני טרור.

"כמובן, יש ללוחמה הפסיכולוגית היסטוריה ארוכה - אפילו ריקוד שבטי או בגדים שעוצבו כדי להפחיד נועדו למטרה זו", היא מבהירה, "אבל עם השנים, תקשורת ההמונים קיבלה תפקיד מהותי והיום הרשתות החברתיות הן זירה עיקרית שבה הקרבות הללו מתרחשים.

"המטרה היא לחזק את הפסיכולוגיה של הצד שלנו, ולהפחיד ולפגוע בחוסן ובמוטיבציה של האויב. להשפיע על חיילים, על אזרחים וגם על מקבלי ההחלטות.

גרבלסקי־ליכטמן, חוקרת תקשורת לא מילולית מהאוניברסיטה העברית והקריה האקדמית אונו, חקרה קלטות חטופים ששחררו ארגוני טרור שונים בעולם בין 1986 ל־2014. רבים מהמאפיינים שזיהתה בהם הופיעו גם בסרטוני החטופים ששחרר חמאס במלחמה הנוכחית. לצד מחקריה באקדמיה, היא עובדת "עם כל מי שאת יכולה לדמיין ואני לא יכולה להגיד", כדבריה.

צפירה גרבלסקי־ליכטמן 

אישי: בת 52, מומחית לתקשורת לא מילולית.
פרופ' באוניברסיטה העברית ובקריה האקדמית אונו
מקצועי: לצד מחקר אקדמי, עובדת עם ממשלת ישראל וגורמים ביטחוניים
בפענוח שפה לא מילולית
עוד משהו: עוסקת גם בהדרכה של אנשי ציבור לקראת הופעות בתקשורת 

צפירה גרבלסקי־ליכטמן

 צפירה גרבלסקי־ליכטמן

בין רשמיות לרגש: כרוניקה של סרטון

גרבלסקי־ליכטמן רואה בקלטות החטופים לוחמה פסיכולוגית ברורה ומודעת מאוד. למעשה, המחקר שלה היה הראשון שביקש לנתח סרטוני חטופים כ"ז'אנר". היא ניתחה 11 סרטים כאלה ומצאה שיש להם מאפיינים דומים, מבחינת סדר הדברים שמופיעים בהם והנראות.

כמעט כל הסרטים התחילו בפריים שבו פני החטוף או החטופה מוצגים כמעט ללא אלמנטים חזותיים נוספים. הם הכריזו על שמם, נתנו כמה פרטים מזהים (לדוגמה, "אני בנם של נעם ואביבה") והקשר תרבותי ("אני אמריקאי מאידהו", "אני יהודי", "אני חייל בצבא הישראלי").

המצולמים בדרך כלל ייראו חלשים: כתפיהם שמוטות, קולם חרישי. בתחילת הסרטון, פניהם בדרך כלל דלות הבעה. אחרי מסירת הפרטים האישיים, כמעט תמיד יאמרו שמתייחסים אליהם יפה, אך יהיה ברור שהחלק הזה מוכתב.

בשלב הבא, יהיה ניסיון להביא את הדמות ה"אמיתית" של החטוף או החטופה כדי ליצור אמינות ותחושת קירבה עם הצופים, לחדד את הדאגה לגורלם וגם את הפחד. למשל, החטוף ינקוב בשמות של בני משפחתו או יזכיר, כפי שעשה גלעד שליט: "זוכרים איך הצטלמנו יחד עם טנק המרכבה ואז הלכנו לאכול במסעדה דרוזית".

רק אחר כך מגיעה הדרישה לתת לטרוריסטים את מה שהם רוצים כדי לשחררם.

השבויים לרוב יאמרו שהם מתגעגעים הביתה ויפנו לרגש של הצופים בבקשה שיעזרו להם לשוב הביתה. בשלב זה, הם לרוב יתקרבו למצלמה, עיניהם יתרחבו, קולם יישבר והם ייראו כמביעים רגש אמיתי.

הדליפות שמחפשים חוקרים בסרטונים

מדוע סרטוני חטופים נראים כך? הלוחמה הפסיכולוגית בקלטות הללו עובדת על ארבעה צירים, מסבירה גרבלסקי־ליכטמן. הראשון הוא "להראות לעומת להסתיר". "אנחנו מקבלים מידע, אבל מסתירים מאיתנו את רובו. המתח הזה מגביר את הלחץ והחרדה", היא אומרת.

