| 04.10.2024
שקנאי בחולה / צילום: לירון שפירא, החברה להגנת הטבע
אם תרימו מבט אל השמים ותראו שם, בין הציפורים, משהו שלא נראה כמו מטוס וגם לא כמו ציפור, אולי זה פרופ' יוסי לשם בן ה־77, שעדיין אוהב לדאות עם ציפורים. עם כנפיים של דאון, לשם מנצל את זרמי האוויר החם כדי לדאות ממש כמו הציפורים עצמן. עוד לפני שהיו תגים מתוחכמים או מכשירי GPS שניתן להצמיד לציפורים, הוא מיפה כך את דפוסי הנדידה שלהן, וחסך לחיל האוויר עשרות התרסקויות מטוסים. "הכי כיף לעוף ליד שקנאי", הוא אומר בראיון לגלובס. "הם לבנים לגמרי ברובם אך שחורים מתחת לכנף, כך שכשהם מתמרנים בשמים ופתאום כולם פונים יחד, כל התמונה משתנה".
אבל כל זה קורה פחות ופחות מאז המלחמה. קצת משוגע להרים היום דאון לשמים הקטלניים שלנו. אבל לשם, איש החברה להגנת הטבע, אורניתולוג ופרופסור בבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מזכיר שלציפורים אין ברירה אלא לעבור כאן. דפוסי הנדידה שלהן קבועים ומוטבעים בהן על ידי שנים של אבולוציה, והם לא ישתנו רק משום שישראל נמצאת במלחמה. בישראל עוברות בכל שנה בסתיו 500 מיליון ציפורים דרומה, ואז חזרה צפונה באביב - שיא עולמי, משום שאנחנו צוואר בקבוק בין ים ומדבר. הסיכון לציפורים הללו בעקבות המלחמה הוא סיכון למאזן הטבעי בכל מקום שבו הציפורים הללו עוברות, ובעיקר במקומות שבהם הן שוכנות לפרקי זמן ארוכים.
אישי: בן 77, נולד בחיפה ומתגורר כיום בהר גילה, בוגר בית הספר ליאו בק וישיבת נחלים. שירת בנח"ל ובחיל התותחנים. בעקבות עבודתו בתחום הצפרות גויס לחיל האוויר בדרגת סגן אלוף
מקצועי: פרופסור בדימוס במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מייסד ומנהל המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים. ב־1971 הקים את בית ספר שדה הר גילה ובשנות ה־90 כיהן כמנכ"ל החברה להגנת הטבע
עוד משהו: זכה בפרסים רבים לאורך הקריירה שלו. לאחרונה קיבל את פרס נשיא המדינה על ספרו "50 שנות צפרות בישראל - לעוף עם ציפורים ואנשים"
פרופ' יוסי לשם / צילום: אורן כהן
"ציפורי השיר הקטנות צריכות לתדלק כאן, ורק אחרי שהן אוספות מספיק שומן הן אמורות להמשיך הלאה, כי מפה הן צריכות לחצות את הסהרה", אומר לשם. "אם הן לא מצליחות להשמין כאן, אז הן אכלו אותה בגדול. אחוז גדול מזני הציפורים הנודדות האירופיות עובר כאן בשנה, ולכן אם הן ימותו, זה ישנה את כל האקולוגיה האירופית של הציפורים. 280 זני ציפורי שיר עוברים כאן, והשריפות בצפון משפיעות גם על אוכלות החרקים וגם על אוכלות הזרעים".
המלחמה גם החריפה את בעיית הציד. "זה חלק מהתרבות של אגן הים התיכון, וציד ציפורים נפוץ בטורקיה, באיטליה, וגם בישראל, אם כי פחות אצל יהודים. אצל הלבנונים ציד הוא ספורט מקובל, אבל במלחמה ובמצב הכלכלי הקשה שם, הציפורים הן גם מקור לאוכל. במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ראיתי יום אחד לבנוני שעל החגורה שלו תלויים איזה 10־20 פגרים של סבכי שחור כיפה. זו ציפור שיר קטנטנה, במשקל של גג 25 גרם. אמרתי לו, מה יש לך לצוד אותן? הוא ענה לי, מ־10־20 כאלה אני מכין מרק טוב לצהריים".
