מלחמת עזה מתערבבת בפוליטיקה פנימית באמריקה, אפריקה ואירופה לרעת ישראל

הדיפלומטיה הישראלית משלמת מחיר כבד על יציאת הסכסוך הישראלי־פלסטיני מן המזווה, או מחדר העבודה, והנחתו על השולחן בחדר האורחים. בן לילה הוא נעשה גלוי ונגיש; ובן לילה הוא התערבב בקלחת פוליטית פנימית בארצות שדרגת העניין שלהן בסכסוך היתה לפנים מוגבלת.

● חברת התרופות הישראלית שנמחקת מהמסחר בניו יורק
● אנבידיה 2030: השלב הבא של המניה החמה ביותר בוול סטריט

במבחן התוצאות אנחנו יכולים להגיד, שישראל יצאה נשכרת במשך שנים משוליותה היחסית. שבעת החודשים האחרונים הפכו אותה לנושא מרכזי לא רק בעיתונות כי אם גם בפוליטיקה. מי היו מעלים בדעתם שתמיכה בישראל תסכן יום אחד את מעמדו הפוליטי של נשיא ארה"ב, או תעמיד בספק כלשהו את יכולתה של מפלגת הלייבור הבריטית לזכות ברוב מוחלט בבחירות המתקרבות.

חמישה חודשים ומשהו נותרו עד הבחירות לנשיאות בארה"ב. לג'ו ביידן יש יתרון ארגוני ניכר והרבה יותר כסף; לדונלד טראמפ יש תנופה, בייחוד בקומץ של מדינות־מפתח, שבהן יוכרעו הבחירות.

מדינה אחת היא ג'ורג'יה, בדרום מזרח ארה"ב. ביידן ניצח שם לפני ארבע שנים בהפרש של 12,000 קולות בלבד. הסקרים עכשיו מעמידים אותו 9% מאחור. רשת הרדיו הציבורית NPR ריאיינה בשבת פוליטיקאי שחור בכיר, שהיה מן המארגנים העיקריים של הצלחת ביידן בג'ורג'יה לפני ארבע שנים. "אני לעולם לא אוכל להצביע בעד טראמפ", הוא אמר, "אבל מצפוני מקשה עליי להצביע בעד ביידן". הסיבה: עזה. מארגנת אחרת של ביידן בג'ורג'יה ב־2020, ממוצא פלסטיני, אמרה ש־80 מקרובי משפחתה נהרגו בעזה. "אני אעשה כמיטב יכולתי כדי למנוע את האיש הזה מלהיבחר אי פעם לנשיא", היא אמרה.

ביידן נאם לפני שבוע במכללה קטנה בג'ורג'יה, שכל תלמידיה הם גברים שחורים. שם הוא אמר, כנראה בפעם הראשונה בפומבי ובמפורש, שהוא תומך ב"הפסקת אש מיידית", ובהחזרת החטופים. הוא זכה במחיאות כפיים. הוא לא הזכיר בנאומו את מיליוני הרעבים במלחמת האזרחים של סודאן, שבה ערבים טובחים שחורים; הוא לא הזכיר את ייסורי האיטי, 'הרפובליקה השחורה הראשונה' עלי אדמות, הקרובה אל ארה"ב הרבה יותר מעזה; הוא לא הזכיר את אוקראינה. אין מנוס מלשער שהוא התאים את הטקסט לשומעיו, והוא הניח, או ידע, שעזה מעניינת אותם יותר מכל נושא בין לאומי אחר. אכן, הגיאוגרפיה והטופוגרפיה של הפוליטיקה האמריקאית השתנו מעיקרן, לרעת ישראל.

עניין נאומו של ראש הממשלה בוושינגטון מצריך לפחות הרמת גבה. אמנם מר נתניהו יקבל את המיקרופון המבוקש ביותר באמריקה, וידבר אל מיליונים; אבל עצם נוכחותו תטעים את הפילוג בדעת הקהל האמריקאית ותחדד אותו. הימין השמרני, הטראמפיסטי, הוא זה המזמין את ראש הממשלה לוושינגטון. בפעם הראשונה בתולדות היחסים, ישראל אינה נהנית עוד מאהדה מסיבית של שתי המפלגות הגדולות. המחאות הצפויות ברחובות נגד הגעתו, ואולי מחוות של התנגדות במליאת הקונגרס עצמה, ידגישו את המידה שבה ישראל מאבדת גובה. פרדוקסלית, המעמד הזה עשוי לעזור לנשיא ביידן, מפני שהוא יזכיר לאנטי־ישראלים מהססים מה עליהם לצפות מדונלד טראמפ.

בין יוהנסבורג לקייפטאון

ההקשר האלקטורלי השני המעניין אותנו עכשיו הוא זה של דרום אפריקה. ביום רביעי היא תצביע בבחירות לפרלמנט, והסקרים חוזים קשיים למפלגת השלטון, הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC).