"מצד אחד, אנחנו רואים את החטוף, אבל הפריים מאוד מצומצם. אני לא יודעת אם הוא בתוך בית, בתוך מנהרה, אפילו לא על מה הוא יושב. באותו אופן, אני לא יודעת אם מה שהוא אומר זה אמת. הקלטת היא עדות לכך שהחטוף אכן היה חי בעזה, אבל אנחנו לא יכולים לדעת מה קרה לו מרגע שהמצלמה כבתה.

"אנחנו נמשכים לקלטת בגלל הצורך במידע, אבל בסופו של דבר החוויה היא שהמידע נמצא ממש מעבר לפינה אבל לא נגיש לנו. נוצר עוד בלבול ועוד חוסר ביטחון, וזה הכוח שיש בקלטות הללו לערער אותנו ולפגוע בחוסן שלנו".

ציר נוסף הוא "אותנטיות לעומת בימוי". למשל, באחת הקלטות נראתה חטופה מאשימה את נתניהו בחטיפתה. "ומיד היו שצעקו 'זה מה שאמרו לה לומר' לעומת אחרים שאמרו 'נכון, אבל היא נראית כאילו היא מתכוונת לזה'. ואם הכריחו אותה להגיד את הדברים, מדוע דווקא הדברים האלה? ושוב, גם המחשבה שהחטוף אולץ לומר משהו, לעומת האפשרות שאנחנו מקבלים חלון אמיתי למצבו הרגשי, זוהי דואליות שרק מגבירה את המתח, וגורמת לנו להגות בתמונות הללו שוב ושוב.

ילנה טרופנוב, דניאל אלוני ורימון בורשטב־קירשט בשבי חמאס. דיון אם לשדר

 ילנה טרופנוב, דניאל אלוני ורימון בורשטב־קירשט בשבי חמאס. דיון אם לשדר

הצופים, וגרבלסקי־ליכטמן במסגרת עבודתה, מנסים למצוא רמזים מילוליים שיגלו לנו מתי הדברים אותנטיים. הרגעים שבהם אין הלימה בין הדברים לבין שפת הגוף נקראים "דליפות".

"לעתים קרובות יופיעו גמגומים שמראים שהחטוף לא מזדהה עם הטקסט. אם הוא אומר 'מתייחסים אליי יפה' אבל מעקם את הפנים, ולעומת זאת כאשר הוא אומר 'אני אוהב אתכם' הפנים שלו נרגעות, אולי רק אחד מהם הוא דבר שהוא בחר להגיד. לפעמים אנחנו רואים את העיניים של החטוף נעות כלפי מישהו שהוא לא בפריים, כדי לקבל אישור שמה שנאמר בסדר, שומעים דליפות גם בקול, שברגעים מסוימים הוא יותר חלש, או שהדברים נאמרים יותר לאט".

מאפיינים שהופכים את סרטוני החטופים למערערים

מראים אבל מסתירים: הצופים מקבלים מידע, אבל מסתירים מהם את רובו
אותנטיות לעומת בימוי: חוסר הידיעה אם דברי המצולם אמיתיים
או מוכתבים מגביר את המתח
החדרת מסרים: לדוגמה, על ידי הלבשת החטוף או החטופה בבגד מסורתי
ערך חדשותי: בדרך כלל, בסרטונים יש מאמץ להוכיח שהם עדכניים
כדי שתהיה סיבה לצפות בהם 

לצרוב תמונות בתודעה הקולקטיבית

גרבלסקי־ליכטמן מזכירה תמונה מתוך סרטון של גלעד שליט, שבה אמר "מצבי הרפואי מצוין", וידו האוחזת בדף מיד צנחה, כאילו לא היה בה כוח אפילו להחזיק בו. הרגע הזה נצרב בתודעה הקולקטיבית, וכך אנחנו מגיעים אל הציר השלישי: הציר של הזיכרון הקולקטיבי שלנו מול האג'נדה של האויב.

הקלטות שהציגו את האלימות הברוטלית של דאע"ש, לדוגמה, נצרבו בתודעה של העולם כולו, אפילו של מי שלא צפה בהן במו עיניו אלא רק נאלץ לשמוע את התיאורים שהגיחו מכל עבר. ההשפעה שלהן על התרבות הקולקטיבית הייתה גדולה הרבה יותר מאשר כוחו הצבאי של הארגון.

"מדוע חמאס צילמו את עצמם מבצעים את מעשי הזוועה ב-7.10? הם רצו לצרוב את התמונות הללו אל תוך הזיכרון הקולקטיבי של כולנו. כאשר נספר את הסיפור של מדינת ישראל, תמיד יהיו שם גם התמונות האלה. כך חמאס משחילים את האג'נדה שלהם לזיכרון הקולקטיבי שלנו".

סביר להניח שבבוקר של אותו שבת, רובנו לא חשבנו על עזה או על חמאס. "זו הלוחמה הפסיכולוגית, שמכניסה משהו לא רצוי, משהו מפחיד ומערער, משהו בלתי נסבל, לתוך התודעה שלנו. גם קלטות החטופים נועדו להיצרב לנו בתודעה".

זה קשור, למשל, לכך שאחת החטופות לבשה בגד המזוהה עם התרבות הערבית ולא בגד שלה? חשבתי שזה פשוט מה שהיה שם, אבל אולי גם זה נועד לזיכרון הקולקטיבי שלנו.
"כל פרט בתמונה מעוצב. למשל, החטופה ג'יל קרול חויבה ללבוש חיג'אב, כאילו כדי להראות שהיא מקבלת על עצמה את האסלאם. את גלעד שליט הלבישו במדים של חייל ישראלי. כמובן, אלה לא המדים שנחטף בהם, אלא הם השיגו לו מדים חדשים. היה חשוב להם להעביר את המסר שיש כאן חייל חטוף, ולא אזרח.

העיתונאית האמריקאית ג'יל קרול, שנחטפה בעיראק. חויבה לעטות חיג'אב

 העיתונאית האמריקאית ג'יל קרול, שנחטפה בעיראק. חויבה לעטות חיג'אב

"אני פחות רוצה לדבר על פרטים ספציפיים מהסרטונים העדכניים שלא שודרו, כדי לא לעודד צפייה בהם, אבל הבגד יהיה בדרך כלל נקי, לא קרוע, ואת הנשים נוטים להלביש בבגד צנוע, כדי לסתור את הטענות ששמענו לגבי האופן שבו מטפלים בהן. מצד שני, כן מנסים להראות שהחטוף כמה שיותר מבוהל ומסכן, כדי לעורר את החרדה והלחץ ולהניע לפעולה".

חזקים או קורבנות? שני מסרים לקהלים שונים

הציר הרביעי הוא "ערך חדשותי מול ערך תרבותי", אומרת גרבלסקי-ליכטמן. הציר הזה משפיע על השאלה אם קלטות החטופים ישודרו.

"הציבור רוצה לצפות בקלטת משום שהוא מאמין שיש בה מידע. אם מצליחים להראות שהיא לא עדכנית, הרבה יותר קל לא לשדר אותה. כשיצאה הקלטת הראשונה בסבב הנוכחי, מיד הצליחו להבין מתוך כמה רמזים שהיא לא מהיום, ואז זה הרבה פחות מעניין.

"לכן החוטפים עושים מאמצים כדי להראות שהצילום הוא כן עדכני. גלעד שליט צולם עם עיתון יומי. החטופים בסבבים הנוכחיים אומרים 'שמענו במסיבת העיתונאים שנערכה היום ש...". אבל, אומרת גרבלסקי־ליכטמן, גם אם יש לקלטות ערך חדשותי, אין להן ערך תרבותי. כלומר, אין באמת טעם שמי שלא צריך להפיק מהן מידע יצפה בהן. זו תהיה כניעה ללוחמה פסיכולוגית שעלולה לפגוע במורל ובמוטיבציה של החיילים, ואפילו של מקבלי ההחלטות.

מה הוביל לשינוי בהחלטת כלי התקשורת לא לשדר את הקלטות?
"ישראל למדה מארה"ב. בתקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן, הוא הוציא הנחיה חוקית שאסור לפרסם קלטות חטופים, כי זה פוגע בגאווה הלאומית, בתדמית האמריקאית בעולם, שהם חווים תחושה של השפלה".

אני מבינה מדוע האמריקאים לא רצו לראות את הקלטות הללו. הם ניסו להימנע מלחשוב על המלחמה, היא לא הייתה נוכחת. אצלנו כל זה נוכח כל הזמן ונראה שזה חיוני לתרבות שלנו. האמריקאים גם מנסים להציג את עצמם ככוח חזק, מעצמה. דיברת על כך שהשפילו אותם. אנחנו מול העולם מנסים להציג צד אחד חזק אבל גם צד אחר קורבן. אז אולי כל זה בכלל עוזר לנו?
"גם אצלנו, חשוב לעם קודם כול לדעת שהחיילים חזקים. החטיפות של רון ארד, נחשון וקסמן וגלעד שליט כן השפיעו על תדמית החייל הגיבור שאף אחד לא יכול עליו. נכון שכשעם ישראל יותר מפחד, הוא יותר מלוכד, אבל אנחנו קודם כול רוצים להרגיש מוגנים בארצנו, כי זו הפואנטה שלה".

גרבלסקי־ליכטמן אומרת שבלוחמה פסיכולוגית קלאסית אפשר לשדר מסרים שונים פנימה והחוצה. "כך, אם אנחנו מחליטים שזה מועיל לנו, אנחנו יכולים לשדר החוצה מסר שאנחנו קורבן, ופנימה מסר שאנחנו חזקים. כלפי פנים אנחנו יכולים להגיד דברים מאוד מיליטנטיים לגבי מה שנעשה לעזה, כדי להרגיש חזקים, והחוצה אנחנו לא נגיד את זה.

"דובר צה"ל ניסה לעשות את ההפרדה הזו כאשר הקרין את הסרטון שהראה את אכזריות החמאס לכתבים זרים ולא לציבור הישראלי. גם סרטוני החטופים זמינים לעולם, ואצלנו מעדיפים לא לשדר אותם. אם בכל זאת יחליטו בסופו של דבר לחשוף אותם לציבור, אולי אחרי המלחמה, זה כבר יהיה עם איזשהו תיווך.

"לפני כמה שבועות, ראיתי שבערוצי התקשורת פתאום שידרו המון סיפורי גבורה, כמעט אך ורק סיפורי גבורה. בעיניי זה מצוין, כי אלה מסרים שבונים את החוסן. זו לוחמה פסיכולוגית המופנית כלפי עצמנו, מתקפת מנע והגנה מפני הלוחמה הפסיכולוגית החיצונית. גם החגיגה של המתנדבים היא לוחמה פסיכולוגית במובן שהיא מעודדת עוד אנשים להתנדב".

לשדר או לא? הדילמה של עיתונאים

האם הפרדה כזאת או החלטה לא לפרסם כלל היא רלוונטית בכלל בעידן הרשתות החברתיות, כשהכל דולף?
"אם הסרטונים אינם משודרים בערוצים הרשמיים, בכל זאת מספר האנשים שראו אותם יורד, ואז קטן הסיכוי שהם יהיו חלק מהזיכרון הקולקטיבי, וכבר האפקט קטן יותר. יכול להיות שעד שהסרטון יגיע לתפוצה רחבה, הוא כבר לא יהיה חדש, וכמו שאמרנו קודם, זה מקטין את האפקט שלו ואת רמת העניין בו".

ישנו גם מתח בין תקשורת שיוצרת חוסן לבין אותנטיות. אם הציבור ירגיש שהתקשורת מגויסת מדי, מסתירה דברים או מעצבת מסרים כדי לשווק משהו, אפילו אם זה דבר רצוי כמו חוסן, אולי יחפשו את המידע באפיקים אחרים.
"זו בהחלט דילמה, וערוצים שרוצים לעשות גם את המשימה העיתונאית שלהם וגם את המשימה הישראלית שלהם צריכים ללכת על חבל דק וכל הזמן לקבל החלטות קשות בתנאים שאין בהם ודאות מוחלטת. בעניין הזה אפשר לומר שגם תחושה של חסינות מוחלטת ויהירות מוגזמת היא בעייתית. הרי ראינו את זה. ביקורתיות היא חשובה, בתוך איזו הנחת יסוד שגם הביקורתיות באה לחזק אותנו ולא להחליש אותנו, ועדיף שתהיה מכוונת פנימה ולא החוצה".

"בטווח הארוך, ייתכן ש-AI דווקא תחליש את עוצמת הסרטונים" 

בקרוב, ייכנס גורם משנה-משחק לתחום סרטוני החטופים: הבינה המלאכותית.

לדברי גרבלסקי-ליכטמן, "הטכנולוגיה כל כך התפתחה, עד שאם אשלח לך היום הודעה בקולך ואשאל אותך אם באמת הקלטת אותה, לא תוכלי להיות בטוחה. אנשים לא מבדילים בין בינה מלאכותית לבין הקלטה אותנטית של עצמם".

בינתיים, זה נכון בעיקר לאודיו, אבל גם בתחום הווידאו הטכנולוגיה מתפתחת כל הזמן. "היא תוכל בשלב הראשון להעצים את הלוחמה הפסיכולוגית, אבל בטווח הארוך הדברים יכולים ללכת לכיוון השני. אם נראה וידאו ונדע מיד שאנחנו מקבלים ממנו אפס מידע ודאי, אפילו לא אם האדם באמת נחטף, אז גם לא תהיה לו ההשפעה הפסיכולוגית".

זה מה שצפוי לקרות בעתיד. כיום, עדיין ניתן להבחין בין קטעי וידאו אותנטיים לבין כאלה שנוצרו במכונה.

צרו איתנו קשר *5988