אילו עוד ציפורים נמצאות בסיכון?
"החיוואים לא יכולים לקנן על העצים השרופים. אין להן מה לאכול. השקנאים, כשהם מתעוררים מהפיצוצים, עפים בלילה, כשאינם אמורים לעוף, ומבזבזים אנרגיה. לכן אין להם מספיק אנרגיה להגיע מכאן לדרום סודן".
זה קורה דווקא אחרי תקופה של הרמוניה בין השקנאים לישראלים. "למדנו ששקנאים אינם יכולים להמשיך דרומה עד שאכלו קילו דגים. הם היו מגיעים לבריכות הדגים, ומגדלי הדגים רצו לגרש אותם, אבל הם לא יכלו להמשיך הלאה, וכך באופן פרדוקסלי אכלו יותר דגים לאורך זמן. מגדלי הדגים החליטו להאכיל אותם וכך הם שובעים וממשיכים דרומה.
"דבר דומה קרה לעגורים. הם היו אוכלים בשדות החקלאיים, עד שהחליטו להאכיל אותם במכוון באגמון החולה. פתאום זה נהיה כלכלי, כי גם מי שלא צפר ייהנה לטייל בעגלת מסתור, לראות המוני עגורים. מחקר מאוניברסיטת חיפה הראה שתיירות העגורים הכניסה לגליל 110 מיליון שקל בשנה. אבל עכשיו במלחמה, כמובן נפגעה גם אוכלוסיית העגורים, שכבר נפגעו ממגפת שפעת העופות לפני שנתיים־שלוש. המגפה הזאת הפילה 800 חללים בשנה מקרב העגורים, כי הם עומדים צפופים".
הצפרות היא גם ענף תיירות־חוץ משמעותי בישראל. בעולם כ־100 מיליון צפרים חובבים ועשרות אלפים מגיעים בכל שנה רגילה לישראל. בסתיו הנוכחי והקודם, הם כמובן ויתרו על הביקור.
אנחנו נראה ציפורים נכחדות בגלל המלחמה?
"אני לא יודע על סכנה להכחדה, אבל אין ספק שמינים מסוימים יתמעטו משמעותית והתפקיד שלהן במאזן האקולוגי עלול להשתנות".
חקלאי ירדני תנשמת וחקלאי ישראלי / צילום: חגי אהרון
המלחמה מאיימת גם על אחד המיזמים העיקריים שבהם עוסק לשם בשנים האחרונות - פרויקט התנשמת.
מה עושים בפועל במסגרת פרויקט התנשמת?
"הצענו להשתמש בתנשמות כמדבירות ביולוגיות בחקלאות. הן אוכלות מכרסמים, וזה מאפשר לחקלאים להפחית בצורה דרסטית את השימוש בחומרי הדברה. אם מרססים אספסת שאוכלות הפרות, חומר ההדברה מגיע אל החלב וגם אלינו. לעומת זאת, אם מציבים תיבת קינון בקרבת שדה, זוג תנשמות יכול לאכול שם בין 2,000־6,000 עכברים בעונה".
מיזם חקלאות התנשמות הפך לפרויקט בינלאומי בהשתתפות מדינות אירופיות רבות וגורמים ירדנים, פלסטינים ומרוקאים. "עם הירדנים שיתוף הפעולה נמשך", אומר לשם. "וזה מאוד חשוב כי בפרויקט שבו שמנו משדרים על 200 תנשמות בצפון, גילינו שקרוב לחמישית מהן עוברות כל הזמן את הגבול לירדן וחזרה. אם תנשמת תורעל בירדן, זו יכולה להיות תנשמת שלנו".
כך גם לגבי אזור יהודה ושומרון, אך שם הדברים מסובכים יותר. "לפני המלחמה היינו בתהליך של העברת כל הידע שלנו לצפרים והחקלאים הפלסטינים", אומר לשם. "שיתוף הפעולה נחגג בתקשורת ובאקדמיה, אבל השותף הפלסטיני שלי לפרויקט אף פעם לא רצה חשיפה בתקשורת. הוא אמר שזה מסכן אותו. היום, אני עדיין בקשר איתו, אבל בגלל המתיחות בשטח הוא לא יכול לגשת לתיבות הקינון של התנשמות. כל פעילות העברת הידע הרחבה שלנו עם הפלסטינים נפסקה. היועצים שלנו לא יכולים בכלל לנסוע לשם". עם עזה, אגב, מעולם לא היה שיתוף פעולה כזה.
לשם מספר על כנס גדול שהיה אמור להתקיים במרוקו בנושא פרויקט התנשמת, ועבר מקום בעקבות המלחמה. "המדינה לא רצתה לארח אותנו", הוא אומר, "אבל הכנס יתקיים ביוון". לשם מוסיף כי היה מלכתחילה קשה לגייס את המדינות המוסלמיות לפרויקט. "ציד תנשמות מאוד נפוץ בהן, כי עבור חלק מהמוסלמים הן נחשבות למביאות מזל רע. הן מתעופפות בשקט ואז עושות כזה 'ווש' וזה מפחיד. לא כולם אוהבים אותן".
מעבר לשיתופי הפעולה שבסכנה, גם התנשמות עצמן עלולות להיפגע. במלחמה, התותחים רועמים והתנשמות אינן מקננות. "המכרסמים נשרפו בשדות והתנשמות לא מצאו אוכל, ואנחנו כבר נכנסים לשנה שנייה שבה הן כמעט לא מקננות או שיש להן רק מעט גוזלים".
הן יכולות לקנן במקום אחר?
"בעמק בית שאן ובמרכז הארץ הן ממשיכות לקנן, אבל במקומות מסויימים איבדנו דור וכעת כנראה נאבד אפילו שניים. כשהמלחמה תיגמר, נצטרך להתמודד עם הרבה יותר עכברים, בנוסף לשאר הנזק לשדות".
ב־1971 הקים לשם את בית ספר שדה הר גילה, ושם ביצע את המחקר שלו בעופות דורסים. הוא היה מראשוני התושבים במקום, שהוא כיום חלק מגוש עציון. "אני אדם דתי, בוגר ישיבת נחלים. הייתי מראשוני המתיישבים בגילה", הוא אומר על מורכבות החיים שם מבחינתו. "אני איש של שלום ושיתוף פעולה אזורי, בלי זה אין לנו עתיד כאן. מאוד מטריד אותי שהנציגים לכאורה של הציונות הדתית, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', הם הרחוקים ביותר מהדעות שלי שניתן להעלות על הדעת. הייתי מוכן לעזוב ולהחזיר את השטחים, ובכל זאת אני אוהב מאוד חלק מהאנשים פה וגם אשתי קשורה לחברות שלה כאן, ולכן אנחנו נשארים. כמובן, לפעמים הדעות הללו יוצרות קונפליקטים".
המשיכה של לשם לציפורים היא חלק מההיקסמות שלו מתעופה בכלל. "מאז ומתמיד הייתה לי חיבה לתעופה", הוא אומר. "הייתי בונה דגמים של כל המטוסים וחלמתי להיות טייס, אבל בגיל 17 גיליתי שאני זקוק למשקפיים, אז הייתי סמג"ד בתותחנים". בעקבות עבודתו בתחום הצפרות, גויס בסופו של דבר לחיל האוויר.
ב־1983 הוא החל במחקר עם חיל האוויר שקנה לו את רוב תהילתו. "באותו זמן, לאחר החזרת סיני, מרחב התמרון של המטוסים הישראליים הצטמצם, והמפגש הקטלני שלהם עם ציפורים הפך תדיר יותר. בשלושת העשורים שקדמו למחקר שלנו, 11 מטוסים התרסקו ושלושה טייסים נהרגו, והאבסורד הוא שחיל האוויר עם כל הטכנולוגיה שלו, אמר 'ככה זה. מי שטס, חוטף ציפורים'. לא האמינו שאפשר לשפר את המצב".
מה גיליתם במחקר?
"הראינו שמסלולי הציפורים קבועים ושהן עוברות באותה נקודה לפעמים בדיוק של יום בין שנה לשנה. עם זאת, זיהינו השפעות של מזג האוויר על מסלולי הנדידה, ופיתחנו כלים לנבא את השינויים הללו. היכולת שלנו למפות את מסלולי הציפורים איפשר למטוסים להימנע מהן. הורדנו את מספר התאונות ב־76%".
המיפוי נערך באמצעות מזל"טים, מכ"מים, תצפיות מהקרקע, וגם באמצעות דאייה עם הציפורים. "דאיתי איתן כל יום 6־9 שעות. לדאון יש מנוע שאיתו ממריאים ואחר כך מכבים אותו ונסחפים על זרמי האוויר ממש כמו ציפור, כנף אל כנף עם שקנאי או חסידה. כל החלומות שלי על טיס התגשמו באמצעות הדאון".
עד היום לשם משפר את המפות שלו, בין היתר לצורכי חיל האוויר. רק לאחרונה היה שותף בייסוד סקר ציפורים בגיאורגיה, מדינה שאיתה פתח בשיתוף פעולה הדוק. "כל ציפור שעוברת מעליה מגיעה אלינו בתוך 72 שעות. באמצעות שיתוף הפעולה הזה, חיל האוויר יכול לקבל את כל המידע".
במשך עשורים לשם מתפקד כמנוע יחסי ציבור בלתי נלאה לסוגיות הקשורות בציפורים - מקמפיינים לשמירת הסביבה, דרך מיתוג מוצרי צריכה שנועד להעלות את המודעות לסכנת ההכחדה של מיני ציפורים, הרבה לפני שזה נהיה פופולרי, ועד פסטיבל סרטי צפרות בסינמטק.
בהדרגה, הפך לשם לסלב בעולם הצפרות העולמי. בספר "50 שנות צפרות בישראל - לעוף עם ציפורים ואנשים" שכתב (הוצאת ידיעות ספרים, בתמיכת החברה להגנת הטבע, שלשם היה מנכ"ל שלה בשנות ה־90, ואוניברסיטת תל אביב, שבה הוא פרופסור בדימוס), מקדיש לשם פרק מיוחד לרשימה כמעט אינסופית של ידוענים בעולם שאיתם נפגש לצורכי צפרות: נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר וסגן הנשיא אל גור, הסופרת מרגרט אטווד ונשיא לופטהנזה יורגן ובר, האפיפיור פרנציסקוס והאסטרונאוט ריקי ארנולד, שהפך לחבר אישי שלו.
"הוא צפר רציני ביותר, והוא מאוד התלהב ממה שאני עושה עם חיל האוויר", הוא אומר.
לשם מעורב בפרויקטים רבים נוספים, בהם מיפוי נדידת חסידות עם ממשלת גרמניה, ולאחרונה הקים את קרן הדוכיפת, על שם הציפור שנבחרה לציפור הלאומית של ישראל במסגרת חגיגות ה־60 למדינה ישראל, אחרי קמפיין שהשתתפו בו כ־1.1 מיליון אזרחים. "קשה לומר מדוע דווקא הציפור הזאת נבחרה", אומר לשם, שנראה שאין לו העדפה שלה על פני מינים אחרים. "כנראה כי היא צבעונית ויפה, עם כתר על הראש, ויש סביבה אגדות ושירים".
הדוכיפת עצמה במגמת התמעטות, בעקבות פלישתן של המיינות, אך הקרן על שמה דווקא משגשגת, לדברי לשם. "זו קרן של 10 מיליון שק ל לשמירה על הטבע והנוף, שהוקמה בתוך החברה להגנת הטבע במימון של איש ההייטק משה ינאי. הקרן זכתה למימון המשך של עוד 4 מיליון שקל מגורמים ממשלתיים וגורמי שמירת טבע בישראל ובהמשך הוכפלה התרומה של ינאי ונוסד גם 'צבא ההגנה לטבע', מיזם להקניית ערכי שמירת טבע לחיילי צה"ל. אנחנו מלמדים אותם גם להשתמש בטבע, למשל בסימנים שמשאירים בעלי החיים, כדי לנווט ולהימנע ממוקשים, כמו גששים".
אחד החלומות שלשם עדיין לא הגשים הוא להפוך את הטיסה בדאון לנגישה יותר עבור הציבור הרחב, בין היתר כדי להדליק אנשים נוספים על תחום הצפרות. "יש לי עד היום דאונים במגידו ושדה תימן, ואני מטיס אנשים אחרים מדי פעם. חשבתי פעם לעשות מזה סטארט־אפ. טיסה בדאון עם ציפור ליום הולדת". המיזם הזה עדיין לא יצא לפועל, אבל מי יודע.