קשה להעריך את השפעת התנהלותו של משטר ה־ANC בבית הדין בהאג על ההצבעה. הנשיא סיריל ראמאפוסה נאם בשבת בעצרת ענקית באצטדיון כדורגל בסווטו, ליד יוהנסבורג. אמנם דגל פלסטיני ענקי נפרש באיצטדיון, אבל ראמאפוסה עסק בענייני פנים, שעליהם יקום או ייפול שלטונו. מועט הספק שמפלגתו תזכה במקום הראשון, אבל לפי הסקרים היא תאבד את הרוב המוחלט שלה בפעם הראשונה מאז פירוק האפרטהייד, לפני 30 שנה.

את 28 מיליוני הבוחרים מעניינות יותר אבטלת ההמונים (הגבוהה ביותר בעולם), בעיות התשתית (מחסור בחשמל ובמים), פשיעה אלימה ושחיתות עצומת ממדים במפלגת השלטון. אבל בעצרת מוקדמת יותר, לכבוד אחד במאי, ראמאפוסה הקדיש מקום מרכזי לפלסטינים. הסבר אפשרי אחד הוא שהעצרת של אחד במאי נערכה בקייפטאון, שבה מתגוררת הקהילה המוסלמית הגדולה ביותר בדרום אפריקה.

האופוזיציה העיקרית, "הברית הדמוקרטית" (DA), מתנגדת לתפקיד האנטי־ישראלי של המשטר. היא מבכרת נייטרליות. בעיני מבקריה היא חשודה בכך שהיא מייצגת את האינטרסים של המיעוט הלבן, אף כי שורשיה נמצאים במפלגה ליברלית לבנה שהתנגדה לאפרטהייד. היא מרחפת סביב 25% בסקרים. אם ANC תהיה זקוקה לשותפים קואליציוניים, היא תחפש אותם בשמאל הרדיקלי, ושם האיבה לישראל גדולה אפילו יותר.

מקום של אי־כבוד

בראש החץ של המחנה האנטי־ישראלי מתייצבות עכשיו לפחות ארבע ארצות אירופיות, ולפחות חמש לטינו־אמריקאיות.

כל הארצות האלה נמצאות בשלטון של שמאל (אמריקה הלטינית) או של מרכז־שמאל (אירופה). לא הרי אירופה כהרי אמריקה הלטינית. השמאל הלטיני מתאפיין היסטורית בפופוליזם ובאנטי־מערביות קיצונית, המופנית בראש ובראשונה נגד ארה"ב. ישראל תופסת עכשיו מקום של אי־כבוד לצד ארה"ב.

היסטורית, השמאל הדומיננטי באירופה הוא סוציאל־דמוקרטי, זאת אומרת הוא התפתח אגב עימות עם שמאל רדיקלי ממנו, קומוניסטי ומרקסיסטי. המפלגות הסוציאליסטיות והסוציאל־דמוקרטיות של מערב אירופה ומרכזה היו ברובן שותפות לבביות של מפלגת העבודה הישראלית בכל גלגוליה, לפחות עד שנות ה־80. הלבביות עמדה מאז בסימן ירידה, גם בגלל חילופי הדורות, גם בגלל השינויים בתוך המפלגות האירופיות, גם בגלל הסתייגויותיהן הגוברות ממדיניות ישראל.

ספרד ואירלנד מייצגות את המשוואה הבעייתית ביותר באירופה. שלא בטובתה, ישראל נכרכת עכשיו במידה מסוימת בקיטוב פוליטי פנימי, שאליו אין לה נגיעה ישירה. בספרד זה קיטוב אירופי קלאסי של שמאל נגד ימין שונא מהגרים, אבל גם קיטוב הנובע משאיפות העצמאות של חבל קטלוניה. הממשלה הסוציאליסטית, המנהיגה את ההכרה במדינה פלסטינית, תלויה בקולותיהם של בדלנים קאטאלאנים הרוצים לפרק את ספרד.

אירלנד עוברת בדור האחרון שינויים חברתיים ותרבותיים היסטוריים, הקשורים בהתמעטות כוחה של הכנסייה הקתולית. מקבילית הכוחות הפוליטית בה משתנה, ומפלגה שמאלית לאומנית אנטי־מערבית ותיקה, 'שין פיין', הגיחה מן השוליים אל מרכז הזירה, ומאיימת על ההגמוניה של שתי המפלגות המרכיבות כיום את הממשלה.

"שין פיין" היא אולי המפלגה הפוליטית האנטי־ישראלית ביותר באירופה. הרבה לפני חרבות ברזל היא רמזה על כוונתה לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. היא מלבה רגשות אנטי־ישראליים בדעת הקהל, ומשפיעה על התנהלות הקואליציה.

קל לאבד את העשתונות מול האיבה הגואה, אבל זה בדיוק הזמן לזהירות. צרחות רמות רק מחזקות דימוי שלילי. שר החוץ טעה, כאשר הטיח, בציוץ, בסוציאליסטים של ספרד את "הלקח של אנדלוס", 700 שנות שלטון חלקי של המוסלמים בספרד בימי הביניים. הוא שכח שהשנים ההן היו תור הזהב של יהודי ספרד ואירופה. ספק אם התייצבות ישראלית לצד האבירים הספרדיים הנוצריים של המאה ה־12 תועיל לישראל במאה ה־21.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר